אולי זה השם המשותף, המשקפיים הדומים, הנאיביות של הגיל. את מזכירה לי שגם לי היה "עמית אלמוג" או בשמו השני "אלירן מלול". במקרה שלי, האלימות קיבלה ביטוי בעיקר בהתעללות נפשית שיטתית, שלעיתים גברה והפכה גם לאלימות פיזית. עד היום אני אומרת לעצמי "גם אני הייתי חלק מזה, הוא התנהג ככה כי גם אני הייתי ככה" – ואני ממשיכה וטוענת "אלו לא ביטויים של האשמה עצמית כקורבן לאלימות, זה באמת מה שהיה". 

מאיה, את הצפת בי התמודדויות שלא נגעתי בהן שנים.

ל"עמית אלמוג" שלי היו שיטות מגוונות להתעללות: מאיומים שאם לא אעזוב את העבודה במיידי ואבוא הביתה הוא ייפרד ממני, שהוא קנה את המקרר ואם לא אשטוף כלים לא אוכל להשתמש בו. ביטויים כמו "אני לא צריך אותך, אני יכול להשיג שוות ממך, אני משתין עלייך בקשת" (לא אשכח, מילים מדויקות), ועד החניקה על הקיר (עד היום אני בטוחה, בטוחה, שזה כי אני עיצבנתי אותו, כי הוא היה צריך זמן לבד בחדר שינה בדירת המגורים אותה חלקנו בגיל כל כך צעיר – כשהייתי בערך בגילך, מאיה – וזו אני שהתעקשה להיכנס לחדר ולא לתת לו מרחב, ולכן הגיוני שכך הוא פעל). וזה רק קצה הקרחון.

הבין לבין, האפור הגדול והמבלבל כל כך רחב. מלא גם ברגעי אושר וריגוש. הוא הקסים אותי, הרעיף עליי תשומת לב, ובעיקר לא הרפה.

אני לא אשכח שבמהלך מערכת היחסים שלנו, יצאתי לטיול של חודש בחו"ל עם חבר טוב. כשחזרתי הביתה, גיליתי (מודה, חיטטתי לו בפלאפון, כי היו לי חשדות עמוקים וכואבים) שהוא בוגד בי. התעמתי איתו, והוא נזל על הרצפה, ממרר בבכי שיעשה הכל כדי שלא אפרד ממנו. ממרר בבכי. עם כמעט אפס אחוזי ביטחון, החלטתי לתת למערכת יחסים הזדמנות שנייה. חודש אחרי, כשהעליתי מולו את הקשיים שעוד יש לי עם עניין הבגידה – הוא כעס עליי שאני לא משחררת כבר. זה לא כעס רגיל, מאיה. זה כעס אדיש, כעס בטוח, כעס שולט שיודע שאין לך איך לברוח. 

אז מדי פעם נכנסנו לריבים דרמטיים – חשבתי: קורה. היינו צעירים ודרמטיים, מלאים "תשוקה" ומעין אהבת נעורים.

בדיעבד, אני רואה איך הוא הרחיק אותי מהסובבים שלי. באמת, מאיה. לא שמתי לב לזה כשזה קרה. הוא היה מתבאס עליי כשהייתי הולכת להורים שלי, אפילו מעיזה לישון בדירה של אמא שלי, במקום לישון איתו בדירה שלנו בתל אביב. היה טוען שאני צריכה להיות יותר בבית, להיות איתו יותר. 

זה היה כמו סדק בסכר שנפרץ. התחלתי לשתף אחרים קצת יותר – את הפסיכולוגית כמובן, את המשפחה, את אחותי הקרובה, את חברתי הטובה. פתאום לנגד עיניי ראיתי תגובות קיצוניות למצב שלא ציפיתי להן, והבנתי שאני צריכה לצאת מזה.

לפני כמה שנים, הרבה אחרי הפרידה שלנו, סבתא שלי קראה כתבה ב"הארץ" על קווים לדמותו של ה"פסיכופט". היא אמרה לי שלכל אורך הקריאה, היא חשבה על אותו גבר שבזמנו היה בן זוגי. הייתי בהלם. היא ראתה את זה, מבלי להיות מעורבת בכלל במערכת היחסים שלנו. סבתא יקרה, תודה שהצלת אותי, גם כמה שנים אחרי שהצלחתי להוציא את עצמי משם.

את יודעת מה "הרג" אותי מבפנים, מאיה? כשקראתי שהעורכי דין שלו שוכרים את שירותיו של מנהל בית החולים הפסיכיאטרי גהה, פרופ' גיל זלצמן, כדי שיבדוק את עמית אלמוג באופן פרטי. אני מצטטת מתוך הכתבה ב"הארץ":

"עו"ד חיון ציינה כי הבדיקה הפסיכיאטרית "אינה בדיקה מדעית" אלא "מבוססת בעיקרה על התרשמות הפסיכיאטר מהחשוד, והיא יכולה להיות די כפופה לטעויות." לדבריה, "על בסיס אותן טעויות, אחר כך יבחנו אותו בעתיד", כך שייגרם לו נזק בלתי הפיך".

מה? מה?! הכל פה משובש. האופן הפריווילגי בו עמית יכול להרשות לעצמו עורכי דין פרטיים שישכרו את שירותיו של מנהל בית החולים הפסיכיאטרי גהה לאבחון פרטי – מזכיר לי את הפריווילגיה של "עמית אלמוג" שלי, שהצליח לקבל כל מה שהוא רוצה ולצאת מכל דבר עקב מעמדו הסוציו-אקונומי. לקנות הכל. גם אם אין קשר ישיר בין הדברים. הפריווילגיה הזו של הגבר הלבן שתמיד מאפשרת לו יותר. ואם הבדיקה הפסיכיאטרית "אינה מדעית" מה זה משנה אם תשכרו עוד "לא מדען" בכיר שיעשה אבחון. ובנוסף לכל זה, אתם חוששים ש"ייגרם לו נזק בלתי הפיך"? תגידו אתם נורמלים? מאיה, אני מצטערת כל כך. לא אלו המילים שאנחנו צריכות לשמוע. הנזק הבלתי הפיך נגרם לך ולמשפחתך. אם עמית גרם לעצמו לנזק בלתי הפיך כי החליט לרצוח – שיירקב.

מאיה, לא ידעתי אם לכתוב לך את המכתב הזה. רציתי בהתחלה לכתוב אותו "לו". ל"עמית אלמוג" שלי. אני יודעת שהוא שם, ואני דואגת לאישה שחייה בסכנה במחיצתו. גם אם לא בסכנת חיים מיידית, סכנה לחיים כמו שחוויתי לתקופה קצרה. אני לא רוצה להיות "הבת זוג לשעבר" של רוצח בסרט שמשודר ב"עובדה", שמעידה על נורות האזהרה.

אנחנו לא יכולות לצאת מזה לבד, אנחנו צריכות את אחיותינו וחברותינו שיעזרו לנו. שיעזרו גם בזיהוי הסימנים וגם בקידום חוקים וועדות ממשלתיות לטיפול בנושא.

מאיה, אני מבקשת סליחה. סליחה שלא כתבתי בעצמי על מה שקרה לי, סליחה שאני לא שומרת מספיק על אחיותיי וסליחה שאני לא צועקת מספיק חזק. 

אני פה, לזעוק בשמך, בשם אחיותיי ובשמי. אני לא אשתוק עוד.

10.11.2019 

כשהייתי בכיתה ד' ניגשתי אליה והצעתי לה שנלך מהבית, היא ואני והאחים שלי. היה ענתה לי בשקט ובכובד ראש כמו מי שבאמת חשבה על זה קצת. אמרה שזה לא אפשרי והיא לא תסתדר כי אין לה מספיק כסף. ואז אמרה את המשפט ששמעתי שוב ושוב כל חיי: "אל תתרגשי ממנו, זה תיכף יעבור לו. הוא קצת עצבני כי היה יום קשה בעבודה / לא אכל עדיין ארוחת ערב / אח שלך עשה בעיות בביה״ס / כואב לו הגב".

לפעמים היתה אומרת: "לא יודעת מה קרה לו היום. הוא אף פעם לא התנהג ככה בעבר". כשהיה בהתקף היה חוזר על אותו משפט או ביטוי שוב ושוב במשך שעות כמו בטרנס. בקול שהלך והתחזק עד שהפך לצעקות קשות שאילצו אותי להסתתר בארון ולסתום את אוזניי כדי שאוכל לנשום. בהמשך חזר ללחוש את הביטוי היומי במרווחים קצובים כמו מנטרה.

בהתחלה היא היתה עוד עונה לו אך קולו שלו היה מרעים מעל שלה. פחדתי תמיד שהוא יכה אותה. הוא מעולם לא עשה זאת. הוא היה הופך את קרש הגיהוץ / מפיל כיסא / טורק דלתות / מעיף צלחות מהשולחן. פניו היו הופכות אדומות עד שחשבתי שהוא מפלצת ופיו היה מתעוות וחושף שיניים בפארודיה של חיוך.

אחי ואחותי היו לפעמים נסחפים למערבולת ומוסיפים את דעתם ואז גם הקולות שלהם היו עולים אך שלו תמיד היה החזק ביותר.
גם הם למדו לזרוק חפצים ברחבי הבית וזה היה מאוד לא זהיר מצידם. הוא שנא בלאגן וחפצים שבורים. ולילדים הוא היה מרביץ. כן. עם חגורה. והיה אומר חוסך שבטו שונא בנו. הפעם האחרונה בה הכה את אחי היתה כשאחי היה חזק ממנו פיזית; בגיל 15 והוא הצליח לקבע את זרועותיו כך שלא יוכל להניף אותן. החיבוק הקשה נמשך דקות ארוכות עד שנכנע. הוא לא הוציא מילה, הלך להתיישב ומלמל מנטרה אחת בשקט. לא העז לצעוק אותה בקול.

ואני חשבתי שהוא אהב אותי פחות מאשר אותם. אחרת. למה לא היכה גם אותי?

היו לנו חוקים. כשהיא קנתה לנו בגד או משהו לביה"ס אסור היה לנו לספר לו כמה זה עלה. היא היתה מחשבת ומהנדסת משהו ומסבירה לנו מהו המספר שמותר לנו להגיד. אם גילה כמה משהו עלה באמת, היה מקבל התקף קשה במיוחד ומפנה אליה נאום המפרט את כל האופנים בהם היא איכזבה אותו וסיכנה את משפחתנו בבזבוזיה הילדותיים. בסוף נהג לקנח בקללות נבחרות ביידיש בסגנון הקינה החביבה עליו.

כשבגרתי, הוא אמר שפחד ממני. שהזכרתי לו את אימו (שהעריץ) ולכן לא הרים עלי יד.

לצערי היא מעולם לא אזרה את האומץ לעזוב אותו. אנחנו הוצאנו אותה מהבית כשהאלצהיימר שלה התקדם וזאת למרות שהתנגד. הוא חשב שאנחנו מגזימות ושאם יצעק עליה מספיק היא תזכור איך להכין לו אוכל. ואולי גם את השם שלו.

הייתי שם. הייתי שם כשעוד בקושי הייתי לעצמי. ילדה, בת 15 סך הכל, חסרת כל ביטחון עצמי. האמנתי שאין בי כלום חוץ מאיך שאני נראת (את זה טיפח אבא שהעביר לנו שיופי הוא החשוב בחיים ומי שלא יפה, לא מוצלח) לא האמנתי שאני חכמה, טובה ושעלול לצאת ממני משהו…

וכמובן שזה מסלול החיים שבחרתי, כדי להוכיח את הנאמר. בגיל 15 הכרתי אותו. עיינים כחולות, שפתיים עבות ושיער שחור פחם. דאז, התגלמות כל רצונותיי השטחיים. הוא היה גדול ממני בשלוש שנים, הילד הרע של הישוב. העיפו אותו משלושה בתי ספר, מאחד מהם בגלל שזרק כיסא על מורה. אז, האמנתי לו שזה היה מוצדק.

הוא הזמין אותי אליו, הוא שיכנע אותי לשתות איתו כוס משקה אחת, ומהרגע הזה אני לא זוכרת את המשך הערב. רק שקמתי, ראיתי דם על התחתונים. וכשחזרתי הביתה אמא שלי אמרה שזה נראה כאילו לקחתי משהו. התעלמתי. התעלמתי והמשכתי באותה מערכת יחסים הרסנית שלאט לאט כילתה את נשמתי. הסתרתי מהוריי ומכל מכריי את הקשר שלנו, הרי כולם ידעו מי הוא.. הם אסרו עליי לצאת אתו.

הייתי נשכבת על רצפת הרכב שלו כשבא לאסוף אותי מהבית. הייתי שם כשהוא התחיל לצחוק עליי, להקטין אותי, לצעוק עליי "אם היית פחות שני קילו הייתי אוהב אותך יותר" וירדתי… הרבה יותר. כמעט לא נשאר ממני דבר. מעקבי משקל, איומים על אישפוז… אנורקסיה. גם לשם הגעתי. והוא לא אהב אותי יותר, אפילו פחות. לא אשכח איך תוך כדי שאני שוכבת במיטה שלו, חסרת כל ביטחון עצמי ומלאה בשנאה, הוא מסתכל על תמונות של בנות ערומות במחשב. לא הייתי קיימת. כשחשבתי שהוא שלא יכול להיות נמוך יותר, הוא הוכיח לי שאנחנו עוד לא קרובים. רכבת ההרים רק יצאה לדרך.

אחותי נפטרה מסרטן כשהייתי קטנה יותר. באחד הניסיונית שלי לברוח מהמערכת יחסים הזו, הוא העביר לי מסר שגילו לו סרטן. כמובן שרצתי אליו עם דמעות וכאב שהחזיר אותי לאחד הרגעים החשוכים בחיי. כשהגעתי הוא נעמד שם וצחק את הצחוק הכי צורם שאי פעם שמעתי.

"מטומטמת", הוא אמר.

הוא התחיל לנעול אותי בשירותים בזמן שהוא יוצא. שלא אצא. כדי שלא אפריע לו לצאת. הוא הרחיק אותי מכל החברות שלי, על כולן היה לו מה להגיד. יום אחד כשחזרתי מהעבודה (הייתי ברמנית בפאב קיבוצים קרוב) הוא חיכה עם סכין בחוץ כי שמע שאחד הברמנים הקפיץ אותי הביתה. למזלי, זיהיתי אותו מרחוק וביקשתי מהברמן שיוריד אותי בתחילת הרחוב, שחלילה לא יקרה משהו. הוא רץ אחרי המכונית כמו מטורף.

הייתי שם כשהוא זרק לי את הפלאפון מתוך הרכב הנוסע, כי ידיד התקשר אליי. לא נשאר מהפלאפון זכר וכך לאט לאט גם ממני ומכל מי שהייתי. הוא היה עוקב אחריי, אפילו לאילת כשנסעתי עם חברות וגיליתי שלקח חדר ליד. הייתי ילדה, עדיין בבית של ההורים. הוא היה מאיים שיתקשר הביתה ויספר להם עלינו אם לא אענה לו. הוא היה פורץ לי בלילות לחדר דרך החלון.

יום אחד כשחבר משותף הגיע אליי הביתה, הוא דפק כלכך חזק בדלת. ביקשתי מהחבר שילך לנעול את עצמו בשירותים. הוא רץ למגירה של המטבח של ההורים שלי (שהיו מחוץ לבית כמובן) שלף סכין והתחיל לצרוח כמו מטורף בבית "איפה הוא, איפה הוא" הצלחתי להוציא אותו בכוח. יום אחרי הוא התקשר ובכה… התנצל מעמקי נשמתו. הסכמתי להיפגש האשמתי את עצמי. שכבנו. הוא גמר, הוציא שטר של 20 ש"ח ואמר לי שזה מה שאני שווה וטרק את הדלת. וגם אחרי זה חזרתי אליו.

הוא כמובן זרק לאוויר "מה את גורמת לי לעשות" באחת הפרידות. הכרתי מישהו, כלכך רציתי מישהו שימשוך אותי משם… שיציל אותי, לא הצלחתי לצאת בעצמי. באמצע מסיבה שהיינו בה יחד, הוא דרש ממנו לצאת החוצה, הכניס אותו לתוך מעגל שהוא והחברים החולים שלו יצרו והתחיל לאיים עליו שאם לא יעזוב אותי הוא יהרוג אותו. כמובן שאותו בחור עזב. אפילו לא נפרד לשלום. גם אז חזרתי.

הוא הוציא את הקונדום בלי שאבחין, גמר בפנים ונעל אותי בחדר כדי שלא אקנה פוסטינור. ניסיתי לברוח ואז הוא קשר אותי. ניפץ את הטלפון האלחוטי והלך. יום אחד "החבר הכי טוב שלו" אמר לי שאני צריכה לברוח. שהוא רע אליי. אמר לי שהוא מוכן לדאוג לי כל החיים. עוד פסיכופט הרסני. סיפרתי לו את זה והוא בעט בי. בעט וקרא קרא לי שרמוטה. הכריח אותי ללכת לאוטו של החבר ולפנצר לו את כל הגלגלים. בכל פעם שנעצרתי, צרח עליי בעט בי ודחף אותי. לא האמנתי שאצליח לעזוב. לא האמנתי שיום יבוא והוא ישחרר. הייתי מרוסקת. שבר כלי. ניסיתי להתלונן פעם אחת במשטרה, כמובן שישר האשמת הקורבן הגיעה.

אחרי שבע שנים שחייתי בגיהנום הגיע מי שהציל אותי. הציל אותי מעצמי והציל אותי ממנו. כיום, אחרי עשר שנים יחד ושנתיים של נישואין יש לנו ילדה משותפת שנשבעתי שלעולם היא לא תעבור את מה שעברתי, גם אם אצטרך ללכלך את הידיים שלי.

עד היום זה לא עוזב אותי… הפחד, השאלות, הכעס. לפני כמה ימים, אחרי עשר שנים שלא דברנו, קיבלתי טלפון ממספר שהיה לי מעט מוכר. לא זיהיתי ועניתי. זה היה הוא. הוא שאל מי זו וניתק. זה החזיר לי את כל הפחדים. את הכעס את החוסר ביטחון. גם אחרי עשר שנים, גם עם עסק מצליח ומשגשג, גם כשאני אמא במשרה מלאה עם תינוקת מושלמת, גם כשאני מלאה בביטחון ומלאה בחיים שרציתי שיהיו לי גם עכשיו הוא הרעיד את אדמתי. וזה לעולם ישאר. אי אפשר למחוק את הפחד הזה. אי אפשר לנעול אותו במגירה. אפשר רק ללמוד ולזהות, לזהות סימנים לזהות רגע לפני שאת פותחת את הדלת למלאך המוות.

12.10.2019

אשה חזקה. מצליחה. מרוויחה טוב. יפהפייה. כל יום חוזרת הביתה והופכת לאפס. כל יום דואג להזכיר עד כמה אני הקניין שלו ותו לא. כל יום דואג להזכיר למה זו טעות שיש לי שני תארים. למה אני רק מפתה אותו כדי ללדת ילדים וגונבת את זרעו. כל יום תזכורת עד כמה אני שרוטה, לא נורמלית, לא שפויה ועם המון בעיות נפשיות. כל יום. כל מה שאי פעם שיתפתי אותו, שימש נגדי ובגדול.

גבר עם כריזמה, מצחיק, "צדיק", עדין. אהוב על כולם. אז מה זה משנה אם גבר כזה אומר ליד כולם בסעודה משפחתית הלוואי והיית מתה בתאונה, נשים לא צריכות לצאת מהבית ללמוד ועוד כאלו פנינים? אז מה אם יש השפלות ליד חברים פה ושם? "נו..ככה כולם לפעמים.. בין בני זוג לא מתערבים" הם אומרים. החברה בולעת עוד ועוד. כי הוא נחמד. ואם הוא לא מרביץ לגוף אז מה זה כבר הרבצות לנפש. שטויות, לא? גם אלימות מינית (אלוהים איזה סיוט) גם זו בקטנה. חדר המיטות זה הזוג בלבד "אנחנו לא מתערבים". אז הוא ביקש… אז הוא דרש… אז הוא לא הבין… תביני.. הוא גבר. יש לו צרכים. יש לו דחפים.

הרי הוא גבר חכם! זכיתי בו!

ובכל פעם שרציתי לשתף, גיליתי שהוא כבר הספיק לשתף את כולם בסביבה שלי. ההורים שלי היו נגדי עוד לפני שהבנתי מה קורה. והתייאשתי. והפסדתי לנסות לספר. ההצגה המשיכה והייתה כל כך מוצלחת שלא היה סיכוי לומר שזו הצגה. וככל שהצליחה יותר, כך האמנתי שאין סיכוי שיבינו שזו הצגה.

את צריכה לעזוב את העבודה! את צריכה להתלבש יותר צנוע! את צריכה להסתובב עם חברות אחרות! היית פעם אשה טובה, אמא טובה, עכשיו רק הקריירה חשובה לך . את אמא גרועה, רעיה גרועה. עשיתי קניין גרוע. אם רק הייתי יודע…

וכשקמתי והעזתי ללכת? מילא מלחמה ממנו. אבל רק אז הבנתי עד כמה העולם שלנו שובניסטי ובאמת מאמין שאני קניינו ואין לי את הזכות ללכת ושלא מפרקים משפחה לא משנה מה. והוא כבר סיפר והסית את כולם סביבי ולי כבר לא היה סיכוי לעזרה מולם. הגט לקח זמן. מזל שמישהי אחרת צדה את עינו באותה תקופה, אחרת הייתי יכולה לשכוח גם מזה.

ומאז: הטרדות, מעקבים, פריצות לטלפון שלי, איומים, עומד מחוץ לביתי בערבים.

ואני, תמימה וטיפשה שכמותי, עוד מאמינה שהחוק יעזור לי והולכת להגיש תלונה במשטרה. חוקרת שטנית. סליחה על המילה אבל זו מחמאה אפילו. השפילה. חיפשה אותי בכל מקום אפילו שהיה מאד פשוט וברור שפריצה לטלפון ומעקב בערב זה דבר שמאיים ומסוכן. צעקה עלי ובסוף שלחה אותי הלאה. ומאז היו הרבה הטרדות ואיומים ולא הצלחתי להביא את עצמי ללכת להגיש תלונה שוב. הייתי מסויטת ממנה. כן, דווקא ממנה. בסוף, אחרי שנכנס לביתי כשלא הייתי וניסה לגרור ילד בכוח, הלכתי שוב להגיש תלונה. הפעם ירעידו עולמות. הייתי בטוחה. אין לי טיפת מוגנות. ברור שיבינו. אז חשבתי. ושוב הבנתי עד כמה אני תמימה.

כי אפילו לא טרחו להתקשר אליו. כלום. סגרו את התיק מיד והוא אפילו לא יודע שהגשתי תלונה. ואחר כך, כשמגיעים כל מיני סיפורי זוועה לתקשורת, כולם, כולל אנשי החוק, מצקצקים בלשונם ואומרים ואוו איפה היו הסימנים. אז הנה, שמתי לכם אותם בפרצוף שוב ושוב והתעלמתם.

וכן, אני יודעת שיש נשים שמנצלות את הבמה החוקית כדי להתעמר. בסדר, היו ויהיו. מצפה מכם לסנן ולהציל נפשות. מצפה מכם להתייחס לסימנים מלכתחילה ולא בדיעבד.

מזל שהייתה נפש אחת שהייתה איתי לאורך כל הדרך ועזרה לי לקום. היום אני מדברת, פועלת, חיה את חיי ולאט לאט מעכלת ומעבדת ומבינה לראשונה שחייתי עם גבר אלים מאד. שהחברה לא תפסה ואולי עדיין לא תופסת אותו כך. הייתי שם.