היוצרת והאנימטורית דנה גרייס ווינדזור מפגישה פמיניזם ומדע בדיוני ב"ויקאריוס", שיוקרן בפסטיבל לסבית קטלנית, ומקווה לפרוץ את תקרת הזכוכית המצוירת גם עבור נשים נוספות
פסטיבל הקולנוע פורץ הדרך "לסבית קטלנית", שיתקיים ב-26 בנובמבר בסינמטק תל אביב במתכונת שתי הקרנות, הוא הזדמנות מצוינת לצפות ביצירה נשית תוצרת הארץ במיטבה, כפי שלא תוכלו לראות בשום מקום אחר. מידי שנה הפסטיבל, שנערך בניהולן של דנה זיו, ענת ניר וליאור אלפנט ובהפקתה של נוגה תמוז, שם לעצמו למטרה לקדם עשייה קולנועית נשית יוצאת דופן ולראשונה בתולדותיו יקרין סרט אנימציה. "ויקאריוס" (Vicarious) של דנה גרייס ווינדזור הוא לא רק סרט האנימציה הראשון שמוקרן בפסטיבל, אלא אחד מסרטי האנימציה הבודדים שניתן לראות בו גיבורות נשיות מגוונות המניעות את העלילה.
"הדבר שהכי רציתי ליצור היה סרט אנימציה עבור כל מי שמרגישה שאין מספיק נשים בז'אנר", אומרת היוצרת בשיחה מסן פרנסיסקו, בה היא מתגוררת כעת. "היה לי חשוב מאוד שנשים בעיקר ימצאו חיבור לסרט, ימצאו את עצמן על המסך. רציתי להראות דמויות נשיות חכמות, מעניינות, מגניבות ולא רק מושא מיני ושטחי". הרעיון העומד בבסיס סרטה של ווינדזור נשמע טריוויאלי אך למעשה חסר מאוד בנוף האנימטורי בארץ ובעולם. לא רק גיבורות נשיות מוצאות את עצמן מחוץ לז'אנר, גם אנימטוריות שהן נשים לא מצליחות לנפץ את תקרת הזכוכית המצוירת בעולם שמקדם בעיקר אנימטורים גברים.
סרטה של ווינדזור עוסק באפשרות לחוות תחושות ורגשות של אדם אחר דרך גופך שלך. הרעיון צץ במוחה של אחת הגיבורות, עילי, בסצנה הפותחת. בהמשך, חברותיה של עילי, בנות הזוג קירה וחיה נוסעות להלוויתה. במהלך הנסיעה ברכבת הרעיון של עילי מהדהד במוחה של חיה, והיא משתפת את קירה בחלום שהיה לה על הנושא – עולם בו עתיד האנושות נמצא בסכנת זיהום ויראלית, והפתרון לו הוא שכבת עור חלופית המספקת בנוסף להגנה גם איחוד גופני עם תחושתיו של אדם אחר. הסרט, שכבר הספיק לבלוט בפסטיבלים בהודו, ארגנטינה ונורווגיה ושנכונו לו עוד הצגות בפסטיבלים עולמיים נוספים, מבוסס על סיפור מאת תום חביב. הוא בן 6 דקות בלבד אך מנצל היטב את הזמן שהוקדש לו בשילוב האנימציה המדויקת והפסיכדלית של ווינדזור ומוזיקה יפהפייה (אן שטרייכמן). כבר מהדקה הראשונה הכישרון של ווינדזור, שמאחוריה פרוייקטים מוצלחים נוספים כמו "ג'רוזין" שהשתתף בפסטיבל ירושלים, מתפוצץ על המסך בצבעי ניאון מרהיבים ושואב לתוך המציאות הדיסטופית שהיא וחביב מייצרים. המבע המרהיב של הסרט נוצר באחת הטכניקות המורכבות לביצוע כיום, רוטוסקופ, כאשר למעשה ווינדזור צילמה את כל הסרט מראש ואז ציירה על הווידאו. על כל הפרויקט ניצחה ווינדזור באופן עצמאי, ללא מימון חיצוני.
למה בחרת דווקא בטכניקה הזו?
"רציתי שהדמויות בסרט יהיו כמה שיותר מפורטות, שממש יודגשו המאפיינים של כל אחת ואחת כדי שכל אישה תהיה אחרת ובולטת בדרכה".
איך הצלחת להתמודד לבדך עם עלויות של פרויקט כזה?
"הרגשתי שקשה לי לגרום לאנשים להאמין בי. בכל פעם שניסיתי להשיג מימון הרגשתי שנפלתי בחלק של הבירוקרטיה או באיך שהצגתי את עצמי. בסופו של דבר מימנתי את כל הסרט מחסכונות שלי ושתי עבודות מלצרות. עשיתי את זה לבד, גרתי בבית של אבא שלי בעליית גג על הר באוקלנד כדי לחסוך. ממש רציתי לעשות את הסרט הזה. הרגשתי שאם אני לא אעשה את זה, מי יעשה? ידעתי שאני חייבת לגייס הכל למטרה הזו. זה אפילו לא סרט כזה רדיקלי, פשוט התהליכים החברתיים הכי בסיסיים כמו הפמיניזם בעולם הוא לא מקום שהתקדמו לעברו באנימציה מספיק. רציתי גם לעשות את זה כדי שיהיה לי יותר קל להתקדם לפרויקט הבא. הייתה לי הרבה תמיכה נפשית מחברים שנתנו לי יעוץ ורצו כמוני שזה יקרה. הרגשתי שאם יש משהו שאני יכולה לעשות עם הקיום שלי והכלים שקיבלתי – זה שווה את זה, גם אם בשלב הזה אין לי כסף. רציתי להראות לעצמי שאני מסוגלת. ניסיתי לחשוב על מה שהקרבתי כזמני".
זיהיתי בסרט השפעות רבות, האנימציה הזכירה לי את הקומיקס של דניאל קלווס והעלילה – שילוב של דיוויד קרוננברג ודיוויד לינץ'.
"מעניין. כל אחד לוקח את זה למקום אחר. הסרט שהכי השפיע עליי הוא "פפריקה" של סטושי קון. אני באמת חושבת שזה הסרט הכי טוב שנעשה באנימציה המודרנית. הוא גאון עם דמיון חסר גבולות. הדמויות הנשיות מרכזיות בו מאוד, הן נפתחות ומעניינות. נכון שזה לא מושלם, כולן שם רזות ועם חזה גדול ומוצגות בצורה סקסיסטית אבל הן יוצאות דופן ומניעות את העלילה ויש להן עומק. כשראיתי את הסרט הזה משהו נפתח לי במוח והבנתי שאני רוצה לעשות סרט שהוא לא במבנה מוגדר, סרט שהדמיון יכול להיות הכל בו. הסרט שהכי השפיע על הצבעוניות של ויקאריוס הוא Wicked city של יושיאקי קוואג'ירי".
ווינדזור בת ה-28 נולדה וגדלה בתל אביב. בהמשך עברה ללונדון לצורך לימודים אך שבה לישראל והשלימה את לימודי האנימציה בבצלאל. בהמשך עברה לניו יורק על מנת ליצור משם. כיום, כאמור, היא מתגוררת בסן פרנסיסקו ומתכננת את היעד הבא בארה"ב בעקבות לימודי תואר שני או פלטפורמת היצירה הבאה שלה. "בארץ הרגשתי שאני לא יכולה לעשות את האנימציה האקספירמנטלית שהייתי רוצה, שאני צריכה להרחיב את הגבולות שלי, אז עברתי. הסרט הבא שלי כבר כתוב לגמרי ונראה לאן ויקאריוס יוביל או אם אמשיך בלימודים כדי ליצור לי עוד דרך לקיים את הדברים שאני עושה", מספרת ווינדזור.
גם בעולם, נראה שהדרך לא פשוטה עבור נשים אנימטוריות ולא רואים הרבה מהן.
"זה נכון. זה לא פשוט גם כאן, אבל יש פה הרבה יותר התייחסות נרחבת לסוגים שונים של אנימציה ולמקום המכובד שלה. כשהתחלתי לעבוד על הסרט הבא שלי התחלתי להסתכל על נתונים של נשים באנימציה בארה"ב כדי להסביר לגורמים רבים שיש להם עוד הרבה עבודה לעשות. 86% מהאנימטורים בארה"ב הם גברים. השאר הן נשים, בעיקר לבנות. לרוב הן גם לא הבמאיות, הן לא קובעות ביצירה את רוב הדברים".
אגב, שמתי לב שבויקאריוס יש באמת ייצוג רחב יותר של נשים, לא רק נשים לבנות.
"זה אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי. גם כשכבר יש נשים באנימציה – כולן לבנות. רציתי שצבעי העור יהיו מגוונים בסרט שלי, מגוון ייצוגים של נשים. גם מי ששימשו כיועצות לסרט והשתתפו בו – לא כולן לבנות ולא כולן סטרייטיות. אני חושבת שאנו כנשים חייבות לשים לב לזה ולכלול כמה שיותר נשים ביצירה שלנו, הלוואי שיכולתי לקדם כמה שיותר נשים בשלי".
עם ההתרחשויות האחרונות בארה"ב, אין לך חשש לגבי עתידן של נשים במדינה ואפשרויות הקידום שלהן?
"יש בזה אלמנט מפחיד. כולם סביבי היו בהלם מוחלט. אף פעם לא ראיתי את האמריקאים מגיבים כך לבחירות – היו סביבי אנשים שבכו. זה ממש הזכיר את ישראל מהבחינה הזו. אבל הכרתי כאן המון נשים מוכשרות שנתנו לי השראה. נשים מאז ומעולם הצליחו לעשות דברים כנגד כל תנאי הסביבה והחברה. למרות שעשיתי סרט גמר בבצלאל אין לי שם, אני לא מפורסמת, אין גבר אנימטור לצידי והצלחתי להשלים את הפרויקט הזה, אני אמשיך לעשות כל מה שאני יכולה כדי לקדם יצירה כזו וכדי לקדם נשים אחרות. זו החובה שלנו, כיוצרות. טראמפ לא יעצור אותנו".
"ויקאריוס" יוקרן בפסטיבל לסבית קטלנית ב-26 בנובמבר בסינמטק תל אביב. למועדי ההקרנות ורכישת כרטיסים
