מאת: אסתר עילם
זה עשרות שנים שהתנועה הפמיניסטית בארץ נאבקת באלימות נגד נשים ובכלל זה ברצח נשים. לאחרונה, סמיכות מעשים של רצח נשים ונערות בישראל הביאה נשים יהודיות ופלסטיניות – חלקן חדשות במאבק הפמיניסטי – ליזום לראשונה בישראל יום שביתה כללית במשק ולקיים עצרת מחאה המונית בכיכר רבין בתל-אביב.
עם שוך הסערה ערכו הפעילות כינוס שמטרתו היערכות להמשך המאבק. יצאתי ממנו בתחושת החמצה, הן לגבי מטרות המאבק והן לגבי דרכי הפעולה שנדונו בו. תחושתי התחזקה כאשר למחרת צפיתי בתוכנית טלוויזיה שתיעדה מחאת נשים בהודו נגד אלימות כלפי נשים. הנשים המפגינות עמדו לאורך מאות קילומטרים כשהן אוחזות יד ביד וקוראות יחדיו סיסמאות של מחאה. כמו-כן נראו נשים עומדות סדורות בשורות כשהן אוחזות במקל ומשמיעות קריאות אזהרה. ייחודן של דרכי מחאה אלו הוא בכך שהן מציבות כל משתתפת במרכז ההתנגדות וכך מאפשרות לה להשמיע את קולה – תפיסה שהייתה נר לרגלינו בעשרות שנות הפעילות של התנועה הפמיניסטית בארץ.
לא כך בעצרת ההמונים בכיכר רבין בה נוכחתי לדעת שהצפייה היחידה מהנוכחות הייתה להריע לדוברות על הבמה. היינו "מאזינות שבויות" גם בחשיפתנו לרמקולים מחרישי אוזניים – כאילו רמת הדציבלים אמורה לבטא את עוצמת המחאה – זאת כאשר באותו שבוע הציגו נשים מיצבי רחוב דוממים אך עזי ביטוי.
יותר מתפיסת ה"איך" של המארגנות הטרידה אותי תפיסתן לגבי ה"מה", במובן של "מה יש לעשות על-מנת לעצור רצח נשים". בכינוס דנן הופתעתי לראות שתוכנית שהצעתי לעצירת רצח של נשים הוסרה מסדר היום ולשאלתי נאמר לי שהכינוס עוסק בתכנון פעולות הסברה ושכנוע בלבד. כמו-כן, לשאלה מדוע אין היערכות להצלת נשים מרצח ניתנה התשובה "אנחנו לא מקצועיות ומטרתנו היא להביא את המדינה לטפל בכך". מבחינתי זוהי עמדה אבסורדית, שהרי גל המחאה הנוכחי הוא תוצר ישיר של אזלת יד הרשויות – גם ה"מקצועיות" – לעצור רצח נשים, כך שאין מקום לצפות שמהן תבוא הישועה. בעמדה זו נקטנו כבר בתחילת דרכנו בתנועה הפמיניסטית: מתוך ההבנה שנשים חולקות גורל משותף היה ברור לנו שעלינו ליצור בעצמנו מציאות חדשה של הענקת הגנה וסיוע לנשים והקמנו את מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב. כך גם פעלו פמיניסטיות בחיפה ובהרצליה שיזמו והקימו מרכזי סיוע ומקלטים לנשים. רק לאחר שהמיזמים הפמיניסטים הוכיחו עצמם בשטח פנו אליהם הרשויות לשיתוף פעולה, וגם זאת תוך תמיכה כספית חלקית בלבד. לכן נדהמתי כאשר בכינוס הוצגה "מטרת על" והיא לגרום לממשלה לממש בפועל את מאות מליוני השקלים שהובטחו למימון המאבק ברצח נשים (שייתכן שהופנו בינתיים למטרות אחרות…), זאת במקום לתכנן ולממש פעולות משלנו. ניתן גם להטיל ספק בטיב התוכניות הטמונות במגירות הממשלה לנוכח אדישותה בפועל למצב הקיים…
כיוון שלדעתי מנהיגות המחאה מחטיאות את המטרה אין לי אלא להציג את עמדתי לפיה רק אנחנו – פמיניסטיות שפועלות בשטח – יכולות ליצור מציאות חדשה וזאת באמצעות יוזמות משלנו. אין לצפות כעת מהרשויות – שעד עתה כשלו לעצור רצח נשים – שלפתע יפעלו בצורה שונה מבעבר, אך לאחר שנתווה את הדרך לא תהיה להן ברירה אלא לבוא בעקבותנו ולממש את חובתן כלפי הנשים.
פעולה פמיניסטית פירושה לקחת אחריות מלאה על חיינו; רק מעמדה זו נוכל ליצור עולם בטוח עבור נשים.
*** אסתר עילם היא ממקימות התנועה הפמיניסטית בתל אביב וממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. כמו כן היא אחת ממקימות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל", ועד היום היא יוזמת, מקימה, ופעילה בפורום וארגוני נשים רבים בארץ.
