בימים האחרונים צפיתי בשני סרטי דוקו דומים אך מאוד שונים: הראשון, הדוקו המדובר על בריטני ספירס מבית היוצר של הניו יורק טיימס, "Framing Britney Spears" (זמין צפייה ב-VOD של יס והוט). והשני, על בילי אייליש, The World's A" Little Blurry" (זמין לצפייה באפל טי וי).

קודם כל, לא ניתן להכחיש שהמון דברים השתנו ב-22 השנים האחרונות, מאז שבריטני פרצה לתודעה שלנו כנערה מתוקה (וסקסית בו"ז) ומוצר פופ מהונדס היטב, ועד שהגיעה בילי אייליש ופרצה לתודעה, בזכות קליפים ביתיים שהעלתה לרשת ולאחר מכן אלבום שהוקלט בחדר השינה של אחיה בבית של ההורים, וזיכה אותה ב-5 פרסי גראמי.

כשסיימתי לצפות בשני הסרטים, מה שעבר לי בראש זה "שליטה". מי שולט או שולטת בחיים שלהן, למי יש "אייג'נסי" בחיים שלה ולמי לא. ויותר מכך – מי שולט.ת בנראטיב, מי מספר או מספרת את הסיפור, ואז גם משפיע.ה על האופן שבו הסיפור ממוסגר.

בניגוד לדוקו על בריטני, שנעשה עליה אך ללא השתתפותה (לדברי היוצרים הפניות לראיין אותה לא נענו, והם אף מעלים תהייה האם בכלל הגיעו לידיעתה), בילי אייליש משתפת פעולה באופן מלא עם יוצרי הסרט ומכניסה את המצלמה ואת היוצרים לבית ההורים שלה (שם היא גרה), לחיים שלה, ולרגעים הכי אישיים ופרטיים. ולמרות זאת, או אולי דווקא בגלל, נראה שהיא לגמרי בשליטה על מה שקורה שם. וחשוב לזכור שהיא רק חגגה 18 במהלך צילומי הסרט.

לא רק שגברים שלטו בבריטני ספירס, היא גם נאלצה לשלם על כך

גם בריטני היתה פחות או יותר באותו גיל, כשפרצה לחיינו בסערה עם "Baby One More Time". בסרט מספרים על האופן שבו מיתגו אותה לקראת אותה פריצה: כנערה מתוקה, אך גם סקסית; כמי שאת גם רוצה להיות חברה שלה, וגם מעריצה אותה כי היא גדולה ממך בכמה שנים וכי היא זאת מגניבה. נזכרתי איך זה בדיוק מה שהרגשתי כלפיה, כשנחשפתי אליה לראשונה בגיל 12 או 13.

ואני לא סתם אומרת "מיתגו אותה": כי מהרגע הראשון בריטני היתה "מוצר פופ" מהונדס היטב, מוקפת באנשי תעשייה שקיבלו עבורה החלטות וכתבו עבורה את השירים, כמקובל בתחום באותה תקופה. היא מעולם לא באמת היתה עצמאית, עוד הרבה לפני שאביה קיבל עליה אפוטרופוסות בשנת 2008.

ולא רק המפיקים והמנהלים שלה ניהלו את המותג שנקרא "בריטני ספירס". הדוקו עליה מעביר ביקורת קשה על הסיקור התקשורתי לו זכתה, וגם כאן אפשר להגיד תודה לאלות שאנחנו כבר ב-2021, כי היום זה כבר לא היה עובר. לא ההטרדות המיניות שספגה בשידור ממראיינים שהיו יכולים להיות סבא שלה, לא האופן שבו דיברו עליה בתקשורת – בזלזול, התנשאות וכמובן מיזוגניה, או האופן שבו שוב ושוב נשאלה האם היא בתולה. וגם לא האכזריות שבה האשימו אותה בפרידה מג'סטין טימברלייק (שגם הוא חייב לה התנצלות, מסתבר, והוא אכן הביע כזאת לפני כמה ימים, באיחור של שני עשורים). אני רוצה להאמין שגם האופן שבו הפפראצי רדפו אחריה ולא אפשרו לה לנהל חיים פרטיים, או חיים בכלל, לא היה עובר כיום. פלא שהיא "איבדה את זה"? מי לא היתה מאבדת את זה?

בעת הצפייה בסרט, קשה שלא להיזכר במקרים נוספים של מוזיקאיות שהתחילו בגיל צעיר ושילמו מחיר כבד: איימי ווינהאוס, שהסרט שנעשה עליה "איימי" מעביר היטב את גודל הטרגדיה ומפנה אצבע כלפי גורמים רבים שכולם "רצו חתיכה ממנה". וכאן אצלנו, עפרה חזה, שהשנה יצאה סדרת דוקו ("עפרה") שמעבירה ביקורת קשה על המנהל שלה, בצלאל אלוני, ש"גילה" אותה בגיל 15 ומאז לקח עליה חסות אישית ומקצועית, ויש שיגידו שאף כלא אותה בכלוב של זהב במשך שני עשורים ויותר.

בשלושת המקרים האלו – בריטני ספירס, איימי ווינהאוס ועפרה חזה – מדובר בנשים צעירות מאוד ומוכשרות להפליא, שהיו מוקפות בגברים שהפעילו עליהן שליטה באופן כזה או אחר, ולבסוף הן שילמו מחיר כבד ובלתי נתפס על ההצלחה, הפרסום והתהילה. נותר רק לקוות שבניגוד לאיימי ווינהאוס או עפרה חזה, בריטני תזכה לסוף טוב ואופטימי יותר.

איימי ויינהאוס

הסיפור על זו שלא שמרו עליה, ועל זו ששמורה היטב

בילי אייליש לא פחות מפורסמת ממה שבריטני היתה לפני 20 שנה. אבל אחד ההבדלים ביניהן, מלבד הסיקור התקשורתי, הוא כאמור השליטה: נראה שלאייליש יש הרבה יותר שליטה על ה"מותג" שנקרא "בילי אייליש". היא מאוד מודעת לפרופיל הציבורי והתקשורתי שלה, היא גם רואה את המחירים והחסרונות של כל העניין הזה, אבל היא עדיין בשליטה בכל הקשור לחיים ולקריירה שלה. היא (ביחד עם אחיה) כותבת את השירים שלה, היא מחליטה מה מתאים לה ומה לא.

ובניגוד לבריטני, בילי אייליש תמיד מוקפת במשפחה הגרעינית שלה, ששומרת עליה. כי בכל זאת, היא כל כך צעירה, ואי אפשר פשוט לזרוק אותה לעולם הקשוח והאכזרי הזה שם בחוץ, בלי שאמא תשמור עליה ותציב גבולות, למי ומתי שצריך. הנוכחות של המשפחה כל הזמן מחברת אותה למציאות ומורידה אותה לקרקע, וברור לכולם שצריך לשמור עליה שלא יקרה לה מה שקרה לבריטני, ג'סטין ביבר, וכוכבים נוספים שהתחילו מוקדם מאוד ושילמו מחיר כבד מדי.

מה שגורם לי לחשוב על זה שעל בריטני בעצם אף אחד לא שמר. לא התקשורת, לא מי שהפיקו וניהלו אותה, ואפילו לא ההורים שלה; בוודאי לא אבא שלה, שבסרט נטען שלא היה מעורב מאוד בחייה עד שהתפרסמה, וכיום הוא מחזיק אותה כבת ערובה של ממש, בצו בית משפט, מאז 2008. וזה מאוד עצוב. שובר את הלב. וזה בוודאי לא מגיע לה.

לאחר שעברה התמוטטות עצבים ב-2007, לאחר הגירושים מאבי שני ילדים הקטנים, התקשורת חגגה על זה שבריטני "התפלפה". כאמור, מי לא היתה מאבדת את זה, אחרי כל מה שהיא עברה, לעיני המצלמות, ואחרי כל מה שאותן מצלמות העבירו אותה בעצמן. הנראטיב שבנתה התקשורת סביב זה היה שהיא משוגעת, ו"היי תראו, איזה צחוקים, בריטני איבדה את זה בואו תראו אותה מרביצה לפפראצי, חחחחח".

עשרים שנים אחרי בריטני: בילי אייליש שולטת בנרטיב שלה

גם בתחום של ההבנה והסיקור של הפרעות נפשיות או של מצוקה נפשית, עברנו דרך, תודה לאל. גם כאן ניתן לראות את ההבדלים בין ספירס לבין בילי אייליש. אייליש כותבת שירים על דיכאון, חרדה ותרופות פסיכיאטריות. בסרט היא מדברת על זה שהיתה בדיכאון ומספרת על התנהגויות של פגיעה עצמית, מתוך מצוקה נפשית. היא מביאה את הנושא למרכז הבמה, פשוטו כמשמעו, ומנרמלת את זה – כי צריך לדבר על זה, צריך להתמודד עם זה, ואין בזה בושה.

גם במקרה הזה, היא לגמרי שולטת בנראטיב: היא זאת שתספר על החרדה והדיכאון, במילים שלה. והתקשורת רק תקשיב, ואז תשדר את זה. כי היא בילי אייליש, יש לה מיליוני עוקבים ועוקבות, והיא תגיע אליהן גם בלי התיווך של התקשורת (ואם אני זוכרת נכון אז גם היא זכתה לביקורות מיזוגניות ומקטינות, כי בכל זאת).

בילי אייליש מביאה איתה משהו יותר "dark". אמנם זה מעין לוק של emo-טינאייג'רי, כמו שהיו קוראים לזה בתקופה שבה התבגרתי בניינטיז, אבל עדיין יש שם מקום גם לרגשות השליליים, לפגיעות ולמצוקה. והיא עושה (גם) את זה באופן אותנטי ובלתי אמצעי; היא מדברת ישירות לקהל שלה, בגובה העיניים. בניגוד לאופן שבו ה"מותג" של בריטני פנה למעריצות, היא אף מסרבת לקרוא למעריצים ולמעריצות שלה בשם הזה, ואומרת שהם לא מעריצים, הם פשוט חלק ממנה (היום אולי יותר נכון לקרוא להן "עוקבות").

בנושאים האפלים שבהם היא עוסקת בשירים שלה, וגם במוזיקליות ובסגנון ההגשה והשירה המלחשש והייחודי שמזוהה איתה, יש משהו מאוד מנוגד לאופן שבו תופסים את איך שמוזיקת פופ צריכה להיות – ז'אנר מוזיקלי קליל ומרים יותר, שלא לומר שטחי ונטול עומק. והמוזיקה של אייליש גם מנוגדת ל"מוצר הפופ" של בריטני, ולמתיקות הורדרדה, או לחילופין לאישה-נערה הסקסית, לאישה החזקה והמועצמת ומעצימה – או כל אחת מהדמויות האלו שהיא יצגה בשלב מסוים. ותמיד בלתי מושגת או נגישה.

ציפור מה את מזמרת? מישהו אחר מדבר מגרונך?*

בתום הצפייה בסרט על בריטני ספירס, הרגשתי שעדיין אין לי מושג מי היא באמת. ולא רק כי לא הצליחו לראיין אותה. אולי כי באמת אין לנו מושג. היא הנערה המתוקה מ-baby one more time? היא הבחורה הסקסית והמועצמת מ-stronger? היא האישה שמרביצה לפפראצי ומתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית ואינה יכולה לקבל החלטות באופן עצמאי אז ממנים לה אפוטרופוס? היא כל הדמויות האלו? אף אחת מאלו? אין לי מושג. גם בסטוריז שהיא מעלה לאינסטגרם, עדיין אי אפשר באמת לדעת אם היא זאת ששולטת בנראטיב (ובחשבון שלה) או לא, וכל אחת כנראה תמצא שם בדיוק את מה שהיא חיפשה מלכתחילה.

הקטע הוא, שנראה שלבריטני מעולם לא באמת היתה בחירה, או שליטה, על החיים והקריירה שלה, עוד הרבה לפני שהיא נלקחה ממנה בצו בית משפט, שלא לגמרי ברור מאיזו סיבה ממשיכים להאריך אותו שוב ושוב, בהינתן שהיא כן מספיק כשירה לצאת לטורים עולמיים ולהופיע ערב ערב מול קהל של עשרות אלפי מעריצים ומעריצות.

בתום שעתיים וחצי של דוקו על בילי אייליש (שהיה אפשר לקצר בשעה לפחות), הרגשתי שגם אם בכל זאת יש פה איזשהו מותג (וכמובן גם עריכה קולנועית של החומרים), עדיין אפשר לקבל מושג קצת יותר אותנטי ואמיתי על מי היא בילי אייליש. והאמת? חיבבתי אותה מאוד. נראית כמו אחלה בחורה, מישהי שהייתן רוצות בתור אחות קטנה, חברה או אחות גדולה, תלוי בגיל שבו היא פוגשת אתכן. איזה כיף לנערות של היום שיש להן כזה מודל.

נראה שבכל זאת התקדמנו קצת מאז 1998, מבחינת מה "מותר" לכוכבת פופ להיות, ואיזה מחיר היא אמורה או לא אמורה לשלם על מי שהיא, על ההצלחה והפרסום, ועל הגשמת החלום שלה.

לכתבות נוספות בנושא נשים במוזיקה לחצו כאן

(*) הכותרת היא פרפרזה לשיר "בעיות זהות" של יונה וולך

כותרת הראשית: פרפרזה על השיר all the good girls go to hell של בילי אייליש

תמונה של בילי אייליש (בראש הכתבה משמאל): ויקימדיה תמונה של בריטני ספירס (בראש הכתבה מימין): פוסט קידום רשמי של הסרט

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ב24/3 ציינו בארגנטינה 48 שנים להפיכה הצבאית ומאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לצדק עבור הקורבנות שהועלמו ונרצחו. מה ניתן ללמוד ממשתחררי השבי בארגנטינה על השבי של החטופים בעזה? כיצד ניתן ליישם צדק מעברי על נפגעות אלימות מינית, כפי שיישמו בארגנטינה.
קבוצות ווצאפ מהווות פלטפורמה חברתית וארגונית אך לפעמים מתרחשים בה עניינים חברתיים כו בכל קבוצה חברתית. בטקסט ישנם כללים המסבירים איך לנהל קבוצות בצורה מיטיבה ומצביעים על נקודות מבט חשובות שצריך לקחת בחשבון

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.