"יש לנו 20 ימים להציל את החיים שלנו"

אז למי שהספיקה לשכוח, וסליחה שאני מזכירה את זה, הבחירות מתקרבות בקצב מורט עצבים (20 ימים בלבד!) והן הבחירות החשובות ביותר בהיסטוריה של המדינה (למרות שיש לציין שזה תמיד מרגיש ככה) (אבל הפעם באמת) (אני חושבת). אבל אם אשמע עוד הודעה מוקלטת אחת של מתמודד לבחירות אני אשתגע, אז בואו בבקשה נדבר על בחירות בצידו השני של העולם, בארץ הסמבה והכדורגל – ברזיל. נו אתם יודעים, ביתם של יערות הגשם והפסל הענק של ישו שעושה חיקוי של רוז מהטיטאניק (אם לצטט את ג'ון אוליבר).

בתחילת השבוע הסתיימו הבחירות בברזיל בתיקו בין פלביו בולסונרו, מהימין הקיצוני, לבין לולה, מהמרכז-שמאל. כעת המדינה מתכוננת לסיבוב בחירות שני שיתקיים בסוף החודש. אבל למה זה בכלל רלוונטי לנו?

אז קצת קונטקסט. בבחירות האחרונות בברזיל ב-2022, הנשיא דאז ז'איר בולסונרו, ימני קיצוני, פשיסט מוצהר, מטורלל עם קבלות ושאר מילים יפות, רץ לכהונה השנייה. כיאה למנהיג פופוליסט ממעמדו, גם לו יש אינספור פנינים נהדרות- מאינסוף אמירות מיזוגניות ושוביניסטיות, מתוכן: "אני אף פעם לא אאנוס אותך, כי את לא הרווחת את זה.. את מכוערת" (נאמר לאחת המחוקקות), להשתלכויות בקהילה הלהט"בית, ועד לקהילות הילידיות – "חבל שהכובשים פה לא עשו עבודה טובה כמו האמריקאים בחיסול האינדיאנים". ובל נשכח שתחת כהונתו גם נרשמה ההריסה הכי רחבת היקף ביערות הגשם של ברזיל. נגדו רץ אז לולה, הנשיא המיתולוגי של ברזיל שצמח מתוך מעמד הפועלים והיה ממובילי המאבק כנגד הדיקטטורה הצבאית. לולה ניצח ב-2% בלבד. בולסונרו, לאחר שנחשף כי היה מעורב בתכנון ניסיון ההשתלטות על המשרדים הממשלתיים בברזיל, בנוסף לתכנון הפיכה צבאית והתנקשות בלולה, נשפט ונאסר ל-27 שנים.

הייתן חושבות שבזאת תיחתם סאגת בולסונרו, אבל הו הו יש לי הפתעה בשבילכן. בנו הבכור של בולסנארו, פלביו, רץ השנה במקומו, והוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להוכיח שהוא גרוע בדיוק כמו אביו ואפילו יותר. מה שנקרא – משווה ומעלה. ומולו רץ שוב פעם לולה. כלומר ברזיל מוצאת את עצמה שוב נאלצת לבחור בין לולה לבין נצר למשפחת בולסונרו.

לטראמפ יש תחביב להשתלט על אמריקה הלטינית – להשיג שליטה על ההחלטות הפוליטיות, על ההנהגה או על משאבים. הוא עד כדי כך טוב בזה שההשתלטות שלו כבר זכתה לשם משלה – "הגל הכתום" (על שם צבע עורו). הוא אוסף מנהיגים דרום-אמריקאים כמו קלפי פוקימון. כעת כל מה שנותר לו על מנת להשיג שליטה מוחלטת ביבשת זאת ברזיל – המדינה הגדולה ביותר ביבשת, בעלת הכלכלה החזקה ביותר שם, הדמוקרטיה הגדולה ביותר ובעלת המרבצים השניים בגודלם בעולם של יסודות נדירים. כך שכן, הוא מאוד רוצה את ברזיל. לא במפתיע, הוא מאוד אהב את בולסונרו סיניור, ועכשיו הוא מזרים כסף רב לקמפיין הבחירות של בולסונרו ג'וניור. "אנחנו נורא מפחדים שאם לולה אכן ייבחר, אז טראמפ ייעשה לו את מה שהוא עשה למדורו, נשיא ונצואלה", מיגל מסביר לי כי לפני חצי שנה כוחות אמריקאיים, תחת הוראת טראמפ, חטפו את נשיא ונצואלה והשתלטו על משאבי הנפט של ונצואלה. מיגל מספר שישנן הוכחות בשטח שדבר כזה עלול להתרחש, שכן לפני מספר ימים נסגרו השגרירויות האמריקאיות בברזיל וכל השגרירים הושבו לארצות הברית. "אם פלביו ייבחר אנחנו נידונים לחורבן". אומר לי מיגל. "מעבר לזה שהוא יהיה עוד עובד של טראמפ, כמו הנשיאים במדינות השכנות לנו, הוא הולך להשמיד לחלוטין את יערות האמזונס".

‘אם אחצה את הגבול – יעצרו אותי?’: מתקפת טראמפ על הקהילה הטרנסית

נתחיל מכך שבקרב הברזילאים שהצביעו בישראל, פלביו קיבל שלושת רבעי מהקולות, רוב מוחץ. "בהפגנות תמיכה של הימין בפלביו", מספר מיגל, "מניפים שלושה דגלים – של ברזיל, של ארצות הברית, ושל ישראל". כלומר ישראל, או יותר נכון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפכו לחלק משמעותי מהזהות של מחנה הימין בהנהגתו של בולסונרו. זאת לא תופעה חדשה – רובם המוחלט של המנהיגים העולמיים מהמחנה הימני-קיצוני, שלא לומר פשיסטי, משתמשים בדגל ישראל גם הם. זאת כאמור בניגוד ללולה, שאימץ עמדה ביקורתית מאוד כלפי מדיניות ישראל.

אז מה הבעיה שפלביו ינצח? הוא הרי תומך בנו, לא? אז זהו, שלא. כי אם פלביו מנצח, זה לא שישראל תקבל פתאום עוד בת ברית במחנה המדינות "הפרו-ישראליות". אלא היא תקבל עובדת נוספת לצידה במפעל שטראמפ בונה סביבו ושהוא הבוס היחידי בו. במפעל הזה לומדים הפועלים כיצד לחלוק אסטרטגיות ומסרים. כלומר טראמפ הצית את האש ועכשיו כל שנותר לו זה להתיישב לאחור בכיסאו ולראות אותה מתפשטת. תחשבו על זה כמו תרמית פירמידה, אבל מה שמוכרים זה פשיזם. והאש הזאת, המודל הזה, עובר ממדינה למדינה. תגידו לי אם זה נשמע מוכר- "אנחנו או הם", ערעור על מוסדות המדינה, התקפה על תקשורת ובתי משפט, שימוש ברשתות חברתיות כדי לעקוף מוסדות ותיקים, בעלי הון עם השפעה פוליטית, הפחדה, נקמה, כעס. זה בכל מקום אותו דבר. הגל הזה שוטף את העולם ומטביע את מתנגדיו. אבל אם לולה ייבחר, האם הוא בכלל יכול לעצור את הגל? ואם פלביו ינצח, כמה מהר הגל הזה יגיע גם למקומות אחרים? בשני המקרים, בעוד שלושה שבועות אנחנו הולכות לשאול את עצמנו שאלה דומה מאוד. כי בסופו של דבר, הבחירות בברזיל הן לא רק סיפור על ברזיל. הן סיפור על העולם שאנחנו חיות בו ועל העולם שאנחנו עומדות לבחור לעצמנו.

הסיפור הברזילאי חשוב לא רק בגלל שהוא עלול להשפיע על מהלך הבחירות אצלנו, אלא גם בגלל שהוא מאפשר לנו לראות תהליך שמתרחש היום במקביל בהרבה מדינות בעולם: הבחירות הופכות לחלק ממאבק פוליטי גלובלי. מנהיגים כבר לא פועלים רק בתוך גבולות המדינה שלהם. הם בונים רשתות, משתפים ביניהם אסטרטגיות, מפמפמים לאזרחים שלהם את אותם מסרים ומשתמשים אחד בשני כדי להוכיח את חוזקת המסרים. הם מתאמים גרסאות. וזה מפחיד מאוד. אם בולסונרו ינצח, זו לא תהיה רק בחירה של 200 מיליון ברזילאים. זו תהיה עוד חוליה משמעותית בשרשרת הימין העולמי שמחברת בין מיטב רודני העולם בניצוחו של טראמפ. ובמחנה הזה, נתניהו וישראל הם כבר שחקנים שערכם לא יסולא בפז.

צאו להצביע!