לפני כמה ימים כתבתי פה על איך שהפמיניזם הרס לי את החיים – או יותר נכון, את המוזיקה שאהבתי, בין היתר של לאונרד כהן וניק קייב. לפני כמה ימים שמעתי במקרה שיר של דסטיניז צ'יילד – הלהקה שהביאה לעולם את ביונסה – הקשבתי למילים של השיר, לראשונה מזה הרבה שנים, וחשבתי ש-וואלה, בעצם, זה שיר ממש פמיניסטי. אמנם תקופת ה- MTV שלי כללה לא מעט קליפים שיש בהן בעיקר נשים ערומות ומניפסטים של אלימות נגד נשים של אמינם, אבל מסתבר שהיו בה גם לא מעט שירים פמיניסטיים. אז ניסיתי לחזור אחורה לסוף שנות ה- 90 –  שהיו תקופה מהממת לגדול בה, מבחינה מוזיקלית, לפחות – ולהקשיב, מנקודת מבט (או יותר נכון, מנקודת שמיעה) פמיניסטית, לחלק מהשירים שהיוו את הפסקול שלי בגיל ההתבגרות, ושזנחתי לשווא מאז.

אתחיל עם דסטיניז צ'יילד: להקת בנות שנוסדה בשנת 1990, כשארבע חברות הלהקה היו רק בנות 9 (אוקיי, בדיעבד אולי זה לא מאוד פמיניסטי לקחת ילדות בנות 9 ולמכור אותן ל-MTV. אבל נניח לזה לרגע) מתוך ארבע חברות הלהקה נותרו לבסוף שלוש: ביונסה נואלס, קלי רולנד, ומישל וויליאמס (לא השחקנית). הלהקה, ששרה שירים בסגנון R&B, מכרה מעל ל-60 מליון אלבומים, זכתה בגראמי, ונחשבת לאחת מלהקות הבנות המצליחות בעולם עד היום. ובחזרה לשירים שלהן: בשיר "Bug a Boo" מאלבומן השני הן שרות על גבר שמחזר אחרי אישה באופן אובססיבי, סוג של סטוקר, בעצם, וגם מעבירות את המסר ההכרחי שהעובדה שגבר קונה לך משהו לא אומר שזה הופך אותך לרכוש שלו: "So what you bought a pair of shoes/ What now you think I owe you". אז זהו, שלא, חמוד; וזה נכון גם לגבי דרינק בדייט, לא רק לגבי נעליים.

ב- "Say my Name" הן שרות על אישה שבן הזוג שלה בוגד בה, וכך גם ב- "Hey ladies", ושואלות את עצמן – ואותנו – "Hey ladies why is it that men can go do us wrong?". אמנם רוב השירים עוסקים בגברים ובמערכות יחסים, אך אלו לא בהכרח שירי אהבה, אלא שירים של נשים חזקות ועצמאיות שלא מוכנות לספוג יותר חרא מגברים. וזה היה עוד לפני שהמציאו את הטינדר, כן? באלבום השלישי שלהן, "Survivor", שיצא בשנת 2001, המסרים הפמיניסטיים אפילו יותר בולטים: ב- "Independent Women", הן כבר לא ממש צריכות את הגבר בכלל; אם ב-"Bug a Boo" הוא קנה להן את הנעליים, כאן כבר הן אלו שמממנות את עצמן: The" shoes on my feet – I bought them". בשיר הנושא של האלבום, "Survivor", הן יוצאות חזקות יותר מקשר שעשה להן רק רע, עם המשפט האהוב עלי מתוכו: "You thought I wouldn't seel without you/ Sold 9 million". או בתרגום לעברית: "תלך כפרה עלי, תנשק כפות רגליי". אני די מתעבת את המילה הזאת, אבל אין מה לומר, אכן מדובר בשיר מאוד מעצים – המילים, הלחן, הקליפ; אתן נשים חזקות שיכולות להיות כל מה שתרצו אם רק תחלמו את זה, בעודכן לבושות בבגדי ים זעירים ורטובים ומתפלשות בחול על חוף אי נטוש עם תפאורה של פרק בהישרדות.

ואם כבר בלהקות בנות עסקינן, אז עוד להקה של נשים שחורות ששרות בעיקר מוזיקת R&B, עם נגיעות של ראפ, היא TLC. ובדומה לדסטיניז צ'יילד, גם הן פעלו בעיקר בשנות ה-90 ובשנות ה-2000 המוקדמות. הלהקה הורכבה משלוש נשים: טיון "טי-באז" ווטקינס, ליסה "left eye" לופז, ורוזונדה "צ'ילי" תומאס, עם סיפור סינדרלה: הן התחילו בשירת ראפ ברחוב (ליסה), עבודה כחופפת במספרה (טי-בוז) וחלטורות כרקדנית ליווי (צ'ילי). למרות שנוהלו על-ידי אמרגנים נצלניים והוחתמו על-ידי חברת תקליטים שעשקה אותן, הן מכרו מעל ל-65 מליון אלבומים, ונחשבות ללהקת הבנות המצליחה בעולם, אחרי הספייס גירלז הבריטיות. בשנת 2002 נהרגה ליסה לופז בתאונת דרכים טרגית, ושברה את לבי. אלבומן האחרון יצא מעט לאחר מותה. ובחזרה למוזיקה: בשיר האלמותי – "No Scrubs" הן מחפפות מעליהן את כל הדושים של העולם, וב- "Unpretty" הן שרות על אידיאל היופי, על חיצוניות ופנימיות, עם קליפ שמתאר דימוי גוף בעייתי, ניתוחים פלסטיים מיותרים, והפרעות אכילה. אמנם ב-4:45 דקות של שיר הן מציעות פתרון די פשטני בסגנון "כל מה שאת צריכה זה רק לאהוב את עצמך, ולא להיכנע לאידיאל היופי הבלתי אפשרי הזה שהוכתב לנו על-ידי מגזיני פלייבוי ועוזריהם". אבל אני עדיין זוכרת את האימפקט שהיה לקליפ הזה עלי, בתור ילדה בת 14-15, כשצפייה מרתונית ב- MTV והפרעות האכילה היו שלב התפתחותי די נורמטיבי בחייה של כל נערה.

מלבד להקות בנות, יש גם לא מעט זמרות שאהבתי אז: מדונה ווויטני יוסטון, כל אחת מהן יכולה לזכות בתואר "המלכה האם" של הז'אנר שלה; לורן היל והפוג'יז, קליס עם – "I hate you so much right now" – איזה שיר קתרזיס מעולה זה – שאניה טווין עם "That don't impress me much", וכמובן אלאניס מוריסט, שאפילו זכיתי לראות בהופעה לפני כמה שנים. "Jagged Little Pill", שהוציאה בשנת 1995 בגיל 21 בלבד, הוא לא פחות מאלבומופת; הוא מכר מעל ל-30 מליון עותקים, והיה לאלבום העשירי הכי נמכר אי פעם. ב- "You oughtta know", שיר הכעס האולטימטיבי, היא שרה לאקס שנטש "And are you thinking of me when you fuck her". ב-"Mary Jane", בלדה שככל הנראה שימשה כפסקול למיליוני טינאייג'ריות מיוסרות, היא שרה: "I hear you losing weight again Mary Jane/ Do you ever wonder who you're losing it for?". כי כמו ש-TLC שרו ב- "Unpretty"; הוא לא שווה את זה, חמודה; ואת הכי יפה כשאת מועצמת. בסופו של דבר, גם "Mary Jane", כמו השירים של דסטיניז' צ'יילד ושל TLC, מעביר מסר די מעצים. כי כל השירים המיזוגניים של אמינם דומים זה לזה, אבל כל אישה שיוצרת, שרה על במות, ומוכרת מליוני אלבומים – פמיניסטית בדרכה שלה.

תגובות

תגובה אחת

  1. תודה על הכתבה המצויינת הזו. ועם זאת,לטעמי, באותה תקופה המסרים טבעו בים של חברה שקידשה רזון חולני במיוחד (דוגמניות קווין קליין), והזמרות עצמן ייצגו את "ההצלחה" לעמוד ברזון הזה ובאידיאל היופי. אני שמחה שהתקדמנו לאן שהתקדמנו היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.