בנט יביא את הגאולה? מעמד האישה בישראל מבן גוריון ועד ביבי

מאת: מרינה פובלוצקי

הממשלה ה-36 בראשות נפתלי בנט חתמה לראשונה, מאז קום המדינה, על מסמך קווי יסוד המתחייב להקים, בין היתר, מערך חירום והוספת חדרים אקוטיים בבתי חולים. כך נכתב במסמך: 

"הצדדים מסכימים כי הממשלה תאמץ את מסקנות הוועדה הבין משרדית למניעה ולטיפול בתופעת האלימות נגד נשים ואלימות במשפחה, ובכלל זאת הקמת מערך חירום לנשים בשעת משבר, הוספת חדרים אקוטיים בבתי חולים. בנוסף הצדדים מסכימים לפעול להקמת צוותים ייעודיים בעבירות מין ונפגעי עבירה, מתן סיוע משפטי ושיקום לנפגעי ונפגעות עבירות מין ואלימות. הממשלה תקים מרכזי הגנה ייעודיים למתלוננים בגירים בעבירות מין, בדומה למרכזים הקיימים לקטינים. בנוסף, יוקמו מחלקות ייעודיות לטיפול בעבירות מין במשטרת ישראל". 

נשאלת השאלה האם מדובר בסעיף היסטורי שמקדם בצעד אחד נוסף את מאבק הנשים בכלל ונפגעי עבירות מין בפרט לחיי ביטחון במרחב הציבורי והמשפחתי? 

אם לשפוט רק על בסיס מסמכי היסוד של ממשלות ישראל הראשונות, נדמה שלאחר הקמתה לא הייתה למדינה הצעירה ומוקפת האויבים פריווילגיה להתמקד בנושאים שלא עסקו בהישרדות גרידא – קרי, נושאי כלכלה וביטחון. האם כיום בשנת 2021, עם ממשלה המורכבת מקואליציה מגוונת עם שליש נשים, יתאפשר תיקון  עוולות מגדריות וצמצום פערים?

כאשר קראתי לראשונה את ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה בראשות בנט התרגשתי מאוד שקיים תכנון לטפל בתחלואות כמו נושא החדרים האקוטיים בבתי החולים, אלימות כלפי נשים, מחסור במקלטים ועוד. אבל לצד ההתרגשות התעורר בי חשש כי מדובר בעוד אמירה פופוליסטית זולה שפוליטיקאים משתמשים בה כאשר רוצים להרגיע רוחות סוערות.

לא עזרה לאמון שלי העובדה שההצהרה על החדרים האקוטיים, שהיא בבירור תולדה של העבודה הקשה של הלובי למלחמה באלימות מינית בראשות יעל שרר, לא לוותה בקרדיט הולם לעבודה הפמיניסטית בשטח. לא סימן טוב לממשלה החדשה. 

תהיו רגועות, אנחנו דואגים לכן: ניכוס פמיניזם ככלי להשתקה

החלטתי לבדוק מה קרה למסמכי קווי היסוד של ממשלות העבר, כשהתחייבו לקדם את מעמד הנשים וליצור שינוי בחייהן: האם קווי היסוד יושמו? האם העבר נותן תקווה לעתיד?

בן גוריון, 1949: מניעת עבודת בלילה לאמהות, שכר שווה לפועל ולפועלת 

הממשלה הראשונה שכוננה ב-1949 בראשות דוד בן גוריון התחייבה לדאוג לבריאות וכלכלת נשים באמצעות חוק שיאסור העסקת נשים בענפים המזיקים לאימהות. יש שיגידו, ובצדק, מסר בעייתי משהו, אבל יש לזכור כי בתקופה ההיא החוק נחשב לפסגת הקידמה הליברלית בהובלת המחנה הסוציאליסטי, שרובם ככולם התחנכו על ברכי המשטר הקומוניסטי בברה"מ. 

בנוסף הממשלה דרשה שהחוק "יבטיח חופשת לידה בשכר עם זכות שמירה על מקום העבודה, ימנע עבודה בלילה לפועלת-אם, יובטח שכר שווה לפועל ולפועלת בעד עבודה שווה". כלומר, הממשלה חיזקה את מעמד האישה כאם.

בין 1949 ל-1952 התחלפו ארבע ממשלות בראשות בן גוריון במהלכן בקווי היסוד הובטח לנשים: "שוויון מלא וגמור של האישה, שוויון מלא בזכויות ובחובות בחיי המדינה, החברה, המשק ובכל מערכת החוקים". וכן, כי "בחוקים מיוחדים תובטח הגנה מלאה על אישה עובדת, ותובטח לה חופשת הריון ולידה  הממשלה תסייע להקמת מוסדות טיפול וחינוך לילדי אימהות עובדות מחוץ לביתן".

כלומר, במשך כהונתו של בן גוריון כוננו חוקים שנועדו להגן על מקומן של נשים כאימהות, בהתחלה של מהלך שנמשך עד ימינו אנו, ומתבטא גם היום ביצירת חוקים חדשים שנועדו להגנה על זכויותיהן של אימהות. 

שלושים וארבע שנה, ו(כמעט) דבר לא השתנה

בין 1954 ל-1955 מכוננות שתי ממשלות בראשות משה שרת. בן גוריון פורש לכאורה מהחיים הפוליטיים. במסמך קווי היסוד של ממשלתו אין אזכור לנשים, אולם הממשלה רואה עצמה כהמשך ישיר של הממשלה הקודמת: "…והיא שומרת אמונים למערכת קווי היסוד אשר הובאה על-ידי ראש-הממשלה הקודם".

 ב-1955 בן גוריון חוזר לתפקיד ראש הממשלה, בו הוא מכהן עד שנת 1963, במסמך קווי היסוד של ממשלתו יש הסכמה קואליציונית, כי "יש לעודד ולסייע בכל האמצעים שבידי הממשלה להנחלת הלשון העברית לבוגרי העלייה החדשה, נשים ואנשים". ניתן להניח כי באותה עת נשים פחות התברגו בהצלחה בשוק העבודה מפאת אי ידיעת העברית. כך או כך, מדובר בקידום אוריינות נשים בעידוד הממשלה, צעד ראשון משמעותי בדרך לצמצום פערים מגדריים בהשכלה, ובהתאם בהשתלבות בשוק העבודה.

ב-1964 לוי אשכול ממשיך לכהן בממשלה חדשה וממשלתו שומרת על הסטטוס קוו שהושג בתחום מעמד האישה. היא מדגישה, כי "הממשלה תמשיך ותקדים תחיקת העבודה להבטחת זכויותיו של האדם העובד, לשילוב-יתר של האישה במעגל העבודה, תעסוקה לדורשיה וביטוח מפני נכות, תפעל במגמה להעלאת הגמלאות במסגרת הביטוח הלאומי". 

בין 1969 ל-1988 התחלפו 10 ממשלות בהן ראשי המדינה – גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר ושמעון פרס. בשנים אלו בקווי היסוד נשמרת ההסכמה כי נשים צריכות להתברג בשוק העבודה ולשם כך על הממשלה לדאוג ללימודי עברית. המשמעות ברורה ומדאיגה – לאורך כמעט עשרים שנים לא התבטאו במסמכי קווי היסוד של הממשלה צעדים חדשים לקידום מעמדן של נשים. 

שמיר ורבין: הגנה על בטיחותן של נשים, ולא רק על המשרות שלהן

כשהגיעה הממשלה ה-11 בראשות יצחק שמיר ב-1990, מסמך קווי היסוד הביע מסר נחרץ בצורך לקידום נשים בכלכלה: "הממשלה תראה בקידום מעמד האישה יעד חברתי-כלכלי. מעמד האישה בתחומי השכר והתעסוקה יושווה לזה של הגבר וייעשה לשילוב האישה ברמות הבכירות של הממשל". שימו לב שלא מדובר עוד רק על השתלבות נשים בשוק העבודה, אלא על עידוד ההתקדמות של נשים לתפקידים בכירים. התקדמות בחתירה לשוויון מגדרי בשוק העבודה, ולייצוג נשים סביב שולחנות מקבלי ההחלטות.  

ב- 1992 הממשלה בראשות יצחק רבין מעלה לראשונה את האפשרות לחוק שכר שווה בין נשים לגברים ובכך מחוללת מהפכה תקדימית עבור מעמד האישה בשוק העבודה: "יינקטו צעדים מיוחדים – ובמידת הצורך גם באמצעות חקיקה – כדי להבטיח את ההשוואה הגמורה של שכר הנשים בפועל לזה של הגברים".

בנוסף, הממשלה חותמת כי "יוקם צוות בין-משרדי לטיפול בנושא האלימות במשפחה כלפי נשים וילדים, תוך יישום מלא של החוק למניעת אלימות במשפחה ותוך הסתייעות בשירותים החברתיים הקהילתיים והתאמתם לכך", וכן, לראשונה הממשלה חותמת כי תפעל לסייע לנשים למצות את כישוריהן ולהתקדם בתפקידי ניהול במערכות השונות.

מדובר כאן בהגדרה רחבה יותר של אספקטים בחייהן של נשים שראויים להתייחסות הממשלה. לא רק נושאים תעסוקתיים וכלכליים, אלא גם מחויבות המדינה להגנה על נשים שסובלות מאלימות במשפחה. מדובר, כמובן, גם בהכרה בתופעה ובמימדיה. 

בנימין נתניהו מעלה את הרף

ב-1996 ממשלה בראשות בנימין נתניהו מעלה את הרף ולראשונה המילה "נשים" מעטרת ראש פרק מודגשת בקו. אילו רק הוא לא היה ממוקם בתחתית המסמך ואחרי סעיף המתחייב למחזר אשפה ולשמור על איכות הסביבה. 

כך או כך, הפרק מכיל חמישה סעיפים, כדלהלן:

• הממשלה תיצור את התנאים לשילוב מלא ושווה של הנשים בישראל בכל תחומי החיים ותפעל להבטחת שוויון הזדמנויות בין המינים לרבות בתחומי התעסוקה והשכר. הממשלה תחתור לשיפור מעמד הנשים ולביעור האפליה מכל סוג שהוא.
• הממשלה תגדיל את הסיוע למשפחות חד הוריות הזקוקות לכך. 
• ממשלת ישראל תפעל לייצוג אמיתי של ציבור הנשים בכל מוקדי ההכרעה במדינה.
• הממשלה תתייחס בחומרה מיוחדת לתופעה של אלימות נגד נשים על כל צורותיה ותאבק לעקירתה מהשורש. הממשלה תפעל להעמקת התודעה הציבורית כלפי חומרת הבעיה ותקצה משאבים לפעולות חינוך, הסברה והרתעה.
• הממשלה תסייע לנשים שנפגעו מאלימות במטרה להשיב את בריאותן הגופנית והנפשית, לשקם את כבודן ולהחזירן לתפקוד מלא ומשוחרר מאיומים וחששות ממעשי אלימות נוספים.
• ממשלת נתניהו מסמלת שלב נוסף בהכרה בחוויות הייחודיות בחיי נשים, שראויים למסגור, שיום והתייחסות מדינית: אימהות חד הוריות, ייצוג במוקדי קבלת ההחלטות, אפליה, אלימות במשפחה, והצורך של נפגעות אלימות בקבלת תמיכה וסביבה בטוחה. 

אהוד ברק ואריאל שרון מאוחדים במלחמה באלימות כלפי נשים

הבנת השכיחות של אלימות בחיי נשים מתחזקת ומתבטאת גם ב-1999, כשהממשלה בראשות אהוד ברק מציבה את הנושא המגדרי גבוה בראש מסמך קווי היסוד,  ומכנה אלימות כנגד נשים כ"מכה קשה": "הממשלה תפעל לשוויון בין המינים בחברה ותיצור תנאים שיסייעו לנשים להתקדם במערכות ההשכלה, השלטון, העבודה והכלכלה. הממשלה גם תיאבק במכת האלימות נגד נשים ואלימות בתוך המשפחה". 

המונח אלימות נגד נשים חוזר עוד פעם אחת בהמשך:

• הממשלה תילחם בפשע ובאלימות לרבות אלימות בקרב הנוער, אלימות נגד נשים וחסרי ישע בדרכי חינוך, הרתעה ושיקום.
• הממשלה תבחן את השכר ואת הקידום של נשים בשירות הציבורי ותפעל להביא לשוויון הזדמנויות, בשכר ובקידום בין גברים לנשים.
• הממשלה תיאבק באלימות נגד נשים.

ממשלות בראשות אריאל שרון פעלו בין 2001 ל-2003 וקידמו את הנשים בצעד קטן נוסף לחיי ביטחון ושוויון. מפלגות הקואליציה הסכימו כי על המדינה להילחם בתופעת ההטרדות המיניות. זאת, בנוסף לאלימות נגד נשים ולאלימות במשפחה.

אהוד אולמרט מכיר בנשים ערביות, ובנימין נתניהו מוריד את הרף

הממשלה ה-31 בראשות אהוד אולמרט הושבעה ב-2006 ולראשונה התייחסה לנשים השקופות ביותר בחברה – הערביות. כך נכתב, "הממשלה תפעל להגברה מתמדת של שילוב הנשים בשוק העבודה, בהנהגה הפוליטית והכלכלית של ישראל, בהתאם לכישוריהן ולמספרן היחסי באוכלוסייה. תשומת לב מיוחדת תוקדש לנשים ערביות הנחשפות לאפליה כפולה – הן בשל היותן נשים והן בשל היותן ערביות. הממשלה תפעל לשיפור רמת ההשכלה ועידוד היציאה לעבודה בקרב נשים ערביות".

בין 2009 ל-2020 כוננו ארבע ממשלות בראשות בנימין נתניהו. במסמכי קווי היסוד של ממשלות אלו לא נמצאו אזכורים לנשים, אלימות במשפחה, אלימות נגד נשים, הטרדות מיניות או נשים ערביות. עובדה שעומדת בסתירה כואבת למידה שבה הצרכים הייחודיים של נשים זכו לעיסוק ציבורי ותקשורתי נרחב. 

ובחזרה אלינו ב-2021, השאלה הגדולה שעומדת לפנינו היא מה המשמעות, בשטח, של ההסכמים הקואליציוניים? מה שוות לנו ההבטחות של חברי הכנסת והשרים? האם אנחנו בדרך לשוויון זכויות מלא? האם אנחנו בטוחות במרחב הציבורי והמשפחתי? 

בשנים האחרונות לא אחת נחשפתי לעשייה החברתית והפוליטית של ארגונים ועמותות פמיניסטיים. דרך פועלם למדתי כי ככל שהתוכניות דורשות תקציב גבוה או תקציב בכלל כך עולה הסיכוי של התוכניות להיגנז. כלומר, מה שקובע הוא התקציב וחוק ההסדרים. 

למחוק את התנועה הפמיניסטית: חולדאי העלים יותר מציור

מה שזועק במסמכי היסוד מראשית הקמת מדינת ישראל הוא שלא משנה בכלל מה כתוב בהם: מאז בן גוריון מסכימים על שכר שווה לנשים והנה, אין עדיין שכר שווה. מסכימים על מלחמה באלימות נגד נשים אבל לא מספקים את התקציב הנדרש לכך. 

ניתן לקוות, שאולי הפעם משהו יהיה שונה. בכל זאת יש כאן הבטחה ברזולוציות חדשות: הממשלה לא מבטיחה "לטפל באלימות נגד נשים" אלא מציינת כי תפתח חדרים אקוטיים. ואם כבר מדברים על חדרים אקוטיים, ועל אותה יעל שרר שמקדמת בעקשנות את הנושא, ייתכן כי רוח השינוי של הממשלה החדשה יתבטא בהקשבה לנשים פמיניסטיות שעובדות בשטח.  ולתת להן קרדיט הולם. 

נחכה ונראה. 

אם נהניתן מהמאמר הזה, כדאי לכן לקרוא את סדרת הכתבות המיוחדת שלנו על התקציב המגדרי. לקריאה לחצו כאן

תמונות: ויקיפדיה