Reading Time: 5 minutes

למחוק את התנועה הפמיניסטית: חולדאי העלים יותר מציור

הישגי התנועה הפמיניסטית נמחקים מההיסטוריה בידי פוליטיקאים שמנכסים את העשייה של הפעילות, שנשחקות מדי יום ומסתפקות בפירורים. אז מה נעשה עם זה?
Reading Time: 5 minutes

היום בבוקר בישר ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, כי הוסר סופית ובאופן רשמי ציור הקיר של רמי מאירי, שבו מתוארים שני נערים שמציצים למלתחות הנשים בחוף ״מציצים״. הכרזה זו מגיעה בשיאה של הסערה הציבורית שהתעוררה בעקבות הסיפור המחריד על אונס קבוצתי באילת.

הסרת הציור, למרות שהיא סמלית ברובה, היא הישג פמיניסטי שהתחיל במכתב ששלחה סופיה ארגמן בשנת 2006 ונמשך בשנים האחרונות כשפעילות של ארגון לוט״ם חזרו וסימנו את הציור בגרפיטי שוב ושוב. הן נעזרו ברשתות החברתיות ובגופים כמו ״פוליטיקלי קוראת״ כדי לעורר זעקה סביב הציור פעם אחר פעם.

בתחילה זכו לתגובות נזעמות בעיקר: ביקרו אותן על אלימות, על כך שהן אינן מאפשרות את חופש הביטוי. עיריית ת״א טענה שהסרת הציור אינה נתונה בידיה שכן הציור ניצב במקומו בעקבות הסכם שלא ניתן לשינוי עם יוצרו. פעם אחר פעם השיבה העירייה את הציור לקדמותו וגערה בפעילות על מעשיהן.

כעת נראה שמשהו השתנה בהלך הרוח הציבורי והעירייה נכנעה סוף סוף. אבל הנה הבעיה, והסיבה לכך שלא כדאי לחגוג כל כך מהר: בהכרזה על הסרת הציור לא הזכיר ראש העיר חולדאי את פעילות לוט״ם. גם רבים ורבות מהמשבחים את המהלך לא הזכירו את הפעילות, אלא שיבחו את עיריית ת״א על עשייתה המבורכת בתחום.

***מבזק***כבוד לנשות לוטם המדהימות על ההתעקשות שלהן לא לתת לציור להמשיך לעמוד.שוב מוכיחות שהמחאה משתלמת..בדף…

Posted by ‎פוליטיקלי קוראת‎ on Saturday, August 22, 2020

 

הכרזה מרגשת נוספת הגיעה אתמול מכיוונו של שר הבריאות יולי אדלשטיין שהודיע על הקמת חדר אקוטי באילת. אדלשטיין ציין שהוא ומשרדו החליטו על פתיחת חדר אקוטי באילת בכדי לספק מענה לנפגעות תקיפה מינית. ההחלטה מבורכת וחשובה, אבל אדלשטיין אינו הסיבה העיקרית לפעולה. זו תולדה ישירה וסיבתית של הפעילות הרציפה והמתישה של יעל שרר, מובילת הלובי למאבק באלימות מינית. כבר שנים ששרר שמקדמת בלי להתעייף שורה של צעדים הכרחיים שעל מערכת הבריאות לנקוט בכדי לטפל במקרי אונס בצורה הראויה.

 מה עלינו ללמוד מהמקרים הללו? ויותר מזה: איך עלינו להתייחס לרגעים שבהם מאבק סיזיפי של התנועה הפמיניסטית מגיע לאור הזרקורים?

נחשו אילו שמות לא שמענו בפרסומים הרשמיים?

פמיניזם היא פעילות די מתסכלת. בעשייה יומיומית ומייאשת, הפעילות הפמיניסטיות מתווכחות בבית עם ההורים, בפייסבוק עם זרים, בהפגנות, בבתי משפט, מצביעות על החוסרים ומספקות אלטרנטיבות. פעמים רבות אנחנו משלמות מחירים על העמדות הללו, אנחנו נתפסות כקיצוניות ורדיקליות, לא קלילות וכייפיות, לא מישהי שתרצה להעסיק במשרד עורכי הדין שלך או באקדמיה. ואז, לרגע קט, התודעה הציבורית נפתחת ומסתבר שאנחנו לא קיצוניות שלא כיף אתן במסיבות, אלא מקדמות מדיניות נכונה וחכמה שמאומצת בחום, כל עוד מי שהגו וקידמו אותה לא מוזכרות.

ברור שעלינו לנצל רגעים שכאלה עד תום. זה השלב שבו התודעה הציבורית לצידנו ואסור לנו להסתפק בגינויים חסרי משמעות של פוליטיקאים במוקדי כוח. עלינו לדרוש שיעבירו תקציבים למרכזי הסיוע, שיעבירו רפורמות במשטרה, במערכת המשפט, במשרד החינוך והבריאות. עלינו להגיע לרגעים הללו מוכנות עם תוכניות ברורות וישימות, ואנו עושות זאת.

הסרת הציור ופתיחת החדר האקוטי באילת הם צעדים חיוביים לתנועה הפמיניסטית, הישגים של מאבק לא מתפשר של נשים רבות. עלינו לשמוח על כך. בו זמנית, עלינו להיות חשדניות כלפי הדינמיקה הרחבה יותר שמאפיינת את השינויים הללו ואת הדרך שבה הדיווחים עליהם מעלימים את שמן של מי שמקדמות אותם באופן תדיר.

למה הכוונה? המאבק הפמיניסטי דורש מנשים להקריב המון. להתנדב, לעסוק בנושאים שקשים להן, לעיתים באופן אישי, להפוך להיות הפמיניסטית המעצבנת הזאת, לדעת שהן עלולות לאבד פרנסה וזוגיות. ולעשות את כל זה מתוך הידיעה שגם כאשר המאבק יתקדם, הן לא יזכו לכוח פוליטי או לשבחים על מה שעשו.

הדינמיקה שאנו רואות בימים האחרונים מבהירה בדיוק את זה. ברגע משבר, כמו בעקבות האונס באילת, יש פתאום לחץ ציבורי שמאפשר לשינוי להתרחש. פוליטיקאים נדרשים להראות תוצאות והם שולפים במהרה מהמגירה איזה נושא שאיזה פמיניסטית צעקה עליהם עליו פעם, מיישמים אותו וזוכים לקרדיט.

אף אחד מהם לא טורח לציין איזו עשייה פמיניסטית הובילה לשינוי דעתו, אף אחד מהם לא טורח לציין בכלל שאיזושהי עשייה חיצונית הובילה לשינוי. על פניו, מדובר בפוליטיקאים פמיניסטיים שהבינו בעצמם את מה שנדרש לשנות. בהמשך, מעשיהם הפמיניסטיים אולי אפילו יזכו אותם בקולות המצביעות, שכן זה לא שתרוץ נגדם פמיניסטית רדיקלית כלשהי – אלה קיצוניות מדי.

מדוע חולדאי, שאמה הכהן, אדלשטיין לא טובים לפמיניזם?

אבל כשהם יצברו עוד יותר כוח, או יישמרו על הכוח שכרגע בידם, הם יכולים בן רגע לשנות את דעתם. מי שהחליט היום להעביר כסף למרכזי הסיוע, יכול מחר לא להעביר אותו. מי שמתפאר בהישגים פמיניסטיים, כמו ראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה הכהן, יכול בו זמנית להחליט לקרוא רחוב על שם זאב רווח שעלו נגדו מספר טענות על הטרדה מינית (לכאורה).

מי שמזדעזעים היום מהאונס באילת ושופכים הררי מילים על לקיחת אחריות ועל כך שגברים צריכים להוביל את המאבק באלימות מינית, יכול מחר להחליט שבעצם לא יודעים בכמה אנסים מדובר, נראה עכשיו שהיו רק 10 ולא 30, אז צריך להיזהר מלהצהיר הצהרות קיצוניות.

הדרך הזו, שבה המאבק מתקדם, דואגת תמיד להשאיר אותו, ואת התנועה הפמיניסטית, על אש קטנה. ברגעים של זעם ציבורי, מי שבעמדות כוח משנים משהו קטן, זורקים מטבע לפמיניסטיות האלה. אבל לעולם לא יקדמו אותן לעמדות כוח. כך הם מוודאים שבעתיד המאבק על שינויים נוספים יהיה סיזיפי באותה צורה. כך הם דואגים שהתנועה הפמיניסטית לא תצבור כוח ממשי משל עצמה.

ההיסטוריה של המאבק הפמיניסטי מדגימה בדיוק את זה. פמיניסטיות של הגל הראשון בארה״ב לחמו על זכות הבחירה, אחרי מאבק עיקש הן זכו בה וחזרו לבתיהם. פמיניסטיות של הגל השני דיברו על החשיבות בגישה חופשית להפלות וביציאה של נשים מהבית, כאשר הושגה התקדמות בנושא, הן לא התקדמו יחד איתו. מעטות מהן הגיעו לעמדות כוח במערכת הפוליטית של ארה״ב. הגל השלישי של הפמיניזם הדגיש את החשיבות בהפיכתן של דרישות פמיניסטיות לכוללות, בביקורת על פמיניזם לבן ובקידום סוגיות של הצטלבות דיכויים. עמדותיו התקבלו ונוכחות היום בכך שפוליטיקת הזהויות הפכה פרקטיקה מקובלת, אך מי שהובילו אותו נעדרות מהזירה הציבורית. הגל הרביעי שהחל עם #metoo עומד בפני אותו גורל.

התנועה הפמיניסטית מצליחה לייצר שינויים נקודתיים אבל לא לבנות שינוי פוליטי כולל שידאג לכך שבעתיד הבנות שלנו לא יצטרכו להתחיל לבנות תנועה מחדש. הסוגייה הזו לא משתקפת רק בכך שנשים נעדרות עד היום ממוקדי קבלת החלטות. אלא גם בכך שפעילות פמיניסטיות עצמן לא מכירות את ההיסטוריה של המאבק שהן לוקחות בו חלק, לא מכירות פעילות ותיקות שבאו לפניהן ולא לומדות מהעשייה שלהן. ככה המאבק ממשיך וחוזר שוב ושוב אבל אין שינוי מהותי באופק.

היכולת לנצל רגעים של זעזוע ציבורי כדי לקדם עמדה ארוכת שנים היא פרקטיקה פוליטית חשובה. אני מברכת על כל ההתקדמות החיובית שנראה שיצאה בכל זאת מהמקרה המזוויע שנחשפנו אליו. בו זמנית, הדינמיקה הכוללת של המאבק לא חיובית באותה צורה.

הגלים ממשיכים להתגלגל

את הדינאמיקה שאני מדברת עליה אני מכנה "דינאמיקה של גלים". זו דינאמיקה שמאפשרת לנו להוביל שינויים שכאלו ברגעים של סערה ציבורית ובו זמנית, דואגת להשאיר את מי שפועלות יום וליל למען השינוי ״במקומן״ החבוי.

המטאפורה שמשווה בין התקדמות התנועה הפמיניסטית לגלים בים נטבעה ב-1968, במאמר של מרת׳ה ווינמן ליר בניו יורק טיימס בשם ״הגל הפמיניסטי השני״. במאמר דיברה ווינמן ליר על כך שלמרות שנראה כי התנועה הפמיניסטית סיימה את תפקידה, היא חווה לפתע התעוררות מחודשת, גל שני. מאז ראינו שכל כמה שנים ישנו גל מחודש שכזה ונראה שלא במקרה.

מטאפורת הגלים מדוייקת במיוחד בכל מה שקשור למאבק הפמיניסטי. גלים מתעצמים ומתעצמים ואז מתנפצים על החוף. אם הם מתנפצים באנרגיה מספקת הם מצליחים לשנות קצת את פני החוף, לאכול מעט את הסלע בו הם מתנגשים לפני שהם חוזרים אחורה במהרה. תהליך דומה עובר על התנועה הפמיניסטית –עשייה פמיניסטית דורשת מנשים להקריב את זמנן, את היכולת שלהן להתפרנס, את הבריאות הנפשית שלהן, הכל בשביל שינוי קטנטן וחד פעמי. זאת מכיוון שהבעיה הכי גדולה עם גלים היא שאי אפשר לבנות מהם משהו. גל ועוד גל ועוד גל לא מצטרפים לכדי גל גדול בהכרח.

אני רואה את חברותיי למאבק, נשים פמיניסטיות שלוקחות בו חלק כל הזמן, גם כשהוא לא פופולרי ואני רואה את המחירים שהן משלמות. הן מתעייפות ובצדק. כי זה נורא מעייף לדחוף כל הזמן, לנסות להתקדם אל החוף, רק כדי להתנפץ עליו. להיות גל זה דבר מה סיזיפי ותובעני בעיקר כשאין ארץ מובטחת באופק. מדובר בהתנהלות שמובילה לכך שנשים רבות מתייאשות, מתישות עצמן עד קץ ואז נעלמות מהזירה הפוליטית. זו התנהלות שדואגת שתמיד נשאר חלק מגל, תמיד באותו מקום שדוחף ומבקש קצת הכרה וכשהיא מתקבלת אמור להוקיר תודה ולעבור להלחם שוב מאפס.

הבעיה בגלים היא שהם לא מתקדמים לשום מקום ולי קצת נמאס להיות גל, אני מעדיפה להיות תנועה פוליטית רציפה, שלא נסוגה לאחור בכל פעם שהיא משיגה הישג מסויים, כי חברותיה צוברות כוח לצד התנועה עצמה ודואגות לשנות את המערכת בצורה משמעותית.

בחלומותיי, אנחנו לא מסתפקות בפירורים, אנחנו אומרות לחולדאי ולאדלשטיין תודה ואז שואלות מתי תהיה לנו ראשת עירייה בתל אביב ולמה אין כמעט נשים בכנסת הנוכחית. אנחנו מנצלות את רגעי הזעם האלה כדי לקדם נשים לעמדות כוח, נשים פמיניסטיות שיקדמו עוד נשים לצידן, שיבנו יחד תנועה שתוודא שההישגים שלנו לא נמחקים ונעלמים אלא מתעצמים עוד יותר. ככה הדור הבא של פמיניסטיות יראו את אלו שבאו לפניהן וידעו שהן יכולות לפנות, בקלות, לשרת הבריאות הפמיניסטית ושהיא תקשיב ותאמץ את רעיונותיהן מבלי שהן יצטרכו להקדיש את חייהן בכדי להשיג שבריר של תשומת לב ציבורית. ככה נוכל סוף סוף לרדת מהגל.

לקריאה נוספת על מאבק פמיניסטי לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: מהטוויטר של רון חולדאי

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    נירוס

    הערה קטנה בשולי הדברים. כתבת: ״מי שהיום מזדעזעים מהאונס באילת… יכולים מחר להחליט שבעצם לא יודעים בכמה אנסים מדובר. נראה עכשיו שהיו רק 10 ולא 30…״

    משתמע מהמשפט הזה שאותם מזדעזעים תיאורטיים שוב מפקפקים באמינות המתלוננת, כשלמעשה ההיפך הוא הנכון – מלכתחילה היא לא נקבה בשום מספר. דווקא החשוד העיקרי שלף את המספר 30 כדי להסיר מעצמו אחריות. דווקא ההידהוד הבלתי פוסק של המספר 30 בכלי התקשורת וברשתות החברתיות היה שוב דוגמה לחוסר הקשבה לקולה של המתלוננת והבעת אמון בגרסה של החשוד. לכן, הפעם, ההתנערות מהמספר הזה לא מסמנת הפניית עורף למתלוננת, אלא את ההיפך.

    (ההערה הזו לא סותרת כמובן את הטענה העיקרית ואת כל הדוגמאות האחרות שתומכות בה).

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

חטאתי לפנייך ואני לוקח אחריות

Reading Time: 5 minutes התנצלות, מרחב החלמה ולקיחת אחריות אמיתית הם חלק מהתהליך המורכב שקורבנות מתמודדות איתו לאחר פגיעה. אך, מובן מאליו ככל שזה יישמע, טרם הבנו את המשמעות הרחבה של הדברים

בעקבות האימהות – יומן מסע

Reading Time: 12 minutes השיטה פשוטה – הם קודם כל מפצלים בין המפגינים. מרחוק אנחנו רואות אימהות אחרות, אנחנו מקוות שזה עוזר. כמה דקות אחר כך הן מופיעות עם עיניים אדומות ומספרות שהפעם, האלימות הופנתה גם אליהן.