מאת ציפי לוי וטלי שטרית לוי פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

כרמלה ז'בין (4 ביולי 1927, תל-אביב – 2 בפברואר 2004, רמת השרון), סוכנת מוסד במרוקו ובאלג'יר, הקימה את הקשר האלחוטי הראשון בין ישראל למרוקו. במלחמת העצמאות היתה מלוות שיירות וקשרית ונפלה בשבי הלגיון הירדני. הייתה מדריכת קשר במסגרת חטיבה 7, סופחה למודיעין שדה ולקחה חלק באיסוף מידע במהלך הקרבות.

ילדות ונעורים

בני משפחת ארקין / כל התמונות באדיבותה של אורלי פרידלנדר-ז'בין

נולדה ב-4 ביולי 1927 בתל-אביב, למשה ארקין, בן למשפחת פרדסנים ממייסדי המושבה עקרון, ולמרגלית, בת למשפחת מויאל, שנמנתה עם המשפחות הראשונות של העיר תל-אביב. סבה מצד אמה, רחמים מויאל, היה מראשוני היוצאים מחומות יפו שקבעו את ביתם בשכונת נווה צדק . סבה מצד אביה, יעקב מאיר ארקין, הגיע ארצה בשנת 1872 מכפר על גבול פולין רוסיה בעקבות הוראת הצאר כי על היהודים להמיר את דתם או להפוך לחקלאיים.

בני ובנות משפחת ארקין בחרו לעסוק בחקלאות ועלו ארצה בעקבות משלחת מטעם הברון רוטשילד שהגיעה לרוסיה במטרה לעודד עלייה ארצה. את פניהם קיבל נציג הברון, שבתיווכו התיישבו על חלקת אדמה עליה הקימו את המושבה עקרון. זו היתה מושבת אפוטרופסות, אך כשביקשו חברי הקבוצה להשתחרר מחסות הברון ולהפוך עצמאיים, איבדו את תמיכתו הכלכלית ובשל כך סבלו מרעב ודחק‎‎. סבתה של כרמלה, שיינה ארקין, נהגה לרכוב מדי יום על סוס בחוצות הכפר עקיר כדי להעביר את תוצרת החלב של עקרון לרחובות ובשל כך נחשבה לגיבורת המושבה, שכן איש מלבדה לא העז לעבור בדרכים אלו.1 בשל תנאי החיים הקשים שבעה מתוך אחד עשר חברי הקבוצה, בהם משפחת ארקין, עברו לתל אביב. מרגלית התאהבה בקצין בריטי ובכדי למנוע את הקשר האסור, הוריה השיאו אותה למשה ארקין בהיותה נערה.

כרמלה נולדה למשה ולמרגלית כשזו הייתה עדיין תלמידת תיכון. אחריה נולדו דרורה, ג'וקי, לימים היה רקדן ופנטומימאי בעל שם, וגליה. היה זה בית בורגני, כרמלה ניגנה בפסנתר, רכבה על סוסים והמשפחה בילתה את חופשותיה בביירות שבלבנון. במסגרת חופשות אלה היו בני ובנות המשפחה מעורבים בפעילות חשאית. ארקין היה קונה אקדחים וכרמלה, כילדה הייתה רוכשת צמר גפן בבתי המרקחת השונים בביירות בכדי שלא לעורר את חשד השלטונות הלבנוניים, וכשהיו חוזרים מהחופשה, היה מצמיד את האקדחים לגופה של אשתו, מכסה אותם בצמר גפן וכך הבריחו את הנשק ארצה. בשנת 1926 התגייס ארקין לשורות משטרת המנדט, ישב במרכז הבולשת הבריטית ביפו ושירת את ארגון ההגנה בתפקידי מודיעין. במהלך שירותו דאג ליצירת קשר בין האסירים היהודים ביפו לבין משפחותיהם. לאחר שהצליח לתפוס בידו פצצה שהושלכה על גג בית הסוהר זכה לציון לשבח מנציגי המלך ג'ורג' החמישי על מניעת הפיצוץ והצלת חייהם של בני אדם רבים.2 לימים לאירוע זה תהיה חשיבות מכרעת בהצלת חייה של בתו כשנפלה בשבי הלגיון הירדני.3

ב-15 לנובמבר 1938, כשהיתה בת 12, נרצח אביה על ידי אנשי כנופיות ערבים כנקמה על שגילה את רוצחי בעל טחנת קמח בגבול תל-אביב-יפו כמה ימים קודם לכן.4 לאחר הרצח המשפחה הוסיפה להתגורר בתל-אביב והתמודדה עם קשיים כלכליים. בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, ביתם נפגע בעקבות הפצצות חיל האוויר האיטלקי על תל-אביב. היא, אחיה ואחותה נשלחו ללמוד בכפר הנוער מאיר שפיה, ליד המושבה זכרון יעקב. לאחר כשנה וחצי בכפר היא החליטה לחזור לתל-אביב ולמדה בבית ספר התיכון למסחר. במקביל, למדה מורס, קשר והליוגרף. כשהיתה כבת 14 החלה לפעול בשורות ההגנה ושמשה קשרית בפעולות ההעפלה ובשליחויות בעיר תל אביב שהייתה נתונה לעוצר שלטונות המשטרה הבריטית.5

במלחמת העצמאות

בגיל 21 התגייסה לפלמ"ח לגדוד 54 של חטיבת גבעתי ועברה קורס אלחוטאיות. בסיומו נשלחה לקיבוץ גזר להחליף את האלחוטאית שפונתה מן הקיבוץ יחד עם הנשים והילדים בשל הקרבות שהתחוללו באזור הקיבוץ.  יחד עם קשרית נוספת וכמה חובשות הן נלחמו לצד הלוחמים. בצהרי 10 ביוני 1948 החלה פלישת כוח משוריין של הלגיון הירדני לתוך המשק, 19 חברים לוחמים ותשעה חיילים נפלו. היא נפגעה מ-38 רסיסים ברגלה מרימון שהושלך לבונקר בו שהתה. על אף הפציעה, טיפלה בפצועים ושידרה במורס למטה החטיבה על המתקפה. הקיבוץ נכבש על-ידי הלגיון הירדני, הנשים והפצועים נלקחו בשבי והועברו לכלא רמלה. לימים היא סיפרה:

Cquote2.svg

"תהלוכת השבויים מגזר עד רמלה נמשכה כנצח. נסענו עם הג'אנטים כי הצמיגים נוקבו. האספסוף רץ סביב למכוניות בקריאות גנאי ואיומים, מידי פעם נורו יריות באוויר. אחות רחמנייה ניגשה ישר אלי ובקללות לחצה לי על הרסיסים ברגלי שהייתה שרופה מפגיעת הרימון. ממשטרת רמלה הועברנו למשטרת לוד. חיילי הלגיון השמיעו איומים שיתנפלו עלינו ויעשו לנו מה שצה"ל עשה בדיר יאסין. איומי דיר יאסין חזרו כל הזמן כאיום על חיינו".

Cquote3.svg
 – כרמלה ז'בין בריאיון לירחון נעמת, 1986

 

היא, שדיברה ערבית מבית אביה, הבינה שחייה וחיי חברותיה בסכנה וכי הסוהרים מתכננים לאנוס ולהרוג אותן. אחד הסוהרים זיהה אותה לפי שם משפחתה, כבתו של השוטר ארקין שהציל את אביו ממוות, וכך פרש על הנשים את חסותו והגן עליהן מפני הסוהרים האחרים. בעזרתו היא ניהלה משא ומתן לשחרור השבויות והפצועים, עם עבדאללה אל טל, ממפקדי הלגיון שהגיע לכלא. השבויות שוחררו והיא הובלה באמבולנס לבית החולים הדסה. הרופאים החליטו לקטוע את רגלה הפצועה כדי להצילה מנמק. בכדי להימנע מכך היא ברחה מבית החולים, סופחה לחטיבה 7 כאלחוטאית בחזית הצפון והשתתפה בקרבות על כיבוש הגליל. בתפקידה פעלה באיסוף מודיעין שדה בנושא ההתארגנות הפלסטינית באזור השומרון.6

ההיכרות עם יונה ז'בין

לאחר שחזרה מן השבי הכירה את יונה ז'בין, שנהג להגיע למפגשים חשאיים של ארגון ההגנה שנערכו בבית אמה. ז'בין, יליד 1921, עלה עם הוריו מרוסיה. אביו, אברהם ז'בין, התמנה לקצין הביטחון של חברת החשמל הודות להיכרותו עם פנחס רוטנברג וקיבל דירה בחצר משרדי החברה בתל אביב. כשהיה בן 14 החל לעבוד בחברת החשמל כנער שליח. מאוחר יותר התגייס להגנה בתפקיד רץ והעביר תכתובות בין מפקדים השתתף בקורסים שונים ובגיל 18 היה מפקד מחלקה. בהמשך סיים קורס מ"פ של הפלמ"ח וזמן קצר לאחר מכן צורף ליחידה לפעולות מיוחדות (פו"מ), יחידה סודית של ההגנה שהקים יצחק שדה7, וכך החלה הקריירה הבטחונית החשאית שלו.

בני הזוג ז'בין ביום חתונתם, תל-אביב 1949

ז'בין היה מבוקש על ידי האצ"ל באשמת השתתפות בסזון, כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי ההגנה תוך חקירות, שלוו לעיתים באלימות. בשל כך הוברח לאירופה, שם עסק ברכישת נשק למדינה שבדרך ולקח חלק בארגון העלייה הבלתי לגאלית. הוא שהה בפראג, צ'כיה, והיה שותף לארגון אניות המעפילים. באירופה נע כשהוא מצויד בתעודות מזויפות, טיפל בהעברת ניצולי שואה מבתי יתומים, פינה יהודים ששהו באזור הגבול הצפוני של רומניה, העביר אלפי יהודים ברכבות לאיטליה ומשם לישראל ודאג לסידורי ההעברה, ההזנה והטיפול בילדים. בסך הכל ליווה קרוב ל-17 אניות מעפילים.8 פעילותו החשאית כללה גם הברחת נשק. תחת דרגשים שהוכנו מראש עבור הנוסעים באניות המעפילים הוחבאו אמצעי לחימה רבים. בתו אורלי מספרת כי מצפנו הציק לו מכיוון שלא לקח חלק פעיל בקרבות שהתחוללו בארץ בהגנה על היישוב, אך המסר שקיבל היה שתרומתו למאבק אינה מבוטלת משום שהנשק שהבריח, הוא שאפשר את הלחימה.9

לאחר הקמת המדינה עבד בחברת החשמל לזמן קצר אך נקרא להשתתף בקורס צבאי שבסיומו גויס לעבודה חשאית10 בשנת 1949 נישאו כרמלה ויונה ז'בין. בשנת 1952 נולדה בתם הבכורה אורלי ובשנת 1959 נולדה הבת גילי.

פעילות חשאית בצפון אפריקה

יונה וכרמלה ז'בין ובתם אורלי

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה סבלו בני ובנות הקהילה היהודית במרוקו מהתנכלויות ומיחס עוין מצד האוכלוסייה המקומית. בשנת 1955, עם סיום השלטון הצרפתי, התגברה הלאומית הערבית במרוקו והיתה סכנה ממשית לשלומה של הקהילה. בעקבות זאת, הוחלט במוסד להקים כוח הגנה מקומי בקהילות צפון אפריקה שנקרא "המסגרת". המוסד הציע לכרמלה להצטרף לפעילות החשאית במרוקו כאלחוטאית ולהקים שם תחנת קשר, היא קיבלה ההצעה ובזמן הכשרתה לתפקיד בארץ יונה ז'בין נשלח למרוקו במסווה של שליח סוכנות וסייע ביציאתם החשאית של יהודי מרוקו במקביל לפעילותו בארגון "המסגרת". בבסיס הרעיון לשלוח משפחה שלמה למרוקו בשליחות המוסד עמדה ההנחה שזהו סיפור כיסוי אמין למשימות ביון, הרי הורים לילדה קטנה לא מעוררים חשד.11

פעילות חשאית במרוקו

במאי 1955 נסעה למרוקו עם בתם בזהות בדויה. באיטליה קנתה בובה והכניסה לתוכה את ציוד הקשר. בתה אורלי מספרת כי תפקידה היה לשאת את הבובה לאחר שניתנה לה הנחייה ברורה שלא להניח אותה ולא למסור אותה לאף אחד. האם והבת הגיעו בליל שבת לקזבלנקה אך בנמל התעופה לא חיכה להן איש. יונה, שעסק באותה עת בפעילות חשאית לא קיבל את ההודעה בדבר הגעתן. כרמלה שכנעה את נציג חברת התעופה "אייר פראנס" לקחתן במכוניתו למשרדי הסוכנות היהודית, משם הועברו לדירה של ידידים ישראליים. כרמלה הסתגרה בחדר עם הבובה, הוציאה מתוכה מכשיר מורס ואנטנה ושידרה שתי הודעות מוצפנות לתל-אביב ולפאריס בהן הודיעה שהגיעה בשלום. השמחה במטה המוסד בתל אביב באותו ליל שבת היתה רבה, כי אז בפעם הראשונה, הצליח המוסד ליצור קשר אלחוטי ישיר עם אנשיו בצפון אפריקה וזאת ללא מתווכים וללא תחנות ביניים.12

הבובה ששימשה להברחת המשדרים בידיה של אורלי, הבת

משפחת ז'בין התאקלמה בקזבלנקה. בן הזוג והאב נעלם לימים ולעיתים לשבועות לפעילות וכרמלה, שניהלה לכאורה אורח חיים רגיל של אשתו של שליח הסוכנות, קיבלה מדי יום מידע מגורמים שונים, הצפינה אותו ובלילות שידרה לארץ. תחילה היתה משדרת בערבית דברים חסרי פשר, כדי שאם יעלו על התדר יישמע גיבוב של מילים בערבית ורק אחר כך עברה לשידור עצמו. בני הזוג נעזרו גם בבתם הקטנה אורלי. היא הורגלה לא לדבר בגן עם חבריה או עם הגננות על שום דבר הקשור בהוריה, סייעה בשמירה על הפרדה בין סוכנים שהיו מגיעים לביתם עם מידע סודי. אם אחד הסוכנים היה מגיע לביתם בשעה שבבית שהה סוכן אחר, תפקידה של בת הארבע היה לעכב אותו באחד החדרים עד שהשני יעזוב.13

במהלך שנת 1956, גברו חשדותיהם של אנשי שירותי הביון במרוקו ובני הזוג היו נתונים למעקב צמוד שכלל חיטוט בתיבת הדואר והתנכלויות ליונה עד שבאוקטובר 1956, ערב מבצע סיני, יונה נעצר. כרמלה ובתה נאלצו לעזוב את מרוקו בבהילות רבה כשרק בגדיהן לגופן. כרמלה השמידה את מכשיר המורס ואת כתבי הצופן וברחה עם ביתה לטנג'יר, משם הן המשיכו לספרד. כשעה לאחר ההימלטות, הגיעה המשטרה החשאית המרוקנית לאסור אותן. מספרד הן המשיכו לפאריס, בה נמצא באותם ימים מטה של המוסד באירופה. לאחר שחרורו, הגיע לפאריס והצטרף לאשתו ולבתו. בצרפת, הועברה לתפקיד מטה בשיתוף צרפת-ישראל-בריטניה וידעה את כל מערך הכוחות באזור תעלת סואץ.14

פעילות חשאית באלג'יר

הדובון ששימש להסתרת משדרי הרדיו

במאי 1958 נשלח יונה לאלג'יר שהייתה תחת שליטה צרפתית. המצב במדינה קשה, המחתרת האלג'יראית פעלה כנגד השלטון הצרפתי, התחוללו מהומות ובהן הפצצות והרג ברחובות. לאחר חודשיים כרמלה, בזהות בדויה, הצטרפה ליונה עם אורלי והקימה תחנת קשר בדירה דו קומתית בקומות ה-22 וה-23 בבניין מפואר בו השתכנה המשפחה. האנטנה נקבעה על הגג מוסווית בתוך קני סוף המשמשים להתקנת חכות דיג. חלקי מתקן השידור הוסתרו בתוך הבובה והדובון של אורלי.

כרמלה החביאה את המכשיר בחדר השינה שלה ולאחר עשרה ימים של ניסיונות קדחתניים הצליחה להקים קשר עם מי שנדרש. לדירה היו מגיעים אנשים שהיו בקשר עם יונה בכדי למסור ולקבל הודעות באמצעות כרמלה שריכזה את הידיעות, ניסחה, הצפינה ושידרה אותן. למרות הצורך להסתיר את הפעילויות מעיני הצרפתים ולשתף איתם פעולה וחרף ההפצצות ברחבי אלג'יר ושעות העוצר הממושכות, היו החיים באלג'יריה נוחים. משפחת ז'בין נהגה לנסוע בסופי שבוע קיציים לשפת הים ובחורף לגלוש בהרים.15

באחד הימים היא נקראה להחליף אלחוטאי שעבר התמוטטות עצבים בעיר הנמל האלג'יראית, אוראן. היא נסעה קילומטרים רבים בדרך מסוכנת בליווי של שני בחורים. באוראן עבדה כשבוע ובדרכם חזרה לבירת אלג'יר תקפו אותם שתי משאיות של פדאיונים כשהם חוסמים את הדרך. לפתע נסוגו ונעלמו מן המקום. התברר כי שיירה של הצבא הצרפתי התקרבה, כרמלה הכירה את שמו של המפקד מתוך עבודתה כמתאמת בפריז וכששמע את שמה שלח אותם עם ליווי חזרה הביתה.16

בשירותה כסוכנת המוסד באלג'יריה שידרה את אחת מפיסות המידע החשובות ביותר שהשיג המוסד אז. נשיא צרפת, שארל דה גול, הצהיר על כוונות צרפת לעזוב את אלג'יר, קצינים שלא הסכימו עם ההחלטה תכננו לחולל מרד ולהתנקש בנשיא והמוסד הישראלי העביר את המידע לצרפתים. שלמה חביליו, שהיה מפקדה של כרמלה באלג'יר, אמר כי היא היתה בעלת כשרון מיוחד, ניתן היה לסמוך עליה בעיניים עצומות שתבצע את המשימות בקור רוח וללא מורא. כשפעלה באלג'יר, הייתה הראשונה לדווח לארגון על ההפיכה המתרחשת עוד לפני שהשלטונות בארץ ידעו על כך. היא הפעילה את הקשר ותיארה מה היא רואה בכיכר המרכזית.17

בשנת 1959 נאלצה לברוח בפעם השנייה, יחד עם בתה, כאשר היא בהריון מתקדם עם הבת השנייה, והן הצליחו להגיע למרסיי.

הפציעה של יונה וסיום הפעילות

לאחר השליחות באלג'יר הופסקה הפעילות החשאית של בני הזוג למשך שנתיים והמשפחה חזרה לתל אביב. בשנת 1961 נקראו לשליחות נוספת. יונה נסע למבצע בצפון אפריקה, וכרמלה והבנות נסעו לפאריז, שם ריאיינה מועמדים לשירות בארגון ודאגה לרווחתן של נשות השליחים.

חסן השני מלך מרוקו אישר עלייתם של יהודים רבים לארץ, יונה התבקש לסייע במבצע. במהלך פעילותו, בתחנת דלק מקומית, קיבל דיווח ממקומי שבכל פעם שרואים את מכונית הפיג'ו שלו יהודים "נעלמים" מהשטח. יונה הבין שעקבותיו נחשפו, אך בחר לבצע את המשימה. העלה את היהודים לאוטובוסים וליווה אותם כמאסף במכוניתו. באמצע הדרך הגיח רכב מאחור, יונה יצא מרכבו, הוכה באלות וסבל מפגיעות קשות בכל חלקי גופו. במצב אנוש הועבר לבית החולים המקומי חולץ על-ידי סוכני המוסד והובא לארץ. בעקבות פציעתו המשפחה חזרה ארצה ב 1963 והקריירה המודיעינית הרשמית של משפחת ז'בין הסתיימה. בתום השיקום יונה חזר לעבוד כמנהל משק בחברת החשמל והיא החלה לעבוד כסוכנת נסיעות. מפעם לפעם נתבקשה להדריך סוכנים שעמדו לצאת למשימות בארצות אויב.18

סוכנת נסיעות 

כרמלה ז'בין ניהלה סניף של "אופיר טורס" בתל אביב שנקרא בפי מקורביה "סוכנות הנסיעות של המרגלים".19 סוכנות נסיעות זו הוקמה לראשונה בשנות החמישים על-ידי חיל המודיעין של צה"ל. המודיעין הצבאי, המוסד ושירותי הביון האזרחיים ביקשו להקים סוכנות נסיעות "דיסקרטית" שתוכל להעביר בחשאיות גמורה את אנשיהם מהארץ לחו"ל ומשם בזהויות בדויות ליעדים אחרים בעולם. לקוחותיה הראשונים היו אנשי מודיעין וסוכנים שיצאו מהארץ בתפקיד. אחרי שהם פרשו מעבודתם המודיעינית הם המשיכו להימנות על לקוחותיה כאנשים פרטיים.

במהלך עבודתה טיילה במקומות אקזוטיים בכל העולם: אירופה, אמריקה, המזרח הרחוק ואפריקה, איי האוקיינוס השקט.20 במרוצת השנים עברה בעלות הסוכנות מיד ליד והיום היא חברת תיירות פרטית.

רב הנסתר על הגלוי

עד היום יש איפול על פועלם של כרמלה ויונה ז'בין. בראיון לאבירמה גולן סיפרה כרמלה ז'בין כי הספר שכתבה אודות פעילותה נאסר לפרסום על-ידי הצנזורה.  סיפורה וסיפוריהן של נשים ישראליות נוספות שימש כהשראה ומודל לגיבורות הספר "צופן עזרא" של הסופרת האמריקאית ג'יי קורטר.21 בעקבות פרסום הספר הוזמנה ארצות הברית להופיע בתכנית טלוויזיה פופולארית שהוקדשה לנשים בעולם הריגול. בתשובה לשאלה על המתח בין שמירה על שלום משפחתה ובין המחוייבות לפעילותה הביטחונית היא סיפרה ז'בין כי בזמן שלקחה חלק בפעילות חשאית הקשורה למבצע סיני, יונה ז'בין נאלץ לצאת למדינת אויב. אף שידעה שיהיה נתון במעקב שסיכן את חייו, בחרה לא לחשוף בפניו את המבצע.22

אחרית ימיה ומותה

עסקה בפעילות חברתית התנדבותית בנעמ"ת ובאגודת ידידי בית החולים איכילוב בתל אביב. בימיה האחרונים אמרה לחברתה, העיתונאית תמר אבידר: "עוד מעט אני בת 75. חייתי חיים מלאים עבור 10 נשים. עשיתי מה שחלמתי. תרמתי תרומתי לארץ הזו, אני מוכנה לעזוב את העולם. די, מספיק".23 נפטרה ב-2 בפברואר 2004 ונטמנה בבית העלמין ברמת השרון. אנשי מוסד לשעבר וסוכנים ליוו אותה לצד בני משפחתה בדרכה האחרונה. הותירה שתי בנות וארבעה נכדים.

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • מישל מאיר קנפו, המחתרת היהודית: מבצעי "המסגרת" – הרשת החשאית של יהודי מרוקו (1964-1955), נתניה : ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, 2001.
  • יהדות מרוקו – עלייה וקליטה, מרכז המחקר והמידע, אתר הכנסת.
  • נשים בפלמ"ח, אתר מוזיאון הפלמ"ח.
מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

הערות שוליים:

  1. אורלי פרידלנדר-ז'בין, בתה של כרמלה ז'בין, בראיון לטלי לוי וציפי לוי, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה, 9.3.2019, טבעון.
  2. "לויתו של משה ארקין", דבר, 17.11.1938, עמ' 6.
  3. ישראל רוזנצווייג, קוד כרמלה, במקום, 24.10.1997.
  4. נורית חליף, החיים הכפולים של כרמלה, ירחון נעמת (גיליון 88), 1986.
  5. תהילה עופר, "נוסטלגיה", מעריב.
  6. חליף, החיים הכפולים של כרמלה, ירחון נעמת.
  7. פו"ם בלקסיקון ההגנה, אתר ארגון ההגנה.
  8. נילי שחק בופמן, במטוס איבדתי את ההכרהמעריב, 30.11.1990.
  9. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  10. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  11. ישראל רוזנצווייג, קוד כרמלה, במקום, 24.10.1997.
  12. יצחק לץ, "המרגלת שלנו במרוקו", אנשים, 6.1.1998.
  13. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  14. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  15. תמר אבידר, עניין של גיל, מעריב, פברואר 2004.
  16. אבידר, עניין של גיל, מעריב.
  17. רוזנצווייג, קוד כרמלה, במקום.
  18. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  19. אורלי פרידלנדר-ז'בין בריאיון לטלי לוי וציפי לוי.
  20. רן דגוני, "סוכנת המוסד סיכנה את בעלה ולא חשפה סודה", מעריב, 15.5.1986, עמ' 5.
  21. כרמלה ז'בין בריאיון לאבירמה גולן בתכנית "בקריאה ראשונה" בנושא פרשיות ריגול, כאן חינוכית.
  22. דגוני, "סוכנת המוסד", מעריב.
  23. רן דגוני, "סוכנת המוסד", מעריב.

תגובות

3 תגובות

  1. טלי/ציפי
    הצלחתן להעביר את סיפור חייה המרתק פעילותה ועבודתה כסוכנת מוסד באופן קריא ומדויק כמה שאפשר יישר כח
    היה מאוד מעניין לקרוא ולהשכיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.