Reading Time: 5 minutes

הסיפור של בריטני ספירס גדול ממנה, ורלוונטי לכל אחת מאיתנו

המאבק של בריטני ספירס, להשתחרר מהאפוטרופסות של אביה עליה, רלוונטי לכולנו. הוא מספר את סיפור האיום על זכויותיהן של נשים עם מוגבלויות. הוא גם הסיפור של הסכנה שאורבת לנשים בעידן פוסט פמיניסטי. קריאה חדשה בבריטני.
Reading Time: 5 minutes

מאת: מריאלה יאבו ומאיה רומן

מאז שבריטני ספירס בת ה- 39 חוותה, ככל הנראה, משבר נפשי לפני כמה שנים, אביה משמש כאפוטרופוס החוקי שלה. הוא זה שמקבל את ההחלטות הכלכליות שלה וממונה מטעם בית המשפט על גופה, כולל על יכולתה להביא ילדים ועל אמצעי המניעה שהיא משתמשת בהם. בשבוע שעבר היא נכשלה בנסיונה לערער על האפוטרופסות תחתיה היא נמצאת בשנים האחרונות.

אבל לסיפור המחריד שלה יש השלכות רחבות הרבה יותר מהטרגדיה האישית של מי שהרבה מאיתנו מכירות מילדותנו. עבור נשים שהתבגרו בשנות האלפיים המוקדמות, בריטני היא, מחד, אייקון לא מעורער, מישהי שיכולנו להזדהות איתה ברמה יוצאת דופן. ומנגד, ספירס היא סיפור אזהרה שנראה שנועד להבהיר לכולנו לא לחרוג מהמשבצת אליה יועדנו.

החלטנו לספר את הסיפור של ספירס בשני הקשרים שונים: כסיפור מייצג של אישה שמתמודדת עם משבר או מוגבלות נפשית, וכסיפור של נשים בעידן הפוסט-פמיניסטי האמריקאי של תחילת שנות האלפיים.

בריטני ספירס: ממועדון מיקי מאוס למועדונים בלאס וגאס

בריטני ספירס רצתה להיות כוכבת מגיל צעיר מאוד. היא התחנכה בלואיזיאנה, באזור שנקרא ״חגות התנ״ך״ של ארה״ב – אזור שמרני ודתי ביותר. היא גדלה כפרוטסנטנטית ושרה במקהלה. הקריירה של ספירס החלה כשלוהקה לתוכנית הטלוויזיה, מועדון מיקי מאוס, סדרה של דיסני בה כיכבו לצידה כריסטינה אגילרה, ג׳סטין טימברלייק וריאן גוסלינג.

בריטני ספירס ב"מועדון מיקי מאוס"
בריטני ספירס ב"מועדון מיקי מאוס". תמונה: Everett Collection

אחרי סיום התכנית, ספירס שהייתה להוטה להתקדם בעולם הבידור, זכתה בחוזה בחברת תקליטים ובגיל 16 הפכה לכוכבת עם הלהיט הראשון שלה "Hit me baby one more time".  ספירס הייתה זמרת יוצאת דופן, הקליפים שלה שהציגו כוריאוגרפיה מסובכת שניצלה את כשרונה כרקדנית, הדימוי הציבורי שלה עוצב, מותג וקודם, וספירס הפכה לתופעה.

היא הצליחה לדבר לנערות צעירות, בגילאי החטיבה והתיכון, כפי שמעט מאוד כוכבות אחרות בתקופתה הצליחו. החזון שלה לכד את מה שהיה נראה מגניב ובו זמנית הכתיב את מה שיהפוך לפופולרי. יש, למשל, שמשייכים את העלייה במכנסי ג׳ינס בעלי גזרה נמוכה לספירס ונטייתה ללבוש חולצות בטן.

הפופולריות של ספירס בקרב בנות נוער הפכה אותה גם למושא לביקורת. הקליפים שלה עסקו גם במיניות, סוגיה שהטרידה ומטרידה נערות רבות, אך בוקרו לא פעם על כך שהיו מיניים מדי.

ספירס עצמה הפכה לדמות תרבותית עצומה והעניין בחייה הפרטיים היה עצום, בעיקר בחיי המין שלה. בתחילת דרכה עשתה את הטעות והכריזה בראיון שהיא בתולה ושהייתה רוצה להישאר כך עד הנישואין. בין לילה, זה היה הנושא היחיד שהיא נשאלה עליו בכל ראיון. כשספירס התבגרה הדברים הפכו קיצוניים אפילו יותר. כשהיא וג׳סטין טימברלייק, שהיו ה-זוג של שנות האלפיים המוקדמות, נפרדו, טימברלייק סיפר בראיון ששכב עם ספירס למרות שטענה שהייתה בתולה וגם רמז שבגדה בו. בקיצור, הוא זרק אותה לכלבים. בשנים שלאחר מכן הוא הפך לכוכב רציני ומוערך. היא נשארה מאחור.

ההתמוטטות התחילה בערך ב- 2007. ספירס החלה להתנהג בצורה יוצאת דופן בציבור. היא צולמה נוהגת עם בנה הפעוט בחיקה, גילחה את כל שיערה, הרביצה לצלם פפראצי בתחנת דלק. כל אלו שימשו כעדות לכך שספירס משוגעת. היא הפכה למושא ללעג ובהמשך הושמה תחת האפוטרופסות של אביה ושל בית המשפט.

למרות כל אלה, ספירס המשיכה להקליט אלבומים והחלה בסדרת מופעים מאוד מצליחים ומכניסים בוגאס. כיצד ייתכן שמי שנראה שמתפקדת ברמה כה גבוהה היא בו זמנית לא אחראית למעשיה עד כדי שיש למנות לה אפוטרופוס? זו שאלה שלא מתחילה או מסתיימת בספירס, היא מתקשרת לחוויות של אנשים רבים בעלי מוגבלויות.

אפוטרופסות: בין "שמירה" על אנשים לשלילת זכויות האדם שלהם / מריאלה יאבו

המצב של ספירס מוכר לאנשים  עם מוגבלויות שונות, בעיקר נפשיות ושכליות. במקרים רבים, בית המשפט קובע שאינם כשירים לקבל החלטות בחלק או בכל תחומי החיים שלהם, ובפרט בכל מה שקשור לכסף ולבריאות, וממנה אפוטרופוס שיקבל את ההחלטות האלה עבורם.

ארגונים לזכויות אנשים עם מוגבלות נאבקים הרבה שנים לשנות את הפרקטיקה הזאת, שלרוב מוצגת כדרך "לשמור" על אנשים, אבל בפועל חושפת אותם לניצול ולשלילת זכויות האדם הכי בסיסיות שלהם, כמו הזכות על גופם.

המאבק הזה מצליח במקומות מסוימים בעולם, בהם מנסים למנוע מינוי של אפוטרופוסים כמה שניתן. כמו כן, פרקטיקות אחרות צצות, כמו למשל מינוי של "תומך/ת בקבלת החלטות" לאנשים שזקוקים לעזרה בתחומים מסוימים, למשל כלכליים, אך עדיין שומרים על זכותם להחליט מה לעשות עם הכסף שלהם.

אפוטרופסות מלאה בכלל תחומי החיים, כמו זו שיש על בריטני ספירס, נתפסת כקיצונית יחסית. למרות שישנם לא מעט אנשים עם מוגבלות שעדיין נמצאים תחתיה גם היום, רוב הסיכויים שאנשים עם מוגבלות בעלי אמצעים או רשת תמיכה כלשהי לא יגיעו למצב כזה.

תמונה של קניה ווסט
מה ההבדל בין בריטני ספירס וקניה ווסט?

זה נכון גם לגבי סלבריטאים אחרים שמתמודדים או התמודדו עם משברים נפשיים. דוגמא ברורה לכך היא קניה ווסט, שלמרות שאובחן, כמו ספירס, עם הפרעה דו קוטבית, מעולם לא הושם תחת אפוטרופסות אלא ממשיך להתנהל באופן עצמאי ואף לכתוב ולהתייחס לאבחנה שלו.

ספירס עצמה ממשיכה להופיע ולהרוויח מיליוני דולרים בווגאס, כך שהטענות על חוסר יכולתה לתפקד ולקבל החלטות נשמעות תמוהות. אבחון נפשי או צורך בעזרה בתחומים מסוימים לא אמורים להיות סיבה מספיקה לקחת ממנה, או מכל אישה אחרת, את האפשרות לקבל החלטות על חייה בעצמה.

הסיפור של ספירס מאפשר לנו לחשוב על המשמעויות שאפוטרופסות שכזו נושאת עימה לאנשים שאינם סלבריטאים ונמצאים במאבק שכזה לא פעם.

"חווה" של הפוסט פמיניזם: בריטני ספירס בארה"ב של בוש / מאיה רומן

איך בריטני ספירס הגיעה למקום שבו היא נמצאת? ברור שחלק מהתשובה קשורה לנסיבות החיים האישיות שלה, וגם , כמו שמריאלה כתבה, לסטיגמות שקיימות בחברה נגד אנשים בעלי מוגבלויות נפשיות. אבל את ההווה של ספירס אפשר להבין גם בהקשר לתקופה שבה היא עלתה לגדולה.

בשנות התשעים הפמיניזם והמודעות לפמיניזם הגיעה לשיא שהשתקף, בצורתו השטחית יחסית, בעולם הבידור. להקות בנות מכרו ״העצמה נשית״ בכל הכוח, תחשבו על הספייס גירלס, אן ווג, TLC ועוד. כוכבות פופ/רוק אלטרנטיבי הצליחו לייצר לעצמן פרסונה שונה שתויגה ישר כ״אישה הכועסת״, אך עדיין לא נכנסה למשבצות הרגילות של כוכבות בידור. אלאניס מוריסט, לדוגמא, שחררה זעם וכאב בשירים שלה באופן גלוי ולא מתנצל. כל אלו סימנו תקופה שהמשיכה את המהפכות הפמיניסטיות של שנות השבעים והשמונים, שבה הציבור ראה פמיניזם כדבר מה חיובי עד כדי כך שהוא הפך למוצר צריכה, שמשווק בגרסא רכה של העצמה נשית אפילו לנערות.

אבל בשנות האלפיים ארה״ב השתנתה. ג׳ורג׳ בוש הבן החליף את ביל קלינטון וסימל את עלייתה של המפלגה הרפובליקאית בתמיכת הימין הדתי. השינוי הפוליטי הגיע יחד עם גל נגד שניסה לטעון שהפמיניזם סיים את תפקידו, שהגיע הזמן לעת הפוסט-פמיניסטית.

העוולות שנשים מחו עליהן תוקנו, כך נטען. כולנו כבר יודעים שלאישה יש זכות על גופה, שפערי שכר זה דבר רע, שנשים הן שוות ערך לגברים, אז אפשר לסיים כבר עם הדבר הזה. בהערת סוגריים אזכיר שכל העוולות הללו לא תוקנו, כמובן, החידוש היחיד היה שהן נכנסו לשיחה הציבורית. הטענה בנוגע לתיקון נועדה להפסיק את השיח הפומבי על העוולות הללו, ובעצם להשתיק שוב את הנשים.

בתקופה הזו פרצה בריטני ספירס לתודעה. הסיפור שלה, על פניו, לא יוצר דופן. מדובר במודל הקלאסי שנמצא איתנו, ניתן לטעון, עוד מימי התנ״ך: האישה החוטאת שחייבת לסבול על חטאיה, כאשר החטא הוא לרוב, היותה יצור מיני. חוה היא, כמובן, הדוגמא הקלאסית.

ספירס הייתה נערה שהתמודדה בפעם הראשונה עם עניין בסקס ובמיניות, כמו רבות מאיתנו בגיל הזה. התקשורת הקצינה את ההתמודדות הזו אבל בסופו של דבר כולנו היינו שם. אבל במקרה של כוכבות צעירות, יש מתח שמופיע לא מעט, כשהן נאלצות להבהיר האם הן המדונה, או הזונה? הקדושה או הפרוצה? בעולם התרבות המודרני ישנן דוגמאות אינספור בקרב סלבריטאיות צעירות: לינדזי לוהן, מישה ברטון, אמנדה ביינס ועוד רבות וטובות. כולן מעידות על הדרך שבה התקשורת אוהבת לשבח נערה צעירה ותמימה ואז לעוט עליה כאשר היא מעזה לגדול לכדי אישה בוגרת.

אך הסיפור של ספירס נדמה קיצוני אפילו יותר. היחס שלו היא זכתה מעיד לא רק על הנטייה של החברה שלנו לשנוא נשים באופן כללי, אלא של שנאת הנשים הספציפית ששררה באמריקה בשנות האלפיים המוקדמות.

בתוך העידן הפוסט-פמיניסטי ועם התחזקות הימין האמריקני התחזקה גם התנועה שעודדה בני ובנות נוער להימנע ממין לפני הנישואין. ספירס הפכה לכלי ניגוח במסגרת הדיון על אמצעי מניעה מול התנזרות ממין והתבטאויותיה בנוגע להיותה בתולה רק הקצינו את המצב.

היות והתקופה הייתה תקופה פוסט-פמיניסטית, שאלות מחרידות על חיי המין שלה, השוואות בינה לבין כוכבות אחרות שגדלו באותה תקופה ועוד, כולן הרגישו לגיטימיות לגמרי. הרגע התרבותי לא אפשר לאף אחת להגן על ספירס ולהבהיר כמה ההערות הללו היו מיזוגניות וסקסיסטיות.

אותו הדבר קרה גם כאשר בהמשך זכתה לביקורת עצומה על התנהגותה כאם וכמובן כאשר התחילה להתנהג בצורה יוצאת דופן. בכל שלב בסיפור, ספירס זכתה ליחס מיזוגני ומחריד מצד התקשורת והציבור האמריקני. יחס שהתאפשר תודות לדחיקתה לשוליים של התנועה הפמיניסטית.

הסיפור של בריטני הוא הסיפור האישי שלה אבל הוא גם הסיפור של מה קורה כשהתנועה הפמיניסטית מצליחה מדי. קל לראות שאנו מתקרבות היום לרגע תרבותי דומה. הרי טענות כבר נשמעות על כך שדי, כולם פמיניסטים. יש העצמה נשית בכל מקום. העיתונים הגדולים מסקרים אלימות כלפי נשים, יש יותר שרות ומנכ״ליות במשרדי הממשלה.

בואו לא נשכח שכל זה הוא מראית עין. נשים עדיין סובלות מאלימות מינית, מאפליה מתמשכת שנוצרה במשך מאות שנים, מאפליה מובנית בכמעט כל צומת בחיים, מהתבגרות תחת עין גברית ואידיאל יופי לא מושג. כל אלה לא נעלמו כי חשפנו כמה מטרידנים. לראיה, באותו היום שבו ספירס הפסידה בערעור שלה, ביל קוסבי, ש- 35 נשים שונות התלוננו שתקף ואנס אותן, זכה בערעור שלו והשתחרר אחרי שנתיים בבית הכלא.

לקריאת מאמרים נוספים בנושא נשים במוזיקה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: הפגנת תמיכה בבריטני ספירס, AP תמונה של קניה ווסט: ויקיפדיה

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »