מחאה שלא הגיעה משום מקום

חייבת לפתוח בווידוי, לקח לי זמן להתחבר למחאה. לא כי לא חשבתי שמטרותיה חשובות ולא כי אני לא מאמינה בחשיבות של מאבקים אזרחיים – דווקא להיפך: כאקטיביסטית ותיקה, שלא לומר זקנה, היו לי הרבה רגשות לא פשוטים סביב ההתלקחות הפתאומית של המחאה. בעיקר, לא היה לי פשוט להתעלם מהעובדה שהמפגינים שיצאו עכשיו לרחוב, בכזו עוצמה ולהט, לא היו איתי ולא היו איתנו בהפגנות של העשור האחרון. לא ראינו מאית מכמות האנשים שנמצאת עכשיו ברחוב בהפגנות נגד רצח נשים, בהפגנות נגד אלימות משטרתית, בעצרות לציון חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, במחאות נגד פינוי הדיור הציבורי, במחאות לשחרור האסי ושלא נדבר על ההפגנות ביפו או במסאפר יטא.

בכנות, הייתי די קטנונית. אנשים שעד היום לא הסכימו לשמוע אותי חופרת על צדק ופמיניזם, פתאום שואלים אותי מתי אני באה להפגין וכל מה שמתחשק לי לענות להם זה – איפה הייתם?!

חשבתי על האקטיביסטיות והאקטיביסטים שעובדים קשה כל כך, 365 ימים בשנה, במשך שנים רבות – והעשייה שלהם נעלמת ברעש. חשבתי על כל הנשים המדהימות שאני מכירה, שמובילות מאבקים בכל שבוע, בכל שנה ועכשיו – קולן נעלם בשאון.

בימים האחרונים חשבתי על משפט שאמרה לי פעם ספיר סלוצקר עמראן, אקטיביסטית מדהימה שהקימה את ארגון "שוברות קירות": "כשאנשים יוצאים לרחוב, קורים דברים טובים". והבנתי שאין טעם בפנקסנות – יצאתי גם אני לרחובות והתחלתי להצטרף להפגנות, ולאט לאט ראיתי שמשהו אחר קורה מסביבי.

ביום ראשון בלילה, בעודי מתהלכת עם עשרות אלפי אנשים על איילון הרגשתי מחד כמה ההפגנה הזו שונה לגמרי מכל הפגנה שקדמה לה, וכמה היא למעשה ההמשך הישיר של כל מה שקדם לה.

זיהיתי את יצירתיות השלטים של ההפגנות בבלפור, את הסיסמאות והטקטיקות של ברק כהן ומחאת ״באים לבנקאים״, את העלייה בנראות של המאבק הפמיניסטי, את האווירה של מחאת 2011 ואת הלקחים שהגיעו מכל אלה יחד.

הבנתי סוף סוף שהמחאה הזאת אמנם לא בהכרח תפתור את כל מה שאנו רוצות ולא בהכרח תוביל לשינוי המהותי שאנחנו מייחלות לו (אם כי ייתכן שכן), אך עדיין היא תולדה של העשור האחרון ומעבר לו, של עבודה אקטיביסטית קשה, לא מתגמלת ואיטית.

הומלסית פוליטית מאילת ועד האסי: על פמיניזם ועליונות לבנה בישראל

את פירות העבודה אפשר לראות בראש ובראשונה בארגונים שמובילים את המחאה. על פניו, נראה שהרבה מהארגונים קמו מהיום למחר – יוצאי צבא, הייטקיסטים ועוד קולות שלא שמענו קודם לכן. אבל אם נסתכל מקרוב, נראה שלא בדיוק כך הדבר. "הדגלים השחורים", "קריים מיניסטר" ו"קומי ישראל" הם ארגוני שטח שנבנו סביב מחאות בלפור. הם אולי לא ארגונים בני עשרות שנים, אבל הם כבר לא חדשים בזירה, והיכולת שלהם להתגייס שוב ולהניע את השטח היא מרשימה ואי אפשר לפקפק בה. מעבר לכך, נראה שמובילי הארגונים למדו לקח חשוב מהעשייה של בלפור — לתת מקום לעמדות רדיקליות לצד העמדות הליברליות. למשל, בעוד שבבלפור הייתה התנגדות למסרים שלא תואמים את המיקוד האנטי-ביבי של המחאה, הפעם נראה שיש מקום לעמדות רבות.

כך מצליחים ארגונים של יוצאי צבא והייטקיסטים להפגין לצד "הגוש נגד הכיבוש" ההולך וגדל. הגוש הזה הוא אולי אחד החלקים המעניינים ביותר בהפגנות. בהפגנה הראשונה שאליה הלכתי, ראיתי מספר דגלי פלסטין מתנופפים וכן מפגינים שניסו לחטוף אותם מידי מי שהרימו אותם, שהתעצבנו שפוגעים במסר הציוני והמגבש של ההפגנות. אך במוצאי השבת האחרונים, ה"גוש נגד הכיבוש" היה חלק גדול ולגיטימי מההפגנה. עשרות דגלי פלסטין, שלטים נגד הכיבוש ועוד, לא רק נראו במרחב, אלא היו חלק אינטגרלי, בלתי נפרד מההפגנה.

גם העבודה החשובה הזו מתרחשת כבר עשרות שנים. ב"גוש נגד הכיבוש" ישנם פעילים ותיקים, נציגים של מפלגת חד"ש, ארגון "עומדים ביחד" ועיתונאים אקטיביסטים כמו כתבי ״שיחה מקומית״. לכל הארגונים הללו הצטרפו גם ארגוני עובדים קטנים, שנכנסו לאירוע לפני שההסתדרות הצטרפה גם היא. אלה ארגונים שמשתתפים בהפגנות עובדים כבר שנים – ארגוני רופאים, העובדות הסוציאליות ועוד… כל אלו יכלו להצטרף לשטח מבלי לחכות להסתדרות, כי הם כבר היו מאורגנים לאחר שנים של מאבק מסור.

נוכחות בולטת נוספת היא של ארגוני הקהילה הלהט"בקית, שמציפים את ההפגנות בדגלים צבעוניים. אחרי שנים ארוכות של מאבק, ואחרי תהליך נרמול ארוך שעברה החברה הישראלית סביב הנושא, נוצרה קהילה אקטיביסטית שנרתמת למאבק הפוליטי באופן מובהק.

כמובן שלצד כל אלה נמצא את תולדות המאבק הפמיניסטי של העשור האחרון. הנראות המשמעותית של נשים בהפגנות, ההברקה השיווקית של "בונות אלטרנטיבה" – אלו דברים מדהימים שכמוהן לא נראו בהפגנות עד היום. על אף ש"בונות אלטרנטיבה" הוא ארגון צעיר, ההנכחה של הסוגיות הפמיניסטיות במאבק גם היא תולדה של עבודה קשה של עשרות שנים, שנעשתה על ידי ארגונים כמו ״פוליטיקלי קוראת״ וכמו עוד רבות וטובות, דוגמת ״אחת מתוך אחת״ שכבר לא פעילות, "איגוד מרכזי הסיוע", "הלובי למלחמה באלימות מינית" ועוד המון המון המון ארגונים ונשים יחידות, שפועלים כבר שנים רבות על מנת להעלות סוגיות פמיניסטיות לסדר היום הציבורי.

המשותף לכל החלקים השונים הללו הוא העלייה במודעות הפוליטית של הקבוצות השונות, ההתארגנויות הקטנות שקדמו למחאה וההבנה שיש עכשיו צורך לקשור יחד את הסוגיות הללו כדי לכונן מחנה פוליטי.

ההיגיון שהוביל את הארגונים הפרוגרסיביים בעשור האחרון טוען שיש לקדם כל קבוצה בפני עצמה. כך, פעילות פמיניסטיות רבות דגלו בשמירת מרחק גדול ככל האפשר מסוגיות פוליטיות שאינן קשורות באופן ישיר לנשים כדי שהמאבק לא ייתפס כפוליטי וכך גם פעילים להטב"קים וועדי עובדים. כל אלה הצליחו עכשיו לראשונה לעמוד זה ליד זה, לצד השמאל הציוני וה"גוש נגד הכיבוש" ולצעוד, להפגין ולמחות יחד. להכיר בכך שעלינו לפעול גם מחוץ לחלקת האלוהים הקטנה שלנו ולשתף פעולה כדי ליצור מחנה פוליטי גדול.

בשם הצורך הזה, אפשר לראות פעילי שמאל מפגינים בהפגנות מלאות בדגלי ישראל ויוצאי סיירות עומדים תחת דגלי פלסטין, ארגוני עובדים לצד מעסיקים גדולים. אפשר לראות ביכולת להפגין יחד עדות לחוסר המיקוד של ההפגנות, אבל נראה שזה דווקא מחנה שמתלכד, שמנסה לראשונה לגבש ולבנות משהו חדש, יחד.

מעבר לארגונים ולנוכחות בהפגנות עצמן, שווה להתעכב על הטקטיקות של מארגני ההפגנות. לאורך החודשים האחרונים, המפגינים הנחושים הגיעו לבתיהם של ח״כים ספציפיים מהליכוד והטרידו מהבוקר ועד הערב את מי שאחראים למצב הנוכחי במדינה. הטקטיקות הללו כאילו נלקחו ישירות ממאבק ״באים לבנקאים״.

כשברק כהן החל להגיע לבית של רקפת רוסק עמינח לפני כמה שנים, היו הרבה שחשבו שמדובר בטקטיקה לא לגיטימית, שאסור לראות באדם פרטי אחראי להשלכות הפוליטיות של מעשיו. כהן הבהיר שלא כך הדבר, שבמאבק אזרחי צריך להניח לנימוס ושמאחורי מעשים קשים – עומדים אנשים בשר ודם שצריכים לקחת אחריות. נראה שהמפגינים כיום הפנימו את העמדה הזו. הם לא נותנים לרעשים מימין להאט אותם ולא נופלים למלכודת של להפריד בין האישי לפוליטי – עמדה פמיניסטית עתיקת יומין.

באופן רחב יותר, המחאה הצליחה גם לחשוף את אחד הבלופים הגדולים של השנים האחרונות, את כל מטיפי ה"קיצוניים משני הצדדים" או כפי שהם מכונים במערכת פוליטיקלי קוראת – אנשי ה״אונס בעד ונגד״, תודות לשנינותה של נטע עמית. העמדה הזו, שנתקלנו בה שוב ושוב בעשור האחרון, מעקרת עמדות שמאל אמיתיות מתוכן על מנת להעביר עוד ועוד גזרות הזויות במסווה של שיח זהויות ליברלי. מרגש לראות שאנשי המחאה לא נותנים לקריאות הללו לבלבל אותם. מפגינים מבהירים שאין מה להידבר עם מי שרוצים לכונן דיקטטורה בישראל, מפגינות מתעקשות שאפשר להכיר ולדבר עם בעלי עמדה אחרת אבל ההידברות לא מצריכה הפסקה של העשייה הפוליטית. זו הבנה שלא רלוונטית רק למקרי קיצון כמו זה שאנו נמצאים בו כרגע, זו הבנה פוליטית מעמיקה, שיש צורך בחזון פוליטי אמיתי ושחזון כזה מגיע מערכים ומהיכולת לקדם אותם, ולא מעמדה של ריאל פוליטיק שמראש מתפשרת על מהותה, העיקר שיהיה לכולם נעים בלב.

אולי הדבר שהכי מרגש אותי כרגע בהפגנות ובשיח סביבן הוא לראות חזון שמאל חיובי מתחיל להתנסח, לראות אנשים דורשים לא רק לעצור את החקיקה, אלא לקדם חוקה לישראל, להפריד בין דת למדינה, לעגן זכויות אדם. חלק מהמפגינים אף קוראים להפסיק את הכיבוש, לייצר חברה שוויונית של ממש. אלו דברים שנעלמו מהשיח הציבורי במשך עשרות שנים והיעלמותם קשורה קשר הדוק להיעלמות של השמאל בישראל – כי מחנה פוליטי אמיתי דורש חזון פוליטי של ממש.

לצד החשיבות עד כה של יצירת מחאה רחבה ככל האפשר שתתנגד לחוקי הדיקטטורה, אלה מאיתנו שמדמיינים עתיד אחר צריכים לנצל את הרגע הנוכחי כדי לקדם אותו. ביום שאחרי ההפגנות, אם נצליח לעצור את החקיקה ואפשר יהיה להתפנות ולנסח חזון חדש, חוקה, חוקי יסוד, או מה שלא יהיה, עלינו כפמיניסטיות לדרוש את שלנו. יש כרגע נראות לנשים בהפגנות וזה הישג חשוב ומשמעותי, ועדיין הרבה מארגוני המחאה מובלים על ידי גברים. ארגוני צבא והייטקיסטים לא כוללים לרוב הרבה נשים והם נמצאים כעת במקומות השפעה. אמנם הרבה נשים נפלאות לקחו ולוקחות חלק משמעותי בהובלת המחאה, ועדיין ביום שאחרי לא ברור בכלל שהצרכים והדאגות שלנו יקבלו את המעמד המגיע להם. כי אם יש משהו שלמדנו מההיסטוריה הפמיניסטית, זה שהזכויות שלנו תמיד מוטלות בספק ועלינו תמיד לעמוד על המשמר ולדאוג להן.

יש לנו חובה לדרוש מהמחנה שמפגין בעד זכויות נשים שאכן יקדם אותן. בואו לא נסתפק בפירורים. עכשיו זה הזמן לדרוש שכל חוקה או ניסיון לכונן פה דמוקרטיה אמיתית על ידי מחנה חדש יכללו חובת ייצוג שוויוני לנשים, בכל המוסדות, בכל המפלגות, בכל מקום. בואו נדרוש את עיגון הזכות שלנו לביטחון ולשוויון. את חוק האיזוק האלקטרוני, אמנת איסטנבול, שמירה על המרחב האזרחי נקי מכלי נשק, שינוי במערכת המשפט כך שתכיר בצרכים של נפגעות אלימות.

בואו ננצל את הרגע הזה לא רק כדי לשרוד אלא כדי לשגשג. קשה לדמיין את זה אחרי שנים של הפגנות, קשה לקנות את האופטימיות שמההפגנות הנוכחיות גם מי שנמצאות בשוליים יוכלו להרוויח, ועדיין אנחנו יודעות שאופטימיות היא משאב פוליטי, בואו לא נוותר עליו.

גם מי מאיתנו שלא מרגישות עדיין חלק מהמחאה הנוכחית, המחאה הזאת היא בזכותכן, בזכות ההתנגדות שלכן שהראתה ומראה לכולנו איך לצאת נגד. גם אם אתן עוד לא מוצאות את עצמכן במחאה הנוכחית, אל תוותרו עליה ואל תוותרו על לדרוש ממנה את שמגיע לכן ולכולנו.