הדבר הגדול המאוד מיוחד

רבות מכן, מאלו שנולדו בשנים שהיה הגיוני להיוולד בהן (כלומר לפני שנות התשעים של המאה שעברה), בוודאי זוכרות את "הפוך". דרמה קומית, לעיתים מטורפת ולעיתים משולבת פנטזיה, מלאת חמלה ומשעשעת. את "הפוך" העדפתי בהרבה על פני "פלורנטין" ששודרה באותן שנים ונחשבה לסדרה מקבילה מהרבה בחינות. "פלורנטין" שאפה ל"מיוחדות" אופנתית מאוד תל-אביבית ולא מצאתי בה שום בסיס להזדהות בתור ילדה תמימה ומוזרה שגדלה בלב המדבר. ב"הפוך", לעומת זאת, היה מקום ואמפתיה לשונות אמיתית, שנבעה מכנות שהיתה בדמויות. במאמר מוסגר, אני מפצירה ממי שאהדה את "פלורנטין" או זוכרת את הדברים אחרת לא לנטור לי טינה או לתפוס אותי על טעות כי בכל זאת, עברו יותר מעשרים שנה, וכך הדברים נטבעו במוחי. הדמויות הכי זכורות, מעניינות, ואהובות ב"הפוך" היו אתי וענת, שתי חברות-הכי-טובות, שגולמו על ידי אורנה פיטוסי ועינת ויצמן.

עבור רבות מאיתנו, בחברויות בין נשים יש נאמנות ואהבה, חוסר שיפוטיות, שותפות גורל והזדהות, שהן מצילות חיים ממש. אך על המסך, הגדול והקטן, חברויות אלו הן מצרך נדיר. אפשר לספור אותן על כף יד אחת, לכל היותר שתיים. ייצוג נפלא לחברות כזו היו מרדית' וכריסטינה ב"האנטומיה של גריי", סדרה שמבחינתי נגמרה באופן מוחלט וסופי כשכריסטינה עזבה (גם כי היה לי קראש מטורף על השחקנית סנדרה או שמגלמת את כריסטינה ולא התגברתי על האכזבה). "כתום זה השחור החדש" היתה שיר הלל לחברויות בין נשים. היו גם סוקי ולורליי ב"בנות גילמור", ווילו ובאפי ב"באפי ציידת הערפדים", ואולי עוד שתיים-שלוש דוגמאות, אך אני כבר מגרדת את תחתית החבית.

לכן אני ממש גומעת בצמא את "הדבר הגדול המיוחד", הסדרה הישראלית החדשה בכיכובן של ויצמן ופיטוסי. אל תצפו לעוד "הפוך", כי "הדבר הגדול המיוחד" היא סדרה קודרת, בוגרת ועמוקה הרבה יותר. עם זאת, הרצינות מתאזנת בעזרת החן וההומור הטבעי בהן ניחנות הדמויות, יהודית ודניאלה, שמגולמות על ידי ויצמן ופיטוסי, בהתאמה.

דניאלה היא אשה שנקלעה למשבר כפול, זוגי וכלכלי. בעקבותיו היא נסחפת לשרשרת של הסתבכויות, רומנטיות ואחרות, וחבלנות, בעיקר עצמית, כאילו על מנת למצוא קמצוץ של עניין בחייה מלאי היאוש או מוצא החוצה מהם. חברתה הקרובה יהודית, בעלת גלריה לאומנות, מגלה שהיא חולה בסרטן בשלב מתקדם, מפתחת אובססיה רומנטית כלפי הרופא שלה וסובלת מהזיות בהשפעת מחלתה. השתיים שומרות על נאמנות ומסירות אחת לשניה, כמובן, לא בלי קושי. האנשים האחרים בחייהן נצלניים, שיפוטיים, או מזוייפים ביחס אליהן ובהתאם, כתגובה לכך, גם הן פחות נאמנות וכנות כלפיהם.

בתוך כך, במעין מרוץ נגד הזמן ומחלת הסרטן, דניאלה ויהודית מנסות למצוא את בתה הביולוגית של יהודית, שנמסרה לאימוץ כתינוקת. כעת היא בתחילת גיל ההתבגרות ושמה, כך מתברר, הוא גם יהודית. יהודית הילדה, בגילומה של טליה שמר המוכשרת, התגלגלה כבר בין כמה מוסדות ומשפחות אומנות, וכעת היא גרה בפנימיה לנערות. נראה שהיא כבר ויתרה על מציאת משפחה או כל קשר משמעותי אחר, או שהם ויתרו עליה וחברת הנפש היחידה שהיא הצליחה למצוא, הועברה למקום אחר. היא לא רוצה או לא מסוגלת לספוג עוד אכזבות, ואנחנו כצופות מזדהות עם החלטתה לא לנסות יותר. כשדניאלה ויהודית מנסות למצוא אותה, אי אפשר שלא לחשוב האם אין בכך אכזריות שאין כמותה, להפגיש את יהודית הילדה עם אמה הביולוגית שאולי תמות בקרוב ממחלה, ולגרום לילדה אבדן נוסף שבודאי לא חסר לה. מצד שני, אולי המפגש יעניק משמעות מחודשת לחייה.

בדמותה של יהודית יש מן מוזרות מקסימה שמזכירה את ענת של "הפוך", ואילו דניאלה מתאפיינת בחום וכנות כמו אתי, אבל אולי זה רק בגלל שקיימת בנו, הצופות, נטיה לחפש את קווי הדמיון האלו. בכל אופן, אם יש לכן פינה חמה בלב לאתי וענת, וגם אם לא (נניח אם נולדתן אחרי שנות השמונים), אני בטוחה שהסדרה הזאת תדביק אתכן למסך.

לסיום אציין, שביקורת טלוויזיה בעיתון "מעריב", שנכתבה בידי דורון ברש, סיכמה את הסדרה בכותרת "אישה שמשיגה את מטרותיה בעזרת מיניותה". כותב הביקורת מופתע ש"דווקא ביום האשה" ערוץ כאן 11 מעלה סדרה שמשיגה את מטרותיה "גם בעזרת שימוש במיניות". זו אולי הדרך המגוחכת והפשטנית ביותר למסגר את הסדרה הזאת, תוך שימת דגש מוזר מאוד על התפל ולא על העיקר. ניכר ממנה חוסר הבנה וזוית ראיה צרה מאוד של "מה יוצא מזה לגברים בעצם". או בקיצור, שוב אנחנו מקבלות תזכורת לכך שדרושות לנו יותר מבקרות טלוויזיה וכותבות בכלל, ויותר נקודות מבט של נשים.

בסדרה "הדבר הגדול המיוחד" ניתן לצפות גם ביוטיוב