מאת: גליה אביאני
"דגל שחור בעיר אדומה, ואדי סליב 1948-2019" היא תערוכה הסוקרת את שכונת ואדי סליב, שכונה פלסטינית מוסלמית שהתרוקנה מתושביה באפריל 1948, בימי כיבוש העיר חיפה. מתוך 4580 תושבים ערבים, נותרו בשכונה רק עשר משפחות ותוך זמן קצר, באמצעות סדרת חוקי חירום ותקנות עירוניות וממשלתיות, שינתה המדינה את מעמד הבתים הריקים מרכוש פרטי ל"רכוש נטוש" שהמדינה היא בעליו.
במהלך העשור הראשון למדינה חיו בה כעשרים אלף מהגרים יהודים, חלקם הגדול יוצאי מדינות צפון אפריקה. שם התקיימה גם המחאה הראשונה שצרבה בתודעה הישראלית את המאבק המעמדי-עדתי. מחאת ואדי סליב, ביולי 1959, שהתפשטה מהר מאד לכל קצוות הארץ.
התערוכה עוקבת אחר שני מהלכים משמעותיים שהתקיימו מאז 1948: השינויים שעברה השכונה, בתיה ורחובותיה, מאז נאלצו לעזוב אותה תושביה הפלסטינים, וגורלם של תושביה היהודים מאז הגיעו לגור בה בשנות החמישים, עד ליציאתם ממנה אל שכונות השיכונים.
ההרס והבניה הם חלק מהתהליכים שעברו הן על השכונה והן על תושביה. נראה שכל קונפליקט אפשרי התקיים בשכונת ואדי סליב, הסכסוך הישראלי פלסטיני, המתח הבין עדתי ומאבק מעמדי נחוש.
התערוכה מנסה להתמודד עם הסיפור ההיסטורי כמכלול של הסטוריות שנהוג לראות אותן כלעומתיות. היא מספרת את סיפורם של המזרחים ובפרט המרוקאים, שחיו בשכונה – אולם ניתן לשמוע בה גם את קולה של מי שהייתה ילדה לבנה יחידה בבית הספר וגם את קולו של הפלסטיני שנותר בשכונה אותה מילאו בשלב מסוים, יהודים שזה עתה הגיעו.
ואדי סליב מייצגת שכנות עם קונפליקטים – לצד פתרונות יומיומיים. לקולות הללו יש את היכולת להישמע מאחר והתערוכה עוסקת בהיסטוריה שצומחת מלמטה, בדמויות שפגשנו, בתכנים שהביאו בעצמם אותם תושבים ותושבות.
היכולת להכיל במערך אחד, במקרה זה התערוכה, מגוון ערכים, ריבוי תרבויות, וקולות אותנטיים מגיעה מתוך הגישה הפמיניסטית לאורה נבנתה התערוכה. זו גישה המייצרת תיקון מסויים לקולות העבר שהופנמו בנו; קולות גבריים בעיקר, המדברים עבורנו ומספרים סיפור היסטורי המעוגן באינטרסים לאומיים, כלכליים, תרבותיים ומעמדיים המוכתבים מלמעלה.
אוצרות התערוכה: עינבר דרור לקס וגליה אביאני
יועצת אקדמית: ד"ר יאלי השש
לחצי על התמונה להגדלתה
