Reading Time: 4 minutes

התקשורת המגדרית נעלמת (?)

טור שהתפרסם ב"הארץ" מספר על מותה של התקשורת הפמיניסטית, בלי להזכיר במילה את פוליטיקלי קוראת. מדוע למסגר כך את הדברים על אף שנראה שמדובר, במקרה הטוב, בחצי אמת? ביקורת תקשורת
Reading Time: 4 minutes

מאת: מאיה רומן ונועה בורשטיין חדד

השבוע התפרסם ב"הארץ" טור של יסמין לוי, הנושא את הכותרת "התקשורת המגדרית נעלמת, וזה לא בהכרח דבר רע". אותו טור מדבר על ההישג הגלום בהתפוררותה של התקשורת הפמיניסטית בארץ. סימן, כך נטען, שהבעיה נפתרה. הפמיניזם ניצח! עובדה: עיתונים מיינסטרימיים ניכסו את העשייה של גופים פמיניסטיים, בעל כורחם, לאחר שראו שקיים קהל רב שמשווע לעיתונות שכזו. כן, נראה שכעת הנשים סוף סוף יוכלו לנוח.

מעניין לשים לב כמובן שאין אזכור אחד ל"פוליטיקלי קוראת" בכתבה – למרות שגיגול קצר של המונח "תקשורת פמיניסטית" מוביל כמעט אך ורק לפוליטיקלי – גוף התקשורת היחיד שמגדיר עצמו בגאון כפמיניסטי והיה שם, כאן ובכל מקום בזירה התקשורתית במהלך תשע השנים האחרונות. אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות תמימה של הכותבת, אבל קריאה מעמיקה בכתבה גורמת לנו לחשוד שמדובר בעצם בכוונת מכוון מכמה סיבות: פוליטיקלי קוראת לא נסגרת, לא גוועת ולא נעלמת – ההפך. מספר העוקבות (והעוקבים) שלנו גדל, מספר האזכורים בתקשורת המיינסטרימית גם כן. כך, גדל והולך גם מספר הנשים שכותבות לנו וכן רוחב התכנים שאנחנו מביאות לזירה. פוליטיקלי צוברת תמיכה ואיתה כוח מאנשים וממוסדות. בכך, מוכיחה הפלטפורמה שלו את נחיצות קיומה – העובדה הזו כמובן לא משרתת את הנרטיב של הכתבה, לפיו, התקשורת המגדרית – והפמיניזם בתקשורת, מיצו את נחיצותם, והם גוועים.

אך מדוע למסגר כך את הדברים, כשהמציאות בשטח מראה דבר אחר?

כי מי שבאמת בצרות זו העיתונות הממוסדת, כן, גם עיתון "הארץ", שאלו העוקבים אחריו ודאי שמו לב לעלייה האדירה בתוכן שיווקי שמקודם בו בחודשים האחרונים. העיתונות הממוסדת בבעיה קשה: העצלנות והרשלנות שביטאה לאורך השנים יצרה מצב בו גופי תקשורת אלטרנטיביים ועצמאים עושים את העבודה הקשה ומוכיחים שהם יותר רלוונטיים, יותר קרובים לשטח ובעיקר, הרבה יותר קשובים אליו. "אתרי שוליים בעלי אג'נדה פמיניסטית", כפי שהוגדר בטור ב"הארץ", הפכו כבר מזמן לאתרי חדשות איתנים ואמינים. לעיתונות עצמאית של ממש, כזו שלא מוחזקת על ידי אליטות ישנות ולא מייצרת נרטיבים שגובלים בחוסר אמת משווע ושנצרכת על ידי קהל הולך ונבנה, הודות כמובן לרשתות החברתיות שמאפשרות גישה ישירה בין הכותבות לקהל הקוראות והקוראים.

והפתרון של "הארץ"?

לטעון שעיתונות זו מיצתה את תפקידה. מבלי חלילה לתת קרדיט לגופים שעדיין פועלים בשטח, שביקרו ומבקרים את "הארץ", שהרקורד הפמיניסטי שלו ידוע לכולנו. הכתבה הזו, כמו רבות בהארץ לאחרונה, מבוססת על כתבה מקיפה ומעניינת בהרבה שפורסמה בניו יורק טיימס. אותה כתבה סיפרה על סגירה של מגזינים פמיניסטיים עצמאיים רבים שנובעת, בין היתר, מכך שעיתונים גדולים ראו את כוחם ובעזרת הכסף שלהם, מיהרו להתחרות בהם, להעסיק את הכותבות שלהם ולנסות לייתר את קיומם.

אין ספק שהשינוי הזה קיים סביבנו, גם כאן בארץ, והוא תולדה של עשייה פמיניסטית בלתי נלאית בעשור האחרון שנעשתה על ידי גופים רבים וקודמה רבות על ידי פוליטיקלי קוראת. השינוי שאנחנו רואות בשנתיים האחרונות בסיקור אלימות מגדרית, כדוגמא, הוא שינוי שנעשה בעקבות עשייה מסיבית ואיתנה שלנו ושל גופים נוספים בזירה, שטרחו והתעקשו וחזרו והתעקשו על מסגור נכון של כתבה, על כותרות, על תמונות האילוסטרציה ועל הדרך בה נכון וראוי לסקר את הטרור המגדרי.

אבל אלימות כלפי נשים היא רק דוגמא אחת.

עיתונות פמיניסטית לא מתמקדת רק באלימות מינית, אותו נושא שהתקשורת הממסדית אימצה (סוף סוף) בחום, אלא גם בראייה מגדרית מעמיקה של כל נושא ונושא. לעיתונות הממוסדת (כמו לזירות חברתיות אחרות) יקח עוד זמן רב עד שתגיע למקום הזה ולפני כן, תבין בכלל את נחיצותו.

השינוי שאנחנו עדות לו היום הוא חלקי, לא קבוע ותלוי פופולריות. אלימות כלפי נשים ואלימות מגדרית הפכה לנושא "חם", שוב, גם בעזרת הרשתות החברתיות, שהדהדו קמפיינים כמו "Me_too" ו"הייתי_שם" כך שלא ניתן היה להתעלם מהם יותר. אבל מה יקרה כשפמיניזם ישוב להיות נושא לא פופולרי?

שינוי העולם מצריך סבלנות. הוא מצריך אורח רוח ואחיזה איתנה באותה אמת שאנחנו משדרות כאן לאורך הכמעט עשור האחרון. כשעיתונים כמו "הארץ" מנכסים לעצמם עיתונות פמיניסטית, זה נובע מאינטרס – לא ממהות. קברניטי "הארץ" רואים שיש עניין בסוגיות של אלימות מינית, אז הם כותבים עליהם. האם יכתבו גם על סוגיות של אלימות כלכלית? אולי רק כשנשבור את האינטרנט עם קמפיין בנושא. אבל מה בדבר העובדים שלהם המואשמים באלימות מינית? (רשימה ההולכת ומתארכת). ומה בדבר עשייה פמיניסטית מזרחית, חרדית, אתיופית ועוד? בנושאים הללו עדיין אין קונצנזוס. אין קמפיין. וכך, עיתונים גדולים מבצעים קניבליזציה ולוקחים את הנושאים שזוכים לפופולריות ולא את אלה שדורשים אומץ, חזון עיתונאי וכן, גם עבודה מאומצת.

וכמובן, הקרדיט:

הדבר האחד שברור מהכתבה הוא עד כמה קברניטי הארץ לא מוכנים שאיש יחליף אותם. הם עדיין רוצים לשלוט בתקשורת כי כמובן, מי עוד יכול? עיתונים פמיניסטיים ייסגרו והם יישארו וזה דבר טוב וטבעי. העובדה שנדרשה תנועה פמיניסטית שלמה כדי להזיז אותם מהגישה השוביניסטית שלהם לא אמורה להוביל את הציבור לדרוש שינוי חלילה, אלא היא כביכול הוכחה לנחיצותם משום מה.

ובכן, לא. אכן מטריד לראות עיתונים פמיניסטיים נסגרים בחו"ל ואכן קשה עד בלתי אפשרי לקבל הכרה לעשייה של גוף שהוא גוף תקשורת וגוף פמיניסטי, בו זמנית. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. על אפכם וחמתכם והתעלמותכם. אנחנו יודעות שאתם מתים שנעלם, שנפסיק להציק לכם ולדרוש שתפטרו מטרידנים ואנסים, שתתנו משרות בכירות גם לנשים ותסקרו נושאים שמעניינים אותנו ולא רק אתכם, אבל זה לא יקרה. כי אנחנו יודעות שביום בו נלך, פתאום, במקרה, נראה שוב את אותן החדשות, נכתבות על ידי אותם הגברים.

השינוי שלנו הוא לא חד פעמי. אנחנו לא "מסמנות וי" ולא הופכות את הפמיניזם לקישוט להתהדר בו. או בפרפרזה על דבריה של השופטת רות ביידר גינסבורג ז"ל: אנחנו נפסיק רק כשכל נושאות המשרות יהיו נשים פמיניסטיות, רק כשהגישה כולה תשתנה. כי השינוי שלנו הוא ארוך טווח ומתמשך ואם לא תבינו את זה ותשנו את הגישה המתנשאת הזו שסיגלתם לעצמכם, ייתכן ועוד כמה שנים נכתוב אנחנו על מותה של העיתונות השוביניסטית בישראל. אבל אל תדאגו, אנחנו נזכור למי לתת את הקרדיט.

תמונה בראש הכתבה: lynnea from Pixabay 

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »