מאת: רקפת אמסלם
בחרתי הפעם שלוש מוזיקאיות ישראליות, מוכשרות, מקצועניות, שמנגנות ועובדות בעולם שרובו גברי. שאלתי אותן על חייהן, על הבחירה במוזיקה בכלי הנגינה כמקצוע, ועל עולם הנשים במוזיקה. גיליתי שלוש נשים מדהימות, השראה אמיתית לנשים ולגברים כיוצרות ומוזיקאיות המשפיעות על העולם מלוא אהבה
נעה דרזנר – נגנית גיטרה פלמנקו. נולדה בישראל בשנת 1983.
המוזיקה היתה תמיד יסוד משמעותי בחייה. היא החלה לנגן על פסנתר בגיל 9 ובגיל 12 עברה לנגן על גיטרה בעיקר כי " לא היה פסנתר בבית". בתור ילדה שעברה מהעיר לישוב קטן בהקמה, לא היו סביבה ילדים רבים בגילה, מה שסיפק לה הרבה שעות לבד עם הגיטרה. "היה לי קשה להיפרד ממנה והרבה פעמים היא הייתה באה אתי לבית ספר ואחר כך נשארת ביד כל אחר הצהריים".
בגיל 20 נסעה נעה להודו והתוודעה לסיטאר ולמוזיקה ההודית ומשם המשיכה לספרד, שם הכירה לראשונה את הפלמנקו והחלה ללמוד לימודי גיטרה, שירה ריקוד וקצב, בתחילה בעיר גרנדה ולאחר מכן בעיר חרז דה לה פרונטרה "ערש הפלמנקו" היכן שטוענים שהכל התחיל.
נעה מספרת על תרבות הפלמנקו הגברית: "מהר מאד שמתי לב שאני הבחורה היחידה באזור שמנגנת בגיטרה. זו תרבות אנדלוסית-צוענית עם הרבה מוטיבים מצ'ואיסטיים. בדרך כלל הנשים פונות לשירה ולריקוד, אך לא לנגינה, השמורה באופן די בלעדי לגברים. לשמחתי, עניין המגדר לא הפריע לי ולמוריי, אני חושבת שהיה לי מזל גדול עם האנשים שפגשתי, עם המורים וגם עם החברים החדשים, ששמחו על החידוש המרענן של אשה שמנגנת פלמנקו"
לשאלתי, האם יש דבר כזה נגינה נשית, עונה נעה שהנגינה בפלמנקו מתאפיינת בטכניקה ייחודית שכוללת תיפוף על הגיטרה ועוד כל מיני אפקטים שצריך הרבה כח כדי לבצע אותם. "לגבר באופן טבעי יש יותר כח פיזי, אז ייתכן שנגינה של אשה יכולה להישמע יותר עדינה, אולם זה לא בהכרח דבר רע".
ב 2012 השתתפה נעה בסרט תיעודי על נגניות פלמנקו שנקרא Tocaoras ולאחר שצפתה בו נוכחה לדעת שלרוב הנשים לא היה מזל כמו שלה. רובן ככולן נאלצו לעזוב את המקצוע מסיבות של הטרדה מינית, התנגדות של בני זוגן, או חוסר יכולת להתפרנס ואפלייה על רקע מגדרי.
כיום נעה היא אחת מהנשים הנדירות שמנגנות פלמנקו למחייתן – דרך אגב, רק אחת מהן ספרדייה.
בעשר השנים האחרונות מחלקת נעה את חייה בין ספרד לישראל, יוצרת חומרים ומופעים מקוריים, משתתפת בהפקות גדולות, מנגנת עם רקדנים ורקדניות, זמרים וזמרות וגם מוציאה לפועל שיתופי פעולה מרגשים, למשל עם אחד מגדולי הגיטריסטים בספרד, דיאגו דל מוראו.
בעניין המוזיקה בפרט ועסקי הבמה בכלל אומרת נעה שזהו עסק תובעני ובלתי מתפשר, עם הרבה ירידות ועליות ובעיקר חוסר ודאות. "ההקרבה היא אבסולוטית בעיניי, כדי להצליח בתחום התחרותי הזה, חייבים להיות שם עד הסוף, לשאוף לשלמות ולהיזהר מאד מבינוניות.
"לא הרגשתי מעולם על בשרי איזושהי אפלייה על בסיס מגדרי במהלך עבודתי בישראל ובכלל, להיפך, אני חושבת שדווקא בגלל שאני אישה גיטריסטית, נפתחו בפניי יותר דלתות.
מאוד הכאיב לי נושא הדרת שירת הנשים בישראל, שיותר נוגע לזמרות שבינינו, ופה אני רק יכולה לומר שעם כל האהבה, השייכות והכבוד שלי ליהדות, הגיע הזמן לעדכן גרסה. אם הקב"ה נתן לאשה קול כל כך יפה, הוא עשה את זה כדי שתקשיבו ותהנו".
בימים אלו מוציאה נעה קליפ חדש לצד מופעי קיץ בספרד והכנות נמרצות לקראת אלבום הבכורה המתבשל.
מרינה טושיץ' – מלחינה ונגנית עוד, נולדה בבוסניה, סרייבו, ושם רכשה אהבה גדולה למוזיקה בלקנית, תורכית ולאדינו.
כדוברת לאדינו, הושפעה עמוקות ממוזיקה יהודית ¬ ספרדית ושירי אהבה בוסניים המושפעים מהמוזיקה התורכית. ¬מרינה למדה מוזיקה קלאסית ופסנתר בקונסרבטוריון בסרייבו, ובו זמנית שמעה וניגנה מוזיקה עממית – בוסנית וסרבית.
בזמן המלחמה בבוסניה למדה מרינה באקדמיה לאמנות "יאן מאטיקו" בקראקוב, פולין ושם רכשה תואר מוסמך באמנות. היא עלתה ארצה בשנת 1991 . בשנת 2011 סיימה את התואר באקדמיה על שם רובין בירושלים, במגמת ביצוע מוסיקה ערבית.
כנגנית עוד, השתתפה בפרויקטים רבים: פסטיבל הכלייזמרים בצפת, פסטיבל בריזה באשקלון, פרויקט "אדון הסליחות" עם חזנים ירושלמים, פרויקט לכבוד ג'ו עמר ז"ל מטעם אוניברסיטת בר אילן וניגנה בפסטיבל התיאטרון בצוותא מוסיקה של יאיר דלאל ובפרויקטים רבים אחרים.
מרינה חיברה מספר ספרים ללימוד נגינה בעוד: "צעדים ראשונים", "יסודות המקאם", ספר לימוד לילדים שהוזמן על ידי ארגון "סולמות" עבור בתי הספר וספר בשם “The basicsof Oud” שיצא בהוצאת BEY MEL בארצות הברית וזוכה להצלחה רבה ברחבי העולם.
וכך מספרת מרינה על הבחירה בעוד – "התחלתי לנגן בפסנתר, אבל בשנת 1991 עם תחילת מלחמת האזרחים בבוסניה, עליתי ארצה עם אמי ומספר מזוודות (בוודאי בלי פסנתר). קיבלתי עוד במתנה עם הסבר: "זה מה שמנגנים כאן", כך שאי אפשר להגיד שבחרתי בעוד ככלי נגינה, פשוט כשהכלי כבר היה בידי גיליתי שהוא מאד מתאים לי".
מרינה אומרת שהיא חשה חוסר ביטחון של הסביבה לגבי נגניות עוד בפרט, ונגניות בכלל. "בתחושה שלי יש בישראל מעין חוסר אמון מלא לגבי מקצועיות של נגניות, למשל מול זמרות שחשות שנגנים גברים ימלאו את התפקיד יותר במקצועיות בליווי, זו מעין אווירה כזו שבסופו של דבר אין לה אחיזה במציאות, כי מקצוענות אינה קשורה למגדר".
חלומות בעולם המוזיקה:
לפני 15 שנה התפעלתי מהתזמורת האנדלוסית וזכיתי לשתף עמם פעולה – מבחינתי זה חלום שהתגשם. כיום אני גם מלחינה ויוצרת חומרים מקוריים שלי. רוצה להמשיך ולנגן, ליצור ולהיות בעולם המוזיקה כחלק בלתי נפרד מחיי.
נעה ווקס – נולדה בישראל, עוסקת בתיפוף והוראה ברחבי הארץ ובעולם.
נעה מנגנת מגיל תשע, ומרגישה שהתופים וכלי ההקשה בחרו אותה. היא התחילה כשחיפשו נגני תופי צעידה (סנייר) לתזמורת של בית הספר, ומשם התאהבה בעולם הקצב. כשהתקבלה ללהקה צבאית בתור נגנית כלי ההקשה הראשונה בצה"ל הבינה שאלו הם חייה.
לשאלתי, האם יש כזה דבר נגינה נשית או ביטוי נשי אומרת נעה שהתופים נחשבים לכלי מאד גברי ורוב נגני כלי ההקשה הם גברים, למרות שנגנית כלי ההקשה הראשונה בעולם היתה מרים הנביאה. "אני חושבת שבשנים האחרונות תחום כלי ההקשה יותר נפתח לנשים בכל רחבי העולם אבל הדרך עוד ארוכה", היא אומרת.
על נגינה נשית: "אף פעם לא חשבתי שהסאונד שלי שונה או נשי, אבל לא פעם אמרו לי שהסאונד שלי מיוחד ואחר. משהו עדין ועוצמתי, שאולי קשור לכפות ידיים קטנות. בכל מקרה, זו מחמאה בשבילי. לכל נגן חשוב שתהיה לו אמירה וסאונד משלו"
על עולם התיפוף המזוהה עם גבריות מספרת נעה שבתקופה מוקדמת בקריירה שלה ניסתה להוכיח שהיא טובה כמו נגני כלי הקשה גברים, ואפילו יותר. "הרגשתי שישנה דעה קדומה על אשה מתופפת ואולי בכלל על נשים מוזיקאיות. בשנים מסוימות ממש שמתי לעצמי למטרה לנפץ את הסטיגמה. אחרי שנים נרגעתי ואני באמת מאמינה שהמוזיקה מנצחת. כלומר, אם הנגנית היא מוזיקאית טובה, קשובה, בעלת טכניקה וכל מה שצריך, אז היא תצליח בדיוק כמו נגן גבר".
אחד הרגעים המרגשים בעולם המוזיקה אותו חוותה נעה היה לפני שנתיים, כאשר נשלחה מטעם משרד התרבות לרזידנסי במתחם האומנים "הסיטה" בפריס. הסיטה הוא מתחם של 320 אמנים מכל העולם שנבחרים על ידי המדינה שלהם לשהות שם תקופה על מנת ליצור ולהתפתח. מישראל נשלחים בכל שנה 3 אמנים ונעה זכתה בהזדמנות זו לנסוע וליצור במשך 7 חודשים.
"אז ככה מצאתי את עצמי במרכז פריס ועלי כמה מזוודות וכמה כלי הקשה. לא דוברת צרפתית ולא מכירה אף בן אדם בעיר. זו הייתה תחושה של בניית חיים חדשים לחלוטין"
.
לאחר מכן גיבשה נעה פרוייקט מוזיקלי חדש שנקרא my journey מתל אביב לפריס. הרעיון היה שילוב הקלטות רחוב מפריס ותל אביב תוך כדי נגינה שירה והקלטות של כלי הקשה במהלך המופע.
תוך כדי התקופה בה שהתה בפריס הכירה נעה מוזיקאים שהפכו לחברים וזו היתה תקופה לא קלה עבורה כישראלית לשהות שם בזמן מלחמת צוק איתן וברחובות פריס היו הפגנות וביקורות על ישראלים וישראל.
אולם, מסתבר שהמוזיקה חזקה יותר מכל ובספטמבר, במופע הבכורה, למרות חששותיה מי הקהל שיגיע ואם בכלל יגיעו לשמוע אשה ישראלית עלתה נעה לבמה – האולם היה בתפוסה מלאה ורבים נשארו בחוץ .
בין שיתופי הפעולה של נעה מצויים ההרכב קווארטטוקאן, רביעיית הנשים "ארבעתנו", איסטיקלל טריו ואקסק ועוד.
תכניות לעתיד-שיתוף פעולה מעניין שיתקיים בקרוב בפסטיבל העוד 2016 בירושלים – מופע דואט עם נגן העוד והיוצר הצרפתי סמאדג'. המופע יתקיים בבית הקונפדרציה בירושלים 21.11.16
רקפת אמסלם היא זמרת, פייטנית ופעילה חברתית. המדור שלה, "פוליטיקלי שומעת", מספר בכל חודש על מוזיקאית מרתקת אחרת מכאן ומהעולם
