בחרתי להתכנס בעצמי

מאת: שרון אורשלימי

זו השנה השנייה שאני בוחרת שלא להשתתף בצעדת המחאה המסורתית של מרכז סיוע ת"א, לציון יום המאבק באלימות נגד נשים. בשנה שעברה התלבטתי רבות אם ללכת או לא וההתלבטות טלטלה אותי. היא יצרה לי מועקה בחזה. החלטתי לא ללכת. נשארתי בבית. השנה כבר ידעתי שאני לא מתכננת ללכת, ועדיין, קמתי בבוקר עם צביטה בלב אחרי שראיתי את כל הקולגות שלי, החברות שלי, השותפות שלי. כל מי שצעדו איתי בעבר וכל מי שזוהי הצעדה הראשונה שלהן, הגיעו לצעדה בחמישי האחרון.

את הצעדה הראשונה שלי עשיתי בגיל 24, כשחזרתי לת"א אחרי התואר הראשון שלי בב"ש. את התודעה הפמיניסטית שלי פיתחתי הרבה לפני כן ואירועים על אלימות נגד נשים עשיתי גם בדרום כרכזת קמ"ה (קידום מעמדה אישה בארגון הלל) ואל"ה (אקדמיה ללא הטרדות). אבל לצעוד התחלתי ממש ב2009. לפני 13 שנים. כמעט 13 שנים אני מתייצבת. יש לי אפילו תמונות קבועות מכל מצעד: האחת, אני, רכזת דלת פתוחה ת"א, מנחה למיניות בריאה ומנחה במרכז סיוע ת"א יחד עם רכזות החינוך של מרכז סיוע ת"א והשרון, התמונה השנייה, עם המנחה שלי בתזה ועם חברתי איילת והשלישית, עם דב חנין. 3 תמונות זהות, שנה אחר שנה. הלכנו יחד כברת דרך. שותפותיי ואני בשדה החינוך למיניות בריאה ומניעת אלימות מינית התפתחנו מקצועית, בנינו כאן שדה חינוכי-אקטיביסטי-פמיניסטי שיצר שפה חדשה של חינוך למיניות בריאה, שוויון מגדרי וזוגיות ללא אלימות. חידדנו בפני כל אחת את ההבדל בין הסכמה לרצון ופירקנו לחתיכות מבנים ישנים של כוח במערכות יחסים רומנטיות ומיניות. והיינו רק באמצע שנות העשרים שלנו.

צעירה, רעננה ומפגינה
צעירה, רעננה ומפגינה

בשנת 2015 ליוויתי במסגרת עבודתי בדלת פתוחה, נערה בת 17, בהפסקת הריון מאוחרת. הייתי אז בת 30. כשעבדתי בדלת לא ראיתי בעיניים. נערה בהריון קיבלה את העזרה שלי על מלא. מה שהיא צריכה, הייתי שם. תוך כדי התהליך גיליתי שהיא בת לאם שנרצחה על ידי אביה. היא כעת מחלקת את חייה בין הפנימיה למגורים אצל אחיה הגדול. הלב שלי נחמץ. יצא במקרה שהביצוע של ההליך התקיים בבוקר של יום המאבק באלימות נגד נשים. בבוקר הייתי איתה בבית החולים, יצאנו מחדר ניתוח, ובערב יצאתי לרחובות. כשהגעתי לצעדה, היו שלטים שמפלגת מרצ הכינה, עם שמות כל הנשים שנרצחו בעשור האחרון (הייתי אז חברת מפלגת מרצ). אני בעקרון לא נוטה להחזיק שלטים בצעדות אבל שלט אחד כמו צעק עליי מהרצפה. השלט עם שמה של אם הנערה אותה ליוויתי להפסקת ההריון בבוקר. בלי להסס הרמתי אותו וצעדתי איתו כל הצעדה. הרגשתי שאין צודק מזה: בבוקר תמיכה בהשלכות של הרצח ובערב, לכעוס על הרצח. אבל הלב שלי נחמץ. התכווץ. זה כאילו הכל היה ידוע מראש: הרצח, ההשלכות, רצף הסיכון שהוביל להריון מתקדם, שהגיע לפרוצדורה טראומטית. הכל היה כתוב וברור, ובכל זאת, כאילו בלתי ניתן למניעה.

ואולי זאת הסיבה בגללה הפסדתי לבוא לצעדות. לעשות את אותו דבר 13 שנים ולראות שמעט מאוד השתנה, זאת חוויה מתסכלת במיוחד. זאת הבנה שהצעדות, ההפגנות, הכנסים, הסרטונים וימי העיון, או שלא עוזרת כלל או שמשנות משהו קטנטן. והמחיר שאנחנו משלמות כאקטיביסטיות הוא פשוט גבוה מדי. האופטימיות שהייתה נחלתנו כשהיינו צעירות, התחלפה בתחושת ייאוש. בהבנה שאלימות נגד נשים היא כל כך ממוסדת, מורכבת, סבוכה. שהיכולת לשנות אותה ולמנוע אותה קשורה קשר עמוק למערכות מוסדיות, חברתיות, חוקיות ודתיות. התחושה היא שמה שהיה הוא מה שיהיה ושיש גבול להתמסרות שלי למאבק.

אני לא יודעת איך נכון להמשיך ומה תהיה פעולה אפקטיבית שתייצר השפעה ושינוי ממשי במציאות שלנו. אני כן יודעת שאני מותשת, שחוקה ובכלל בכלל לא אופטימית. ונמאס לי לשלם את המחיר על זה. עייפתי. אני בחרתי לפנות את מקומי ולהשאיר את העבודה לדור הבא של האקטיביסטיות שעדיין מאמינות ביכולת לעשות שינוי אפקטיבי ושהצעדות ממלאות אותן תחושת משמעות, אחווה, סולידאריות ותקווה. לי זה כבר לא מספיק. מי תיתן ואני אתבדה והן תצדוקנה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ב24/3 ציינו בארגנטינה 48 שנים להפיכה הצבאית ומאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לצדק עבור הקורבנות שהועלמו ונרצחו. מה ניתן ללמוד ממשתחררי השבי בארגנטינה על השבי של החטופים בעזה? כיצד ניתן ליישם צדק מעברי על נפגעות אלימות מינית, כפי שיישמו בארגנטינה.
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.