יעניין
אותך
לירון כהן
6 אוקטובר 2019 | משך הקריאה: 4 דקות

"לנוכח מספר הנשים הנרצחות בישראל מדי שנה ולאור השינויים החלים בארץ ובעולם בשיח הציבורי ובזירות הפעולה יש צורך בהתגייסות והתעוררות לכדי פעולה מתמשכת ואפקטיבית." כך נפתח המפגש אשר התקיים במאי האחרון ובו התאספו נשים מארגונים שונים המסייעים לנשים נפגעות אלימות ביניהם: מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, מקלטים לנשים מוכות, ארגון תזכור, איתך-מעכי, מרכז אדווה, רוח נשית, מכון ון ליר, פורום הנשים הבדואיות בנגב ועוד, על מנת לחשוב יחד איך מקדמות את השיח הציבורי ומביאות אותו לכדי שינוי מדיניות. נכחה במפגש גם השחקנית יעל אבקסיס, מיוזמות המהלך לכתיבת המסמך על אלימות מגדרית ורצח נשים בישראל.

"השתתפות של נשים מהשדה בשיח שמגדיר אלימות מגדרית רק כאלימות פיזית חוטא למטרה ומפספס את ההסתכלות הרחבה הנדרשת כדי לטפל בנושא.."הדס בן אליהו, מכון ון ליר.

כותבות המסמך יסמין קופר רובין וד"ר מיכל רום מארגון "שיתופים" מציגות את טיוטת המסמך ומדגישות כי הקושי הגדול בכתיבת מסמך שכזה הוא שאין הגדרה אחידה למושג "אלימות מגדרית" ולפיכך כל ארגון אשר מטפל בנושא או מחזיק מאגר נתונים מתייחס אל אלימות כלפי נשים בצורה אחרת, ולעיתים קיימת מחלוקת בנוגע להגדרה גם באותו הארגון. במשרד הרווחה תוכלנה עובדות סוציאליות שונות להתייחס למושג אלימות מגדרית באופן שונה – וכמובן שגם ממשיגות זאת אחרת. יש שתקראנה לכך אלימות במשפחה (על אף הנתונים המאוד מובהקים שאלימות בתוך המשפחה תהיה מצד הגבר כלפי הילדים או האישה), ויש שתגדרנה אלימות כלפי נשים רק במקרה של אלימות פיזית קשה מצד הגבר. אך המושג אלימות מגדרית עוד אינו מופיע בז'רגון של מרבית הארגונים הציבוריים המטפלים בתופעה. ועל כן אנחנו נשארות עם נתונים ישנים ולא רלוונטיים לפיהם כ – 200,000 נשים סובלות מאלימות במשפחה. כמו כן ע"פ הסקירה שנערכה לא נמצאה מגמת שינוי לאורך השנים בטיפול ב"תופעה" של אלימות כלפי נשים ואין עדות לירידה עקבית בנתוני אלימות ובנתוני רצח נשים לאורך השנים.

הדיון לגבי ההגדרה היה מעניין ונשמעו קולות שונים, את אחת הטענות החשובות הציגה הדס בן אליהו, נציגת מכון ון ליר, אשר טענה כי השתתפות של נשים מהשדה בשיח שמגדיר אלימות מגדרית רק כאלימות פיזית חוטא למטרה ומפספס את ההסתכלות הרחבה הנדרשת כדי לטפל בנושא. עוד היא טענה כי הצגה של הנתונים לפיהם 4.7% מהנשים נפגעות אלימות זה מהלך שגוי אשר מתעלם מנשים שחוות אלימות מגדרית מצד בן זוגן על כל סוגיה: אלימות מינית, אלימות כלכלית, שימוש בילדים ככלי להתנגחות בנשים, אלימות נפשית ועוד, היא טענה ובצדק כי יש להוביל שינוי של השיח והאופן בו מתנהל השיח ולאו דווקא להשתתף בתוכו.

ואכן עמותות המטפלות בנשים אשר חוות אלימות מצד בני זוגן הרחיבו בדיון את המושג ודרשו להכליל תחתיו גם אלימות כלכלית שמופעלת כלפי נשים, אלימות נפשית ודכאנית הכוללת הרחקה של האישה מהסביבה, סגירה ובידודה מהסביבה התומכת שלה, אחת המשתתפות בדיון הוסיפה גם את המושג אלימות הגירתית המתייחסת לנשים מהגרות חסרות מעמד אזרחי, לעיתים גם עם ילדים, והסבירה כי אותן נשים הן פגיעות יותר כיוון שאינן נמצאות בסביבה תומכת וכפופות אך ורק לרצונותיו של הגבר שלעיתים משתמש בזה נגדן כיוון שאין ביכולתן לפנות לגורמים או רשויות. אחת הנציגות בדיון סיפרה על אישה שנדרשה לעשות כרצונו של הגבר ששהתה במחיצתו על מנת שיאפשר לה טיפול רפואי לילד שלה וכמובן שמקרה זה מצטרף לעוד רבים אחרים. בדיון הובהר עוד כי סוגי אלימות לעיתים רבות מתממשקים אחד לשני, אלימות פיזית ואלימות מינית מתממשקות פעמים רבות, אלימות כלכלית מתממשקת לרוב עם אלימות נפשית ועם התנגחות באישה באמצעות הילדים.

 

"אין שום דו"ח ממשלתי אשר מתייחס להקשר הרחב של אלימות כלפי נשים, ההבנה העמוקה של אלימות כלפי נשים כתוצאה ממבנה חברתי פטריארכלי אשר בין היתר בתוכו מתקיימת אפליה מתמשכת כלפי נשים.."

 

נשים רבות לא מכירות בכך שהן נמצאות במערכת יחסים אלימה עד אשר האלימות מידרדרת לאלימות פיזית, עלה כי מרבית הנשים הפונות לסיוע מסיבה כזו או אחרת, אשר נשאלות אם הן חוות אלימות בבית עונות בשלילה, גם אם ישנה אלימות על הרצף, כיוון שההגדרה המצומצמת מתייחסת רק למקרי קיצון של 'אישה עם פנס בעין' ולאו דווקא רואה באלימות מגדרית כרצף של התנהגויות שמתחיל לעיתים בהתנהגות שנחשבת "נורמטיבית" על ידי גברים החל מקנאה אובססיבית, רכושנות כלפי האישה, הגבלה כלכלית, וכלה בשימוש בקללות ואלימות מילולית. אלימות היא על רצף וההבנה וההכרה של אישה כי היא נמצאת במערכת יחסים אלימה תתאפשר הרבה יותר כשההגדרה תכיל בתוכה את כל הרצף ולא רק את מקרי הקיצון.

הנתונים המצביעים של אלימות פיזית מטשטשים את שאר סוגי האלימות שנשים חוות, וישנה חשיבות גדולה לקביעת ההגדרה – "אלימות מגדרית" – ולאחר מכן איסוף והצגת הנתונים על פי הגדרה זו. תמר שוורץ, מנכ"לית "רוח נשית", עמותה המסייעת לנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית, טוענת כי אחת מתוך חמש נשים חוות אלימות מגדרית, וסיפרה כי כשהעזה לומר את הנתונים הללו חטפה תגובות נזעמות מגברים כמו גדי טאוב, עיתונאי וסופר וד"ר גבריאל בוקובזה, פסיכולוג ומחבר הספר "הדרמה של הגבריות החדשה".

"אין שאלה של האם אפשר לשנות, אלא של מי רוצה לשנות ומה המוטיבציה.."

אז מהם הפערים המרכזיים אשר משאירים נשים במעגל אלימות ואשר אינם מטפלים בנושא ואף משאירים זאת כמצב הדברים הקיים?

החשוב מכולם הוא שאין שום דו"ח ממשלתי אשר מתייחס להקשר הרחב של אלימות כלפי נשים, ההבנה העמוקה של אלימות כלפי נשים כתוצאה ממבנה חברתי פטריארכלי אשר בין היתר בתוכו מתקיימת אפליה מתמשכת כלפי נשים בייצוג, בשכר, בשותפות פוליטית-מדינית, בתהליכי קבלת החלטות בדרגים הגבוהים ועוד. בתוך אטמוספירה שכזו אלימות כלפי נשים תמשיך להתקיים ולהיות דבר שבשגרה.

בשורה התחתונה וברור לכולנו כי למדינה אין רצון או מוטיבציה לטפל בנושא ולהביא לשינוי אמיתי במצב הדברים הקיים. גם התכנית הלאומית שנבנתה בישראל ואומצה על ידי הממשלה לא תוקצבה כראוי ועל כן לא יצאה לפועל אלא רק חלקים קטנים ממנה. בשיח על דרכי הפתרון עלתה נקודה חשובה ומעניינת הקשורה למוטיבציה של מדינה או ממשלה לפתור מצבים שלעיתים מרגישים כבלתי פתירים. עד שנת 2000 מדינת ישראל התעלמה מתופעת הסחר בנשים, באותה תקופה דווח על אלפי נשים שהיו קורבנות לסחר למטרות זנות בישראל. בעקבות פעילות של העלאת המודעות לנושא על ידי ארגוני נשים בחו"ל דווח על ידי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על הפרת זכויות אדם של הקורבנות ודו"ח של משרד החוץ האמריקני סיווג את ישראל ב'רשימה השחורה' של מדינות שלא עומדות במדדים הבסיסיים של החוק האמריקני לסחר בבני אדם. ארה"ב שאיימה כי תבטל לישראל מענקים כספיים בעקבות הימצאותה ב'רשימה השחורה' הובילה את ישראל לבצע מהלכים רבים אשר בסופם התופעה נהייתה מזערית, כך שבתוך עשור הנתונים ירדו מאלפי נשים נפגעות סחר לעשרות בודדות. העלאת הנושא לשיח הציבורי בישראל לצד דרישה בינלאומית לטיפול ואף איום בתת תקצוב בשל הפרת תנאי זכויות אדם הניעו את ממשלת ישראל וגורמי האכיפה לפעולה.

דוגמא זו מבהירה כי אין שאלה של האם אפשר לשנות, אלא של מי רוצה לשנות ומה המוטיבציה? עבודה נכונה של כלל ארגוני הנשים, העלאת הנושא לשיח ציבורי, שימוש בשפה אחידה, איסוף נתונים והובלת השיח יכולים להביא אותנו לימים שבהם יתייחסו למחצית מהאוכלוסייה כאילו היא קיימת.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *