לא ימין ולא שמאל: עינת וילף

בתוך המציאות המורכבת שלנו ובמציאות פוליטית שרק מסבכת את עצמה ואותנו, עינת וילף, ח"כית לשעבר וראש מפלגת עוז אותה הקימה, רוצה להביא בהירות ופתרונות ברורים. את עינת וילף פגשתי לראשונה בחוג בית שבו התארחה בצפון תל אביב, בשכונת בבלי, התאספו קבוצה מצומצמת של אנשים, שיצרו מגוון די רב, מהעיר וההתיישבויות, עולים אנגלו סקסים, צעירים ומבוגרים. הם לא היו תמימי דעים לגבי החזון של עינת, אך הם העריכו את הבהירות שעינת מביאה על אף המורכבות שיש בדבריה שדורשת שינוי או עימות עם התפיסות הקיימות שלנו.

בחוג בית היא הבהירה, כי היא לא תמשיך עם המירוץ כמפלגה עצמאית אם הנתונים יראו כי לא תעבור את אחוז החסימה ואכן ימים אחרי השיחה שלנו, היא חברה למפלגתו של יועז הנדל, המילואימניקים, וממוקמת במקום השני ברשימת המפלגה.

שוחחתי עם עינת לשיחה קצרה של שאלות ותשובות.

למה את רצה במפלגה עצמאית?

"יש נשים שמשובצות ברשימות שונות וזה חשוב אבל אין מספיק כאלה שהן נשמעות. רוצים נשים כסוג של קישוט, וגם כי הן פרלמטריות מאוד טובות. זה מוגבל לנושאי חינוך וחברה ולא מספיק לנושאים של ביטחון וחוץ. במערכת הצבאית , פרה ה-7 באוקטובר, היו נשים שלא היו עמוק בקונספציה, וגברים שסירבו להקשיב להם".

מה האידיאולוגיה של עינת?

"ראשית, כל אדם יהודי רוצה להיות ריבון בארצו וזה יכול להתקיים רק בארץ ישראל. שנית, מאז המאה ה-7, המשמעות היא שריבונות יהודית תתקיים רק במרחב ערבי מוסלמי; כלומר אין שום סיטואציה שבה לא נהיה מוקפים במאות מיליונים של ערבים מוסלמים. צריך להבין שחזון אמיתי של שלום חייב להתבסס על כך שהרוב המכריע באזור יקבלו את קיומה של מדינה יהודית ריבונית במרחב ולא כעלבון, או ככתם שצריך למחות, אלא כדבר שהוא נובע מההיסטוריה הערבית והטקסטים המוסלמיים. אני טוענת שאין שום חזון אחר, הם הרוב, הם הגורם הדומיננטי והם אלה שרואים את קיומה של מדינה יהודית ריבונית כבעיה ולכן באופן עמוק השינוי חייב לבוא בתפיסת העולם שלהם. אך כדי שזה יקרה אנחנו צריכים לעבור שינוי אצלנו, שמפסיק להתנצל, להקטין ולוותר על עצמנו".

"השינוי שאני מבקשת מישראלים לעבור הוא להבין את הסכסוך, ובו זמנית לא להרים ידיים ולוותר. יש כאלה שמתעלמים מסיבת הסכסוך, ויש כאלה שמרימים ידיים; אבל כאלו שמבינים ואינם מרימים ידיים נדיר למצוא.

שינוי תודעתי, הוא תהליך ארוך ונשאלת השאלה: מה עושים עד ששינוי כזה יקרה. המציאות בינתיים לא תשתנה מהר, והחזון הזה לא פותר את הבעיה המיידית. איך ניתן להתחיל לראות או לממש אותו עכשיו?

זה שמשהו ייקח עשרות שנים זו לא סיבה שלא לעשות אותו, אנחנו כל הזמן מחפשים קיצורי דרך, נכבוש שטחים ונחזיר שטחים, כל קיצורי הדרך לא השיגו דבר כי הם לא עסקו בבעיה. אנחנו תגובתיים ומחפשים כל הזמן פתרונות מידיים וכך מתרחקים מהפתרון".

עינת וילף מגיעה למערכת הבחירות הזאת, לאחר הפסקה של כמעט שני עשורים, אז הייתה חלק ממפלגת העבודה. היא מספרת שרעיונותיה התפתחו לאחר שיחות קמפ דיוויד, בהן סירב הצד הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית.

האם את ימין קיצוני?

"אני טוענת שהפלסטינים הוכיחו לאורך ההיסטוריה, שהחזון שלהם לשלום הוא מדינה ערבית אחת בשטחי עזה והגדה ומדינה ערבית נוספת על חורבותיה של הריבונות היהודית, ע"י מימוש רעיון הפליטות והשיבה. אני מקשיבה להם ומתייחסת אליהם כאנשים בוגרים שמתכוונים למה שהם אומרים. לשאלתך, אני לא ימין ובטח לא קיצוני כי אני מאמינה בחתירה לשלום ביום שיקבלו את קיומה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי".

את אומרת "לצד מדינה יהודית," האם הכוונה שאת בעד פתרון 2 מדינות?

"אני לא בעד שום הסדר פוליטי ספציפי, הטרגדיה שלנו ושלהם היא שאנחנו לא יודעים והם לא יודעים ולמעשה אף אחד בעולם לא יודע מה הם רוצים כשהם לא רוצים את שלילתה של מדינת ישראל. הם לא מנסחים חזון חיובי לצד מדינת ישראל. ברגע שיהיה חזון חיובי לפלסטינים נוכל לדבר על פתרונות".

יש שיאמרו שאת מתנשאת, ופטרונית לחשוב שיש לחנך מחדש פלסטינים? 

"אני עושה את הדבר שהכי מכבד את הערבים, אני מקשיבה להם ופועלת מתוך זה ולא מנסה להסביר את הערבים, זו הגישה הפטרונית והמזלזלת. גם אנחנו צריכים לעבור שינוי תודעתי, שלא מנסה לתרץ ולהתנצל על קיומנו פה. שני הצדדים צריכים לעבור תהליך תודעתי".

אמרת שנוכל רק לשלוט בפעולות שלנו, מה ניתן לעשות?

"אחת הבעיות החמורות היא שכבר המון זמן ישראל מתנהלת בשטחים עם מה שאני קוראת לו עמימות ריבונית או ריבונות עמומה, כלומר אנחנו לא אומרים לעצמנו או לעולם מה אנחנו רוצים. ולכן בעיני מה שאנחנו צריכים זה בהירות. תקום מחר ממשלה ותהיה להם משימה אחת וכנסת ישראל תחיל את החוק האזרחי ישראלי על חלק מהשטחים ועל הכנסת לחשוב מה רוצים להכניס ומה לא. ומי שיהיה תחת השטחים הללו יהיה אזרח שווה זכויות. ומי שמתגורר בשטחים שהוחלט שהם לא בשליטתנו, ישראל תעבור למצב של כיבוש צבאי פעיל כמודל ארה"ב ביפן ובנות הברית בגרמניה הנאצית, זהו מודל שמבקש להביא לשינוי תודעתי בעם הכבוש. אך לשם זה אי אפשר להיות כובשים כפי שאנחנו, אנחנו כרגע כאילו שולטים בשטח, אך אנחנו לא שולטים בפועל, אנחנו מאפשרים להם לנהל את המלחמה כלפינו, באמצעות אונר"א, וההטפות במסגדים".

אז את אומרת שאנחנו בעצם כובש, ולא רק זאת גם כובש לא יעיל?

"זו לא מילת גנאי להיות "כובש", בדין הבינלאומי, מותר להיות כובש, עד היום שבו המלחמה נגמרת ומגיעים להסדר. והמלחמה שלנו היא מלחמת הערבים בציונות".

אם אנחנו נחליט מה הגבולות שלנו וכך נסיים את הסכסוך, למה צריך לחכות 50 שנה עד לשינוי תודעתי?

האידיאולוגיה שלהם היא לנהל מלחמת חורמה נגד קיומה של ריבונית יהודית בשטח כלשהו. לכן גם אנחנו נחליט ונסכים על גבול מסויים, הסכסכוך לא יסתיים כי ההתנגדות היא לריבונות יהודית.

את לא ימין ואת לא שמאל וברשתות החברתיות הביקורות היא משני צדי המתרס, איך את חווה את הציבור?

"ברשתות החברתיות אנחנו שמות לב שיש הערכה לבהירות, לעובדה שיש פה רעיון, ולעובדה שיש פה חשיבה וניתוק מהשיח שקיים בפוליטיקה הישראלית, של ימין אל מול שמאל, בעד ביבי ונגד ביבי. יש ביקוש לחוגי בית שלנו, אנשים שמבקשים שיח שבא לפתור".

מילים אחרונות?

"הטרגדיה הכי נוראית שיכולה לקרות היא אם לאחר האסון הכי גדול שפקד את העם היושב בציון, אנחנו נחזור ונמשיך לדבר באותה שפה, על אותם דברים, נהיה באותן קטגוריות ונהיה מאורגנים פוליטית אותו הדבר; ובעיני זו תהיה טרגדיה ממש".

עינת היא אישה עם חזון משלה שלא מנסה לרצות אף קהל ליבה, ותמיד נמצאת בשורה התחתונה עם פתרונות – וזה כשלעצמו מרענן. אבל האתגר האמיתי לא נמצא בהצהרת החזון, הוא מגיע בזמן אמת, בשטח: בניווט בתוך מערכת פוליטית דיכוטומית, המבוססת על שערוריות, פופוליזם וריק רעיוני, שעד עכשיו השאירו אותנו תקועים באותו לופ. האם לרעיונות שלה יש סיכוי מחוץ לשיח הסיסמאות, והאם הם יחזיקו כשנתחיל לדבר על מהות ונשאל: ומה עכשיו? איך? לאן? ואפילו אם התשובה חיובית, ואפילו אם הפתרונות שלה עובדים בפועל , נשארת השאלה הכבדה יותר: לאיזו מציאות הם יובילו אותנו? יש בנו, כישראלים, נטייה עמוקה להעדיף את השטן שאנחנו מכירים על פני השטן שאיננו מכירים ואולי זה בדיוק מה שעינת מבקשת מאיתנו לוותר עליו. ואם כן, נשארת רק שאלה אחת: האם המחיר שווה את זה? האם מדינה יהודית לא מתנצלת מספיקה כדי לתת לתושביה חיים טובים, גם אם היא תיצור בעיות חדשות, מלחמות חדשות, עוד שנאה? האם המציאות שהיא מציעה היא מציאות שיהיה לנו נעים לקום אליה בבוקר?