**טריגר תקיפה ופגיעה מינית, תלונות שווא והליך פלילי**

אונס קבוצתי שוב עולה לכותרות ושוב אנחנו שומעות פקפוקים בעדות הנפגעת. זה לא מפתיע. כל הזמן, נשים מואשמות בהגשת תלונות שווא נגד גברים, שלכאורה פגעו בהם מינית.

בשיחות ובדיונים און ליין, לעיתים קרובות אני שומעת עמדות בנושא שמבוססות על מידע שגוי: חוסר הבנה של מנגנוני התגובה של הגוף כשהוא מותקף, היעדר בקיאות במעמד נפגעות בהליך הפלילי, וחוסר מידע על זיכרון ועדות לאחר אירוע טראומטי.

אני מגישה כאן מידע מבוסס יותר. לפחות בפעם הבאה שנשתתף בדיונים על תלונות שווא, יהיה לנו מידע אמין יותר בנושא.

בסוף המאמר מצורפת רשימת קריאה למבקשות ומבקשים להעמיק בנושא.

"אז תגידי לי את למה היא לא התנגדה? למה לא אמרה 'לא?"

כי היא לא מסוגלת להתנגד או לומר לא. למה?

מגע מיני שלא בהסכמה מקוטלג בגוף כמצב בו יש איום על ההישרדות של האורגניזם. לכן, מופיעה תגובה נוירולוגית עצבית: זרם כימיקלים פוגע בתפקוד של המוח הקדמי, שמאפשר לנו, במצב רגיל, להתנגד, לומר לא, לצאת מהחדר. במקומו, המוח האחורי מופעל. זה המרכז במוח שיודע לעשות שלושה דברים: לברוח, להילחם או לקפוא. אין לנו שליטה באופציה בה המוח שלנו "בוחר" עבורנו.

במקרי תקיפה מינית קיפאון הוא תגובה נפוצה. הוא כולל איבוד תחושה בחלקי גוף, נוקשות גופנית, ירידות מהירות בקצב הלב ובלחץ הדם, התעלפות, ישנוניות, ריחוף. לעיתים השרירים קופאים לגמרי. לעיתים הקיפאון מלווה בתחושה של דיסוציאציה: ניתוק מהגוף או מהחוויה. החוויה היא שלא היינו שם באמת, שזה הרגיש כמו סרט. התוצאה היא אי יכולת להביע התנגדות.

מה זה אומר? שאם אנחנו קופאות – זה לא בשליטתנו. הרבה אנשים מדמיינים שאם היו במצב דומה היו בורחים, צועקים, דוחפים. הדבר שהם לא לוקחים בחשבון הוא שהמוח הקדמי הוא זה שמתכנן קדימה. אבל במקרה איום קיומי, המוח הקדמי מושבת ומנגנונים אחרים מופעלים.

"תראי, אמרו שהיא חייכה ודיברה, זה אומר משהו"

לעיתים, חיוכים ומלמולים הם הדרך היחידה הזמינה להגיד לא. זה שילוב בין מנגנוני לחץ גופניים לבין הציווי התרבותי "להיות נחמדה". נשים רבות מדווחות שבמקרי הטרדה, הן לא הצליחו לברוח, לומר לא, להפסיק את המצב. מה שהן כן הצליחו לעשות זה למלמל, להפנות את הראש הצידה, לחייך מעצבים ומאי נוחות, לנסות להסתיר חלקים מהגוף.

לא מדובר בקיפאון שרירי מוחלט, כמו בפסקאות הקודמות, אבל גם פה מדובר בתגובה שהשליטה שלנו בה נמוכה ומושפעת משינויים עצביים ונוירולוגיים.

לגברים באותה סיטואציה, יש נטייה לפעמים לפרש חיוך כהזמנה, לשמוע מלמול או דיבור חרישי כשיתוף פעולה ולא כניסיון התחמקות, ולהתעלם משפת גוף שמסמנת היעדר מעורבות באקט.

בהשוואה לקיפאון הנשי, כאן מדובר בנטייה נשלטת: בהנחה שגבר במצב כזה לא חווה אותו כאיום מפחיד אלא כעונג רצוי, ומערכת העצבים שלו לא משותקת מפחד, יש לו יכולת גדולה יותר לוודא הסכמה וללמוד איך לקרוא שפת גוף. יש לו אפשרות להיות ער לפגיעה ולמנוע אותה.

"היא הזמינה אותו למיטה, היא רצתה, אז מה עכשיו היא צועקת אונס?"

לעיתים במקרי פגיעה מינית, אקט שמתחיל בהסכמה הופך לאקט שבכפייה. זה אומר שבזמן מסוים היו פעולות מוסכמות ושיתוף פעולה. בשלב כלשהו האשה רוצה להפסיק. בהמשך למה שכבר כתבתי יכול להיות שמנגנוני הלחץ והקיפאון נכנסים לפעולה ואין לה יכולת לדבר חוסר הסכמה.

לעומת זאת, הגוף שלה קופא ומפסיק לזוז, וזו כשלעצמה צורת תקשורת. השאלה היא האם הצד השני מוכן "לשמוע" קיפאון והיעדר שיתוף פעולה כסימן לכפייה.

במקרים רבים ושכיחים יותר, גם כשנשים מנסות לעצור "באמצע", באמצעות דיבור או קיפאון: אין מי שישמע אותן. זו תקיפה. אני שמה את המילה "אמצע" במרכאות, כי היא רלוונטית רק אם נגדיר אקט מיני ככזה שמסתיים באורגזמה גברית.

כל הגדרה אחרת של יחסי מין מרמזת שניתן לסיים אקט לאחר נשיקה, התמזמזות, מין אוראלי, אורגזמה נשית וכו'. כלומר, השלב בו מבחינתה של אישה הגיע הזמן לסיים והיא לא מסכימה להמשיך, יכול להיתפס על יד הגבר כ"אמצע". כמה מוכנים לשמוע את ה"תפסיק", "די", או "תעצור" שלה, כשהם מרגישים שהתחילו משהו שיכול להיעצר רק בשפיכה גברית? חתירה לעבר ה"סיום" הגברי הופכת לא מעט פעמים לפגיעה מינית.

"כל פעם סיפרה סיפור אחר, ואת מאמינה לה? אצלך הגבר תמיד אשם"

קודם דיברתי על תגובות עצביות ונוירולוגיות בזמן תקיפה. כשמדובר באירוע טראומטי, נוצר "זיכרון טראומטי", שאחד מהמאפיינים שלו הוא אי יכולת לזכור זמנים ואת כל הפרטים הקטנים של מה שקרה מסביבנו.

הזיכרון ה"מלא" שמאפיין היזכרות יומיומית לא זמין כשמדובר באירוע טראומטי. אני מרגישה את כל הרגשות הנוראיים שלאחר אונס, ויודעת שהוא קרה. אבל מה שאני זוכרת לא בהכרח מופיע בזיכרון ברמת הרגע אחרי רגע, ובסדר כרונולוגי.

נשים שמגישות תלונה עוברות חקירה אחרי חקירה, בידי רופאים, שוטרים, חוקרים, עורכי דין, שופטים. וכולם מנסים לגרום להן לזכור את כל האירוע כולו, ולחזור בדיוק על אותה גרסא בכל פעם. לרוב, זה פשוט בלתי אפשרי. זה לא שהן לא זוכרות בכלל, וזה לא שהן לא יכולות לדבר על מה שקרה. הן פשוט לא יכולות לשחזר את כל הפרטים בצורה זהה ובסדר כרונולוגי אחיד, בכל פעם מחדש.

מערכת החוק והמשפט מבקשת סיפור מפורט ועקבי, ובכך טומנת פח לכל מי שעבר/ה אירוע טראומטי ומתבקש/ת להעיד. מכאן ועד המילים "תלונות שווא" הדרך קצרה. כדי להבין בדיוק במה מדובר, צפו בפרק הראשון של הסדרה unbelivable שמדגים את מה שאני מתארת.

"יאללה מה קרה? בסקס נסחפים, מה הביג דיל?"

לא מעט מקרי אונס תוארו בידי התוקף והחברה כיחסי מין. אבל בניגוד לסקס בהסכמה, פגיעה מינית היא אירוע טראומטי, וזה אכן ביג דיל.

מה הוא בעצם אירוע טראומטי? מצב שמסכן את שלמותו הפיזית או הנפשית של אדם. לדוגמא: מעורבות בתאונת דרכים, פיגוע טרור, מלחמה, שוד, שריפה, תקיפה מינית ועוד. בניגוד לאירוע קשה או מלחיץ, שהוא בגדר חוויה לא נעימה שהיא חלק מהחיים, אירוע טראומטי משפיע בצורה שונה על המערכת הפסיכולוגית שלנו. איך זה עובד?

מיד לאחר אירוע טראומטי מופיעה תגובת לחץ אקוטית (Acute Stress Reaction) שהיא תגובה נורמלית לאירוע טראומטי. לעיתים קרובות מתפתחת "הפרעת דחק אקוטית" (Acute Stress Disorder), שנמשכת עד 30 יום מהאירוע. לאחר 30 יום, אם התסמינים ממשיכים, מדובר בתסמונת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

בכל סוגי התסמונות האלו, מתקיימים במינונים שונים לפחות חלק מהתסמינים הבאים: לחץ פיזי, קשיים בנשימה, קשיים בשינה ובריכוז, רגשות ומצבי רוח שליליים, בהלה גבוהה תמידית, ניתוקים יומיומיים מהמציאות, פגיעה בתפקוד מקצועי וביחסים בינאישיים, התבודדות, סיוטי לילה ועוד תסמינים שלא יוזכרו לאור המורכבות והחומרה שלהם.

כמה זמן זה ככה? PTSD יכול להימשך זמן רב ולעיתים כל החיים. 94% מהנשים שעברו תקיפה מינית סובלות מסימפטומים של PTSD. אחת מכל 3 נשים נפגעת, וההערכות הן שמדובר בתת דיווח והמספרים גבוהים יותר. כמה נשים בישראל חיות ככה? תעשו את החשבון.

"היא הודתה באשמה, חתמה ששיקרה. על מה עוד יש בכלל לדבר?"

נחזור לאישה שתיארתי עד כה: היא עומדת מול לחץ של שוטרים ועורכי דין לספק נרטיבים עקביים, לצד שאלות מאשימות כמו "אז למה לא הלכת משם?". כבר סיכמנו שהשילוב של דחק וזיכרון טראומטי לא מאפשרים לה לענות (ושבזמן אמת קפאה ולא יכלה לעזוב).

בנוסף, וכחלק מדחק שלאחר טראומה, השהייה ליד גברים (מרבית החוקרים, עורכי הדין והשופטים) עלולה ליצור מצב בו הנפגעת מרגישה ומאמינה שהיא נמצאת שוב עם הפוגע/ים בזמן הפגיעה. כלומר- חווה שוב את התקיפה, בצורה בלתי נשלטת.

במקרה כזה מחמירים התסמינים הפוסט טראומטיים שתיארתי, ונלווה להם הבלבול מהמערכת הבירוקרטית המסובכת תמיד. כל זה קורה לרוב למול גברים שלא מודעים למצב. שילוב הנסיבות גורם לנשים רבות להסכים לשנות גרסא או לחתום על כל מסמך: העיקר שיוכלו לצאת מהסיטואציה שמענה אותן, וללכת הביתה.

במקרי טראומה אחרים (כמו לחימה, שבי, תאונת דרכים, הילכדות בשריפה), שפוגעים יותר בגברים, נמצא (יחסית) יותר רגישות ופחות האשמות, חקירות והטלת ספק. ועם זאת, בתחום של פגיעה מינית (שנפוצה יותר אצל נשים), יש יותר פקפוק והאשמת הקרבן ופחות התחשבות בהשפעת הטראומה על מתן העדות והבאה לדין.

"פתאום היא 'נזכרה'? נו באמת, זאתי רוצה להרוס לו את החיים!"

ב- PTSD, מחשבה, זיכרון או רגש של אירוע טראומטי גורמים לעיתים לחוויה בלתי נשלטת בה הנפגעת מרגישה שהיא נמצאת שוב באירוע הטראומטי ומותקפת מחדש. כתגובה פסיכולוגית בלתי נשלטת של הגנה עצמית, הזיכרון עצמו מודחק ברמה כלשהי.

המשמעות היא שבזמן שתסמיני ה- PTSD שתוארו קיימים כל הזמן, נשים רבות נזכרות באירוע ומוכנות לדבר עליו רק שבועות, חודשים או שנים לאחר האירוע, ולעיתים לעולם לא. בנוסף, חלק מהנשים שעוברות תקיפה מינית חשות בושה ומאשימות את עצמן במה שקרה. בשני המקרים התוצאה זהה: הן לא מספרות למי שסביבן את מה שהתרחש.

לחץ על נשים לזכור, לספר ולהחלים, יכול להיות מסוכן לבריאותן הנפשית. כל אישה היא היחידה שצריכה לבחור מתי לזכור ולגעת בחוויה ומתי לא. וכשהיא נזכרת ו/או מוכנה, ואם היא רוצה ובוחרת בכך, זו זכותה החוקית להגיש תביעה.

"השופט פסק, החוק הוא החוק, אתן הפמיניסטיות, מה אתן רוצות?!"

אני מצפה מהמערכת ליצור מרחבים מודעי טראומה. לשנות את דרך הבדיקה הרפואית, את צורת החקירה המשטרתית, את אופן גביית העדות, את הדרך בה מקיימים משפט (לטעימה, צפו בפרק השני של unbelivable).

דוגמאות לכך קיימות במדינות אחרות, אבל המערכת הישראלית, עדיין לא מותאמת לגמרי לצרכיהן של נפגעות תקיפה מינית, לא בזמן הטיפול במשטרה, ולא בזמן שלב המשפט. הנפגעות נותרות עם "פגיעה שנייה", שנגרמת מאי אמון ומהאשמות על תלונות שווא שהן פוגשות במערכת. לאחרונה הוגשו המלצות לשינוי הטיפול בנפגעות מין בהליך הפלילי, אך לא ידוע האם חלקן או כולן יתקבלו ויבוצעו, או מתי.

חוקים ומערכות משפט הם מרחבים בהם שינוי מתרחש בקצב איטי במיוחד. רוב מערכות המשפט, כולל הבריטית שהשפיעה על זו הישראלית, נוצרו לפני מאות שנים בידי גברים שבזמנם לא הייתה הבחנה בין אונס ויחסי מין, ואישה לא הייתה זכאית להגנת החוק כי נחשבה לרכוש של בעלה. צאצאי החשיבה הזו קיימים בצורות שונות גם בחברה ובמערכת החוק והמשפט בימינו.

שימור המצב הנוכחי הוא אסטרטגיה גרועה עם מחיר גבוה. שינוי המערכת כדי להתאים לחוויות טראומטיות תועיל לכולנו. לא רק לנשים. היא תועיל לגברים שנפגעים וסובלים מטראומה, היא תיטיב איתנו כחברה שמשוסעת בידי ספק וויכוחים על הגדרות ועל צדק. ואולי מערכת כזו תוכל לזהות טוב יותר תלונות שווא, אם הן קיימות.

חוסר הבנה של מה שמתרחש בגוף ובנפש במקרי פגיעה; הכחשת היכולת השונה של כל צד באירוע התקיפה ולהגיב ולקחת אחריות; מערכת חוק ומשפט שלא מותאמת להתמודדות עם פגיעה מינית; צעקות על תלונות שווא: כל אלו לא עושים צדק עם הנפגעות או מקדמים את החברה שלנו לכיוון צודק ובריא יותר.

(*) אני לא רוצה, ולא יכולה, לייצג את כל הידע, החוויות והניסיון של כל הנפגעות וכל נשות המקצוע וכל מי ש"הואשמו" בתלונות שווא. אם את כזו ואת מעוניינת, אנא הרגישי בנוח לשתף בתגובות את הפרספקטיבה שלך בנושא. נוכל ביחד להפיץ מידע אמין יותר.

(**) אני רוצה לציין ש"מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית" מציע תמיכה רגישה ומותאמת בהליך הפלילי, ולאחר פגיעה. בנוסף אזכיר שיש כיום נשות טיפול ומשפט שמתמחות בליווי רגיש ומותאם לנפגעות טראומה מינית.

להעמקה במידע על נושאי המאמר: 

ג'ודית לואיס הרמן (1992), טראומה והחלמה, הוצאת עם עובד.

פיטר לוין (1997), להעיר את הנמר, אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ

גאווין דה בקר (2012), לפחד ולהישאר בחיים, הוצאת מטר

מירב דדיה ועידו דרויאן (2004), "הקורבן בהליך המשפטי",  עמוד 498-518 בספר הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, שערכו צביה זליגמן וזהבה סלומון, תל- אביב: חידקל.

DSM 5: מדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, מאי 2013

חוק וצדק: נפגעות ונפגעי תקיפה מינית ומערכת אכיפת החוק, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל

מיכל לרר, בתי משפט מיוחדים לדיון בעבירות מין: סקירה משווה, דו"ח שנכתב במרכז המחקר והמידע של הכנסת, בספטמבר 2017, לבקשתן של חברות הכנס מיכל רוזין ועליזה לביא

הוועדה הבין-משרדית לבחינת הטיפול בנפגעי עבירות מין בהליך הפלילי – דין וחשבון, דצמבר 2019

תמר פריאל היא עובדת סוציאלית (MSW) שמתמחה בהתמודדות עם טראומה מינית. בעבודתה "בתנועה בטוחה: נפש שקטה בגוף מוגן" היא עוסקת באלימות מגדרית ובתגובות גופניות, קוגנטיביות ונפשיות אליה בזמן אמת.

לקריאה של כתבות נוספות בנושא אלימות כלפי נשים לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: qimono , תמונת הקרח: david_hzmn , תמונה בסוף הכתבה: Free-Photos , כולן מאתר Pixabay, תמונה של תמר פריאל: באדיבות המצולמת