Reading Time: 5 minutes

תהיו רגועות, אנחנו דואגים לכן: ניכוס פמיניזם ככלי להשתקה

ככל שהישגי הפמיניזם מתרבים והראייה הפמיניסטית נכנסת למיינסטרים, אנחנו רואות יותר גברים שמקדמים עשייה פמיניסטית מבלי לתת קרדיט לאקטיביסטיות שעבדו בשטח שנים למען השינוי. בסוף 2020, אנחנו פה עם הסיפור של ניכוס פמיניזם.
Reading Time: 5 minutes

לפני כמה שבועות, כשהסדרה הישראלית החדשה על מלחמת יום כיפור ״שעת נעילה״ רק עלתה, כתבו כאן מאיה רומן ומריאלה יאבו ביקורת פמיניסטית על הסדרה ועל בחירתה להציג שוב את אותה פרספקטיבה (שחוקה יש שיגידו) לחוויה הגברית במלחמה, תוך התעלמות מוחלטת מהפרספקטיבה הנשית לאירועים והעדר דמויות נשיות כמעט בכלל. מה שנקרא – עוד סדרה.

אותו הטור שותף במקומות רבים ברשת, בין השאר בקבוצת ביקורות המסך של עיתון הארץ בפייסבוק, ועורר תגובות סוערות. התעוזה שבלומר כי במלחמה ישנם עוד סיפורים ששווה לבחור ולספר מלבד זה של הלוחמים בחזית הקפיץ לא מעט גולשים וגולשות שנעמדו על רגליהם האחוריות בהגנה על זכות הקיום של האתוס המלחמתי הגברי.

כמה ימים אחרי אותו הטור והתגובות אליו, התפרסם טור דעה דומה בעיתון הארץ עצמו, שקונן גם הוא על העדר הייצוג הנשי בסדרה. לא הטור של מאיה ולא הדיונים העמוסים לגביו ברחבי הרשת הוזכרו באותה כתבה (בניגוד למשל, לכתבה דומה במאקו, שהחלה מלהזכיר את מילותיה של מאיה ולסקור את הדיון הער שהתקיים ברשת, בצורה שאפשרה לכותב להמשיך ולהעמיק את השיח מאותה הנקודה). העדר האזכור בהנתן הדיון הסוער שהתרחש בקבוצת הבית של העיתון גרם לי לתהות – האם זה מכוון?

האירוע הזה הזכיר לי את הראיון שערכתי עם פרופסור רבקה כרמי בסדרת הטורים על נשים באקדמיה שפרסמנו באוקטובר השנה. כרמי, אשר התחילה את הנעת תהליך הטמעת ההוגנות המגדרית באקדמיה כשהנושא היה טאבו וזכה לזילזול והקטנה מהסביבה, סיפרה איך נתקלה פעם במנואל טרכטנרג, יו"ר ות"ת-מל"ג דאז, באירוע במכון וייצמן בו נאם. במהלך נאומו סיפר טרכנטברג כי לנושא ההוגנות המגדרית נחשף לראשונה דרך בנותיו. כרמי, שזכרה היטב כיצד בפגישה קצרה אותה היא יזמה במשרדו באוניברסיטת תל אביב הציגה לו שלושה שקפים המציגים את תמונת המצב של הנשים באקדמיה ואשר השאירו אותו בפה פעור,  ניגשה אליו בנחישות וחוסר פשרות והזכירה לו ״סליחה מנואל, אבל אני זו שחשפה אותך לראשונה לנושא״.

שני האירועים הכביכול נקודתיים האלו מדגימים את המלכוד הכפול שבו שרוי האקטיביזם הפמיניסטי כיום. מצד אחד – שוויון מגדרי וגיוון הפכו בשנים האחרונות לבון טון. השיח המכיל עלה לסדר היום וזוכה לעיסוק ציבורי, מה שללא ספק מהווה התקדמות וצריך לשמח כל אקטיביסטית.

מצד שני, הבשורה אולי הגיעה, אבל הנושאות שלה נשארו מאחור, בצללים. הקופון שנגזר משרת הרבה פעמים דווקא את אלו שמכשירים את המשך הדיכוי והמחיקה מהצד.

אבל למה זה חשוב? האם לא מספיק באמת לשמוח שהנושא מדובר מעל בימת הכנס ובפני קהל רחב? למה הקרדיט האינדיבידואלי לאקטיביסטית הוא משמעותי פה?

"אוי, שוב הפמיניסטית הכבדה הזו?"

הסיבה הראשונה היא שחלק מהותי ועיקרי מאקטיביזם פמינסטי הוא להיות האשה הזו. כל מי שעוסקת בזה אפילו במעט תבין מיד מה הכוונה. האשה הזו שמעירה, האשה הזו שלא צוחקת מהבדיחה, הכבדה הזו, הטרחנית, הורסת השמחות. משטרת הפוליטקלי קורקט, זו שהרסה את הרומנטיקה.

האשה הזו סובלת מדמונזיציה חברתית. היא קיצונית, מגזימה, לא צריך להקשיב לדברים שהיא אומרת. לכן, כשפתאום איזה אסימון נופל ואיזו טענה של האשה הזו מתבררת כמדוייקת, הפרקטיקה הכי בטוחה היא לקחת את הטענה, לעשות לה קצת מיינסטרים-וושינג, שלא תהיה בועטת מדי, ולהגיש אותה דרך איזה סוכן מיינסטרים פטריאכלי. וככה שומרים על האשה הזו במשבצת המשוגעת הרדיקלית ממנה היא לא מאיימת על הסדר החברתי הקיים.

הרבה יותר קל להגיש לציבור את נושא אי השיוויון באקדמיה כיוזמה אלטרואיסטית ואידיאליסטית  של פרופסור מוערך ומצליח לעומת להגיד שההיא, הפרופסורית המעצבנת שרודפת אחרי ראשי ות"ת עם השקפים שלה, צדקה. יותר קל להציג את מחיקת ציור תרבות האונס מהקיר במציצים כרצון מבורך לתיקון היסטורי של ראש עיר ער ומוסרי מאשר להגיד "וואלה, הנודניקיות האלו מלוט"ם באמת צדקו". כי אם הן צדקו בזה, אז יהיה יותר קשה לפטור אותן ואת טענותיהן בהינף יד פעם הבאה. אם הן לא סתם משביתות שמחה חמוצות, אולי יהיה צורך להאזין לדברים שלהן בקשב וברצינות.

וזו למעשה הסיבה השניה לחשיבות של הקרדיט האינדיבידואלי. כשלא מזכירים את אותן נשים שהתעקשו על הנושא והציפו אותו (תוך תשלום מחירים אישיים לרוב), בעצם יוצרים מצג שווא שבו כשהנושא חשוב באמת, ההגמוניה הגברית מזהה אותו בעצמה ומטפלת בו. אל תדאגו – אנחנו נטפל בכן. אתן לא צריכות להטריד את הראש היפה שלכן בביקורות מתריסות.

הנה תראו, כשיש סדרה ללא נשים, אנחנו בעצמינו נפרסם על זה כתבה (עם קצת פחות עוקץ, ובשקט, לצד שישה טורים אחרים ששואגים את קול ההגמוניה הגברית המוחקת). כשיהיה ציור מטרידני, אנחנו נמחוק אותו ביוזמתנו (באיחור של כמה שנים טובות). ואם יש אי שיוויון סיסטמי, אל דאגה, שיחה ארעית עם הילדות לפני השינה תציף את הבעיה ואנחנו מיד על זה (לפחות בנאומים). אין צורך בעיתונות פמינסטית, העיתונות הממוסדת תעשה פמיניזם בשבילכן. אתן בידיים טובות.

חלוקת פירורים פמיניסטים להמונות שומרת את המציאות הנוחה בה הביקורת הפמיניסטית היא רק חבורה של נרגנות חמוצות שניתן לבטל ולהתעלם מהן, כיוון שהאמת הלוגית המוחלטת אינה דורשת נקודות מבט מגוונות, היא חשופה כולה לנקודת מבטו של ההגמון.

אבל הרי, אם יש דבר שלמדנו בתקופת הקורונה והסגרים, זה שאותו ההגמון לא רואה את כולן. דוגמא מושלמת לכך קיבלנו השבוע, כאשר התבשרנו על סגר שלישי, שבתחילה תוכנן בפורמט כזה שבו הגנים והכיתות הנמוכות יפעלו במשך חצי יום בלבד. הסיבה שרק חצי מהיום תהיה מסגרת לילדנו, כפי שהסביר משרד החינוך בהודעה ששיחרר, אינה אפידמיולוגית, אלא חינוכית: להשרות על הציבור אוויר של סגר ולמנוע ממנו מלהתרוצץ.

והרי, זו ההוכחה האולטימטיבית לכך ש״הם״ לא יכולים לדאוג לנו. בעוד במציאות הקיימת היום מי שמושפעות מסגירת מערכת החינוך הן בעיקר האמהות, ישבו להם חבורה של גברים שכנראה לא לקחו יום מחלה לטיפול בילדים מעולם, והחליטו לחנך אותנו (על חשבון ימי החופש שלנו) תוך הפגנת חוסר הבנה בולט לגבי איך נראית המציאות עם ילדים בבית (רמז: כשהילד לא בגן זה לא מעודד השארות בין ארבעת כותלי המשכן).

ה״לוגיקה״ הגברית הלבנה לא מפצה על הנקודות העיוורות בפרספקטיבה. שמירת הנשים מאחור, בצללים, נטולות קרדיט וללא כסא בשולחן, מתבטאת בקבלת החלטות שלא רואות אותן.

ניכוס פמיניזם: עומדים על כתפי ענקיות שנותרות בצללים

ההבנות האלו מחזירות אותי לשיחה שקיימנו כמה חברות ביננו, על פועלו של עודד פורר בועדה למעמד האשה. פורר קוצר הרבה מחמאות על תפקודו (הבאמת מוצלח ובלתי מתפשר) כיו"ר הועדה, זאת לאחר שהמינוי של גבר לראשות הועדה קיבלה הרבה ביקורת (גם מכותבת טור זה) עם פירסומה.

ואכן, פורר מבצע עבודה מצויינת. לא נותן הנחות לנציגים שמופיעים מולו בועדה, דורש נתונים, תשובות ותוצאות. ממוקד מטרה.

התפקוד המצויין של פורר כביכול מאשש את אותן טענות של "תנו לנו לדאוג לכן". הנה, גבר ביצועיסט ו"לוגי" יכול לבוא לועדה ולעשות סדר בעניינים. אין הכרח לשים שם את הטייפקאסט הקבוע של חברת כנסת מתריסה שמדברת בלשון אישה או מניקה בזמן דיון. הקיצוניות הזו היא סתם.

אבל הנושאים על סדר היום של עודד פורר לא באו אליו בשנתו. לא הבליחו במוחו יש מאין. הן תוצאה של עבודה ארוכה ומסורה של כל אותן מניקות-במליאה ואקטיביסטיות מתקטננות, שגם יושבות לצידו בועדה, מעירות, מסבות את תשומת הלב, נפגשות עם נשים, מתכוננות, חיות את זה. החקיקה החדשה בנוגע לחדרים אקוטיים בבתי חולים היא מצויינת ומבורכת, ונהדר שפורר הביצועיסט העביר אותה בזמן קצר, אך היא נטו פרי עבודתן של יעל שרר והלובי למלחמה באלימות מינית שבעקשנות מעצבנת ממשיכות להגיע לכנסת כל שבוע, לדבר עם רופאים, לדגום את השטח, לכתוב, להציק ולהציף.

אבל על דפי העיתון לא שרר מופיע, כי אם פורר, וכך מתעצבת לה תודעת הציבור לגבי איך נראה מקבל החלטות מוצלח. טוב היה עושה הסיקור העיתונאי אם היה מבליט דווקא את חלקן של אותן אקטיביסטיות שסללו את הדרך להישגים הנ״ל, ואומר בקול ברור: הנשים המעצבנות האלו הן אלו שמשנות את המציאות לטובתכן וטובתנו. הגיע הזמן להשליך הצידה את נרטיב השוטרת הפמינסטית המעצבנת.  זהו לא קרדיט לאגו, זוהי תמיכה מהותית, אולי יותר מהותית מחקיקה ספציפית כזו או אחרת, שתחסוך לאותן אקטיבסטיות חלק מהמכשולים בפעם הבאה.

אבל בעולם בלי קרדיט גם אין זכרון, ובפעם הבאה ששרר תנסה להעביר החלטה משנת חיים לטובה עבור מאות מאות אלפי נשים, היא תצטרך להתחיל שוב מאפס, ולנסות לפלס את דרכה לשולחן מקבלי ההחלטות,ואולי למצוא אוזן קשבת. זהו גורלה של האשה הזו.

תמונה בראש הכתבהErikaWittlieb מאתר Pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

עוזרת בית תמונת קידום

"עוזרת בית" בנטפליקס לא מנקה את עוולי ה"אימהות השקופה"

Reading Time: 5 minutes בחברה ובמדיה יש נטייה להפוך את האימהות למשרה נשית שקופה וטבעית, בצורה שמבטלת את עבודת ההורות היומיומית של רובנו, ממשטרת ומענישה אותנו. מ"בנות גילמור" ועד "עוזרת בית": מדוע אתגרי החיים שלנו לא מגיעים לנטפליקס?

קראי עוד »

"אמרו לי שצריך לבדוק את זה" – על סרטן השד והבירוקרטיה הרפואית

Reading Time: 5 minutes בגיל 30 הרגישה עלמה גלית גוש בשד. אחרי שהפנימה את הקמפיין על "גילוי מוקדם", היא מיהרה לרופא. משם, החלה מסכת ארוכה של בירוקרטיה מתישה – בנתיים, הגוש גדל. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד והוא טומן בחובו שאלה – האם הגיע הזמן להשקיע פחות אנרגיה בהעלאת מודעות ויותר אנרגיה בהנגשה ובקיצור הליכי האבחון?

קראי עוד »