כשהחלו המחאות בשנת 2023 כנגד ההפיכה המשטרית, בחרתי שלא לקחת בהן חלק. לא מפני שתמכתי בהליך הרסני זה, אלא משום שהבנתי שהמצפן של המחאה מכוון אל היעד הלא נכון.
במקום להתייצב מול שורש הבעיה – המשך ניהול הכיבוש והימנעות ממציאת פתרונות אמיתיים לסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים – נפלה המחאה למלכודת הפריבילגיה. ההנחה הסמויה הייתה שקיימים סדרי עדיפויות דחופים יותר, ושעם סיום המאבק על "ההגנה על הדמוקרטיה", יהיה פנאי לטפל בנושאים אחרים. זו הייתה מחשבה פגומה מיסודה: מדינה הכובשת עם אחר אינה יכולה להיות דמוקרטיה במהותה. כאשר משטר מעניק יתרונות מובנים לקבוצה אתנית אחת על פני אחרת – עובדה המעוגנת בעשרות חוקים מפלים בתוך הקליניקה של המציאות הישראלית – הוא פוסע מחוץ לגבולות הדמוקרטיה ונעשה לשוויוני למחצה בלבד.
הפגנה נגד פסילת עילת הסבירות לפני הכנסת, יולי 2023. צילום: יוסי זמיר STOCK-SJ
הסתירה הפנימית הזו התפוצצה לכולנו בפרצוף ב-7 באוקטובר 2023. הטרגדיה הנוראית, האלפים שקיפחו את חייהם, המאות שנחטפו והפחד העמוק שהשתלט על המרחב הציבורי – כל אלו היו תוצאה ישירה של הקונספציה שקרסה. אולם, חמור מכך הוא האופן שבו הטראומה הלאומית העמוקה הזו לא זכתה למענה שיקומי, אלא נוהלה ונשחקה שוב ושוב לצרכים פוליטיים. בשנים שחלפו מאז, החברה הישראלית עברה סדרה בלתי פוסקת של "מבחני נאמנות": פעם תחת מעטה של "אחדות מול חמאס", פעם דרך הדרישה לעורף חזק המנותק מהגורל של משפחות החטופים, ופעם אחרת מול האיומים מאיראן, לבנון וסוריה.
הבעיה המרכזית אינה רק מדיניות כזו או אחרת, אלא העובדה שאנחנו ממשיכים לדבר במונחים של דמוקרטיה בעוד שמנגנוני ההגנה שלה נמחקו לחלוטין. בתי המשפט, שאמורים לשמש בלמים ומאזנים במערכת דמוקרטית, כשלו בתפקידם והפכו לחותמת גומי לפגיעה אנושה בזכויות יסוד. שבוע שעבר בג"ץ דן בפסילת מועמדותו של יו"ר בל"ד, סאמי אבו שחאדה, לכנסת ה-26. לאחר שוועדת הבחירות המרכזית פסלה אותו ברוב גדול בעקבות מאמר שפרסם לאחר 7 באוקטובר, ובתמיכת היועצת המשפטית לממשלה, התכנס הרכב שופטים שבו התברר כי מסתמן רוב ברור לפסילה סופית; השופטים בחרו לא לתת פסק דין תקדימי, אלא המליצו לו להסיר את מועמדותו – והוא אכן מנע זאת במשיכת ריצתו. מהלך זה, לצד החלטות מרחיבות נוספות המקבעות את הרעיון שכל ביקורת מינימלית על מדיניות הממשלה היא בגדר פשיעה שדינה שלילת זכויות, מוכיחות שהמרחב הדמוקרטי הפך לפיקציה שבה המערכת המשפטית מיישרת קו עם תכתיבי השלטון. המדינה הזו כבר מזמן אינה דמוקרטית; היא מתקיימת כאוקסימורון חי, כמערכת שבה האזרחים הם לכאורה בני חורין, אך בפועל נתונים למרותו של שלטון המשתמש בפחד כאמצעי שליטה.
שיבוש התודעה כמנגנון שליטה, הדרך שבה השלטון מתחזק את המצב הזה, נשענת על מערך משומן של שיבוש תודעה, במיוחד בתקופות בחירות. ההתעסקות האינסופית בביטחון אינה רק תגובה למציאות קשה, אלא אסטרטגיה מכוונת. הפחד הקבוע ממלחמה קיומית משמש מסך עשן המסיט את מבטו של הציבור ממה ששימור הכיבוש דורש מאיתנו בפועל: שחיקה מתמדת של זכויות אדם, מיליטריזציה של המרחב הציבורי, והזנחה שיטתית של הכלכלה, החינוך והשירותים החברתיים.
במערכות הבחירות הזו אנחנו רואות דוגמאות בוטות לנסיונות הנדסה תודעתית כאלה: אחד מהם הוא ניסיונות להוסתת קלפיות והחלשת קולות: מהלכים מתוחכמים שמטרתם להקשות על הצבעה ביישובים הערביים, לצד יוזמות לפסילת מפלגות ומועמדים המייצגים קולות מיעוט. הפצת קונספירציות ויצירת איומים מדומים: שימוש תקשורתי מסיבי המציג כל אופוזיציה או ביקורת פנימית כבגידה מבפנים, במטרה ללכוד את הציבור במצב תמידי של הישרדות נפשית.
דוגמא נוספת היא יישור קו אופוזיציוני: האופוזיציה הרשמית, במקום להציע אלטרנטיבה רעיונית ואמיצה, מתקרנפת פעם אחר פעם אל תוך הפרדיגמה הביטחונית-לאומנית שהשלטון מכתיב.
תוצאת האמצעים הללו היא שיתוק המחשבה הביקורתית. הציבור מוסת באופן עקבי לחשוב שביטחון ודמוקרטיה הם מושגים סותרים, ושעליו לוותר על חירותו ועל עתידו הכלכלי והחברתי בתמורה להבטחות שווא על הגנה. חינוך ילדינו קורס תחת עומס של תודעה מגויסת, הכלכלה מנוהלת לפי אינטרסים צרים, והחיים המאושרים שאזרחים במדינה מתוקנת זכאים להם הפכו למותרות בלתי נגישים.
דמיון פוליטי
עלינו לדרוש את מה שמגיע לנו. עד שלא נסתכל למציאות הזו בעיניים, נמשיך לצעוד באותו מעגל דמים ועיוורון. ההתפכחות החוזרת ונשנות מוכיחה שאי אפשר עוד להסתפק ב"תיקון קל" של מערכת המשפט או בהחלפת פרצופים בצמרת כל עוד השורש נותר הרקוב. הדרך היחידה לסיים את המעגל הזה היא להתחיל להשתמש בדמיון פוליטי.
עלינו להבין ולזכור כי אנחנו לא עבדים של מקבלי ההחלטות אלא שהם אלה שצריכים לשרת אותנו. כאזרחים, יש לנו את הכוח המוסרי והאזרחי לדרוש מציאות אחרת. מציאות שבה הביטחון אינו תירוץ לדיכוי, שבה שוויון הוא תנאי בסיסי לקיומנו ושבה פתרון אמיתי לסכסוך מתועד לא כאיום, אלא כסיכוי היחיד לחיים משותפים. הבחירות הקרובות עומדות להציב בפנינו מראה חסרת פשרות, הן יבהירו לנו האם נמשיך לקבל בהכנעה את העובדה שאנחנו לא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא דיקטטורה הלובשת מראית עין של דמוקרטיה או שמא נקום ונדרוש את המדינה שמגיעה לנו באמת.
האם נמשיך ״לשחק״ לפי כללי המשחק של משטר שגוזל את עתידנו, או שנבחר סוף סוף לדמיין ולדרוש מציאות שבה האדם נמצא במרכז ולא הכיבוש?
