האישה הטובה היא גם עשויה ללא חת

הטקסט הבא מתייחס לפרק האחרון ששודר בארצות הברית של האישה הטובה. פרק 15 בעונה החמישית. אם עדיין לא צפיתן בפרק – רוצו למחשב וצפו בו לפני שהאינטרנט יהרוס לכן את אחד מהטוויסטים הגדולים של השנה. כל היתר – הלאה:

במשך מספר דקות ישבנו אני ונעמה, חברתי שצפתה איתי בפרק, המומות.
שמענו שמשהו דרמטי עתיד היה לקרות בפרק.
ראינו את הבלונדיני החתיך שמואשם ברצח (הלא הוא סיילאס מה"עשב של השכן") מאבד את דעתו ומסתכל על האקדח של השומר שלידו.
שמענו את היריות.
ראינו את רגלו של וויל על הרצפה. ראינו את וויל פצוע אנושות. וכל הזמן הזה סירבנו להאמין.
"לא יכול להיות שיהרגו את וויל"
"איזה מעצבן זה יהיה אם הטוויסט הגדול היה פשוט שירו בוויל והוא שרד"
סירבנו לקבל את הבשורה.
גם כשקלינדה ודיאן ראו את גופתו חסרת החיים עדיין לא קיבלתי את מר גורלי.
וויל החתיך, השרמנטי, אהבתה האמיתית של אלישיה. וויל שרוקד עם דיאן וצוחק עם קלינדה עם החיוך הקטן הזה שלו. לא יכול להיות שוויל מת.
מודל קובלר-רוס של חמשת שלבי האבל החל לעבוד עלינו והתחלנו לכעוס על הסדרה, להתעצבן ולזעום.
במהרה הגיע שלב המיקוח – "אולי הוא צילם מלא סצנות פלאשבקים לפני שהוא עזב", "אולי יציגו את אח שלו שנראה בדיוק כמוהו".
אבל עד מהרה נחת הדכאון. ועכשיו, בפוסט הזה אני מנסה להגיע לקבלה
המוות הטראגי והמפתיע של וויל גארדנר השפיע עליי בצורה כה קיצונית ואולי קצת מציאותית מדי פשוט כי הוא הרגיש אמיתי מדי.
הוא תפס אותי בהפתעה, כזו הפתעה שאפילו לא הצלחתי לבכות כמו שצריך. אני, שבוכה מפרסומות של סלקום ומכל פרק של האנטומיה של גריי. והנה, אחת מהדמויות האהובות עליי בטלוויזיה, אחת מהסיבות המרכזיות לכך שצפיתי באחת מהסדרות האהובות עליי, מת באופן אלים ופתאומי ולי אין דמעות להזיל עליו.
אל דאגה, כשצפיתי בפרומו לפרק הבא של העונה כבר ייללתי כמו נערה שבורת לב.
הסיבה שלא בכיתי בזמן אמת היא שמוות כה פתאומי ואמין לוקח זמן לעכל.
ועכשיו כשעיכלתי אותו קצת יש לי כמה דברים לומר על האישה הטובה.

האישה הטובה תמיד הייתה סדרה פמיניסטית. היא הייתה פמיניסטית כי היא התמקדה באישה, אלישיה פלוריק, והציגה את החיים שלה מנקודת המבט שלה.
הסדרה תמיד הייתה אודות אלישיה והראתה איך אלישיה מתמודדת עם השינויים שבעולם שסביבה.
ההתחלה הייתה קשה, במשך העונות הראשונות ראינו את אלישיה מתמודדת עם שבר החלום האמריקאי שהבטיחו לה.
היא נאלצה להמציא את עצמה מחדש, להבין שוב מי היא ולהתמודד עם עולם שוביניסטי וקשוח.
אבל למרות שהסדרה כביכול עסקה באלישיה ובחייה ובהתמודדויות שלה, למעשה הרבה ממנה הוקדש למשולש האהבים בין פיטר, אלישיה וויל.
רוב המתח בסדרה נבע ממשולש האהבה הזה.
סצנות האהבה בין וויל ואלישיה, סצינות השנאה בין וויל ואלישיה, סצנות ההתנצחות בין פיטר וויל. כל הדמויות שאבו מתח דרמטי כתוצאה מהמשולש המסקרן והכימיה שבין ג'וש צ'ארלס שגילם את וויל לג'וליאנה מרגוליס הלא היא אלישיה הניעה את הסיפור.
ההחלטה להרוג את וויל משנה בן רגע את כל מהות הסדרה ותאלץ את יוצריה, רוברט ומישל קינג, למצוא דרכים מעניינות חדשות להאיר את הדמויות שלנו.

מדובר בהחלטה שהתקבלה מכורח המציאות. ג'וש צ'ארלס ביקש לעזוב בסוף העונה הרביעית.
הכותבים יחד עימו חשבו על דרך מתאימה להיפרד ממנו וכפי שכתבו במכתב אישי שניסחו למעריצי הסדרה אחרי שידור הפרק, "היות וכולנו חווינו את הכאב של מוות פתאומי בחיינו" החליטו שוויל יעזוב בצורה הדרמטית והמפתיעה שבה הוא עזב.
במכתב שכתבו למעריצי הסדרה, הבהירו הזוג קינג כי מערכת היחסים בין וויל לאלישיה תמיד סבבה סביב תזמון לא טוב והסיום הזה עם מותו של וויל הרגיש להם נכון.

אני חייבת לציין, שהסיום הזה לא מרגיש לי נכון. הוא מרגיש לי נורא.
אני מתנחמת בכך שאני יודעת שאיכנשהו, בגן העדן לסדרות שלא הלכו אל הכיוון שרציתי שיילכו, וויל ואלישיה מאושרים יחד וגרים ממש ליד רורי וג'ס מבנות גילמור וד"ר האוס וקאדי מהאוס.
מצד שני, הסיום הזה אכן מרגיש מאוד מציאותי. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לדבר על מדוע הסיום הזה הוא פמיניסטי בצורה קיצונית ואפילו רדיקלית.

עד עכשיו, הפמיניזם של האישה הטובה היה תמיד ברקע אבל לא בקידמת התוכנית.
התוכנית כביכול התרכזה באלישיה, הרי קוראים לה "האישה הטובה" אבל בפועל היו שני שחקנים ראשיים, וויל ואלישיה.
אם לא חיבבנו את אלישיה תמיד יכולנו להאחז בוויל.
תמיד היה לנו מוצא, לא היינו חייבים לחבב רק את הדמויות הנשיות, לא היינו חייבות להאמין ולהסתקרן ולהתרכז בעיקר באישה.
יכולנו מדי פעם לוותר לעצמנו ולחזור לדרכים הנוחות של להתרגש מאהבה אסורה או מהשנינות הגברית של וויל השרמנטי.
עכשיו, עם מותו הנוראי של וויל, אנחנו חייבות להתרכז באלישיה, ובדיאן, ובקלינדה. נשארנו עם הנשים המרשימות של האישה הטובה. אין לנו ברירה אלא להסתכל באמת ובלי הסחות דעת על חייהן של נשים.

מעבר לכך, ההריגה של וויל מזכירה לי מהלך דרמטי שקורה לא מעט בסרטים, סדרות ובעיקר ספרי קומיקס.
אניטה סרקיזיאן המדהימה, מפרטת על הנושא באחד מסרטוני היוטיוב שלה  – מדובר במהלך ה"נשים במקררים".
כשלכותב קומיקס או תסריטאי חסרה דרך מעניינת לפתח את דמות הגיבור הראשי שלו, אותו כותב אנונימי ייבחר לא מעט פעמים לקדם את עלילת גיבור הסיפור שלו על ידי הריגת המושא הרומנטי שלו.
לרוב, אותה אישה תמצא את מותה בצורה אלימה ואכזרית שתוביל את הגיבור למסע נקמה ארוך ותהפוך את דמותו לאפלה ומסובכת בן רגע.
הפעם הראשונה שבה הטוויסט הדרמטי הזה הופיע כללה את הכנסת החברה של הגיבור למקרר ומכאן שמו של הפיתוח העלילתי הזה – "נשים במקררים".
"הנשים במקררים" הן צורת סיפור שמעודדת את תרבות האונס, היא מבהירה שנשים הן חפצים, כלים שמשמשים לקידום סיפורם של הגברים המעניינים באמת. חפצים שניתן להיפטר מהם בן רגע ובלי מחשבה. היא מייצגת כתיבה עצלה ומסוכנת.

הריגתו של וויל איננה מקרה של "גברים במקררים" אבל היא כן לוקחת את מיתוס "הנשים במקררים" והופכת אותו על ראשו, לא רק בגלל ההיפוך המגדרי.
ראשית, חייבים לזכור שג'וש צ'ארלס רצה לעזוב את הסדרה. אי אפשר להאשים את היוצרים בכך שהיו עצלנים והרגו אותו רק כדי לפתח את דמותה של אלישיה בלי להשקיע מחשבה בנושא.
בנוסף, אין ספק שהפיתוח הדרמטי שבו תזכה אלישיה כתוצאה ממותו של אהובה האמיתי (כן, זה מה שאני חושבת ולא תשכנעו אותי אחרת אוהדי פיטר-אלישיה, אם אתם קיימים בכלל) יהיה מעניין ומורכב בהרבה מסתם יציאה למסע נקמה.
למרות זאת, יש משהו מעניין בכך שאנו רואים, אולי בפעם הראשונה, בטלוויזיה, את הדמות הגברית הראשית מתה לטובת פיתוח של הדמות הנשית.
כעת נשאר לנו לצפות בדרך בה אלישיה תתמודד עם מותו של וויל. בדרך בה המוות הפתאומי הזה יאיר לה אולי חלקים של עצמה שלא רצתה להכיר בהם.
למרות הדמיון לצורת הסיפור העצלה של "הנשים במקררים", כאן מדובר בפיתוח שמרגיש אמיתי ושנעשה במחשבה תחילה.
העובדה שוויל מת ככה סתם היא לא סתמית.
אחד מהנושאים המרכזיים של "האישה הטובה" תמיד היה שליטה. הסדרה התחילה ביום שבו אלישיה פלוריק הבינה שלא הייתה לה כל שליטה על חייה.
במרוצת העונות ראינו אותה נלחמת כדי להשיג את אותה שליטה. הרבה מהחלטותיה נעשו כדי לצבור כוח, כדי להתחסן, כדי לוודא ששום דבר נורא שכזה לא יקרה לה שוב.
ועכשיו, בפעם השנייה, אלישיה נאלצת להתמודד עם חוסר השליטה. הפעם לא מדובר בחוסר השליטה שהעולם השוביניסטי שלנו כפה עליה אלא בחוסר השליטה שכולנו חווים שנובע מכך שהעולם הוא מקום אקראי ולעיתים אכזר.
כעת, כשהיא כבר אישה חדשה, כזו שמרגישה שהיא בשליטה על חייה, כזו שאולי אימצה במובן מסויים מאפיינים גבריים של שליטה והתפשרה על המוסר שלה ואהבותיה לטובת אותו כוח, כעת היא נאלצת להתמודד שוב עם חוסר השליטה שנמצא תמיד סביבנו.
ההתמודדות הזו תגרום ללא ספק למהפך נוסף באלישיה ובדרך בה היא מתמודדת עם העולם ואין דבר יותר פמיניסטי מאשר סדרה שעוסקת רק ובעיקר באישה ובדרך שבה היא מתמודדת עם העולם, החברתי-שוביניסטי והטבעי.
עם כל העצב על עזיבתו של ג'וש צ'ארלס, עם כל האהבה האמיתית והכנה שהרגשתי לוויל ועם כל כמה שרציתי שהוא ואלישיה יחיו באושר ועושר, יש בי משהו שמתרגש לקראת הפרקים הבאים של העונה כפי שמעולם לא התרגשתי לצפות בסדרת טלוויזיה. אני מרגישה שאני צופה בסדרה מקורית וחדשה לחלוטין. סדרה שלא פוחדת להצהיר שהגיבורה הראשית שלה היא אישה. אישה שדמותה מעניינת מספיק כך שהיא לא צריכה מושא אהבה. היא טובה מספיק בשביל שנתרכז רק בה. אחרי הכל, היא האישה הטובה.