מאת: חלי טל שלם

ריח של קליפות תפוזים דבק בידיים בתום הצגתה "שביל החלב" של היוצרת מורן אביב דביר. "אשה שהיא גם ילדה וגם בת וגם אמא וגם נכדה ולפעמים תרנגולת, דוגרת ומנקרת בקנים שלה – זה שבקעה בו וזה שעתה בונה" כך כתוב במעין פרוספקט/הזמנה למופע, ובדרך הביתה אני חושבת שלאורך כל ההצגה לא הוזכרה במילה אמא שלה. על ארגזי סופר ירוקים שהיו פעם ארגזי תפוזים דוגרת מורן. לראשה קן מפואר והיא קוראת לנו מן התנ"ך בראשית א' (בריאת העולם) וספר דברים (שילוח הקן) כמו שמעולם לא קראו קודם לכן ושואלת שאלות על הטקסט  כמו למשל על הפרדת הבוקר מן הלילה. אסוציאטיבית עולה בי השאלה האם מורן הדוגרת היא התשובה ל"אשר נתן לשכווי בינה" המבחינה בין יום ובין לילה. באופן אישי אני נזכרת כמה קשה היה להבחין בשעות היממה המתחלפות  בזמן ההנקות וההתעוררויות.  אביב דביר מקריאה את שילוח הקן בטעמי מקרא ובלשון נקבה וכך גם את נוסח טקס ההשבעה מהצבא "ואף להקריב את חיי" היא מצטטת ומצהירה. בתוך הסיפור התנכי שזורים שברי הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין שאביב דביר מתוודה שלא הכירה כילדה "כי לא היה הספר אצל סבתא עליזה… ובכלל לא היתה ספריה… ובבית לא סיפרו". תוך פילוח פרות קדושות כמו תנ"ך, ספרי ילדות "בבתים של אשכנזים", ובתמות מהותיות של הבחירה ללדת, להניק, לגדל, לחלוק, לחנך.

בתחילת המופע היא מדגימה בגופה עד כמה קשה לה להינתק מהדגירה למרות שהיא כמהה לעוף ותוך כדי משחקי מילים על קינון ודגירה. היא משחקת עם הקהל ב"קן – לא – שחור- לבן" ושואלת שאלות ישירות כמו "את מניקה?" "אתה מניק?" ומעלה אל הבמה אמהות עתידיות ועכשוויות ומאתגרת אותן בשאלות ופעולות מכמירות לב ומדמיעות. את דמעותיה שלה היא סוחטת באמצעות חצאי תפוז המוצמדים אל העיניים. תוהה בקול על מה עדיף בן שיעבור ברית וילך לצבא או בת שצריך לשמור עליה כל החיים. מוחה על חלוקת הדגירה בין נשים לגברים ומפרטת תוך הדגמה בימתית את מנהג העופות השונים בהטלת הביצים והשמירה עליהן. הביצים מגולמות בפירות הדר – קלמטינות ותפוזים ואביב מפלחת את השפה ואת הלב כשהיא מבקשת מאנשים מהקהל לקער כפותיהם כדי להזכר איך היו ידיו של אביה כשקילפו למענה תפוז (בלילה, אחרי שצחצחה שיניים) מיד אחרי השורה סוחטת הדמעות מ"ויהי ערב" – "את יודעת שאבא כועס"?

ויש הרבה מה לכעוס לכאורה על הילדה-אשה מורן ש"העזה" להיוולד אחרת עם גומות (שהן דפקט היא מסבירה כשמנסה לומר את התודות מבלי שיופיעו לה גומות) ותלתלים שחורים ("אני לא רוצה ילדה מכוערת היא נבהלת כמציצה אל הקן הפרטי שלה", וגם: "בואי, אני אקלע לך צמות בשיער רטוב, שלא תהיי פרועה"). ילדה סקרנית, תובענית, חטטנית, כמו אותה ילדה מ"ויהי ערב". ולרצות לחבק אותה כשהיא פונה אל הקהל בבקשה לאמא "אני צריכה אמא" "את חושבת שתוכלי להיות טובה?"…

יוצרת ומבצעת: מורן אביב דביר. ליווי אמנותי: עפרי עומר. הפקה: קולקטיב פנדורה. תאורה:ריינהרד סטו (סוואבה) עיצוב תלבושת: גילי עזרן. תמונה: דן בן ארי.

מורן אביב דביר בפייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ביקורת על הספר ״תתמקדי במשהו אחד״ של אופיר סגרסקי, שמציע מבט חומל, חד ומלא הומור על העשור שבין גיל 20 ל־30 — עשור שבו נשים צעירות מצופות להספיק הכול: ללמוד, לעבוד, להתאהב, להצליח, למצוא את עצמן, לעמוד על הרגליים, ואולי גם להגיע לגיל 30 עם חיים מסודרים. דרך שבעה סיפורים קצרים על נשים צעירות שמתמודדות עם בלבול, לחץ, אהבה, עבודה, חברות וציפיות בלתי אפשריות, הספר לא מציע מדריך פרקטי לחיים, אלא רגע של הזדהות, נחמה ומחשבה על מה שסגרסקי מגדירה כגיל ההתבגרות החדש.
מנצנץ, מטרלל ופוליטי מתמיד: חושבים שהאירוויזיון הוא רק שמלות פאייטים, גברים במגבות ומכונות עשן? תחשבו שוב. הצצה מרתקת אל מאחורי הקלעים של התחרות הכי "לא פוליטית" בעולם : מהקומבינות של חבר השופטים , דרך המניפולציות בהצבעות הקהל , ועד למאות אלפי הדולרים שמשקיעה ממשלת ישראל כדי להוכיח לעולם שכולנו שווים בין שווים.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.