האם, ברגעים כאלה של כאוס, אין זה הכרחי שמשהו בנו יעצור?

לא יודעת איך ללכוד את זה בצורה פשוטה, אבל חושבת כל הזמן עד כמה העיסוק הפילוסופי נסוב סביב שאלות של הכרה וידיעה. היכולת לתפוס איזה רעיון במחשבות, להשיג השגות באלוהות, תזות על ההכרה ותהיות על גבולות הדעת. המילים האלה הולכות אצלי במחשבות כל הזמן. למה מה שאני יודעת ומכירה אינו הופך למציאות, אני שואלת את עצמי. למה יש מין פער בלתי נתפס בין ההכרה לממשי. למה הדברים כמו הפוכים זה מזה.

במקום העבודה כתבו את ההנחיה הבאה: "הבעת צער עם אובדן חיי אדם חפים מפשע הנה מוּתֶרת". חשבתי, האם יש הבדל בין לכתוב כך לבין לכתוב שהבעת צער שכזו הינה "מוֹתָרות". האם אין הדבר הכרחי שברגעים כאלה של כאוס שכזה משהו בנו יעצור כבר. משהו לנוכח הזוועה של מעל עשרים אלף הרוגים הנתונים לרעב ולמחלות סגורים מאחורי גדרות כשכבר חברי הממשלה מחפשים מי שיציל ויקח את האנשים האלה מעלינו. האם היינו מסוגלים להמציא מדינה ליהודים ולא היינו מסוגלים להמציא מדינה ללא פליטוּת? מדינה ללא אלימות? האם אין זה מתוך סל ההמצאות בהן יכולנו לאחוז.

העידן הפסיכופטי

אתןם שואלים איך העולם שתק, אבל מה אומר, בימים הנוראים ההם לא הייתה תקשורת זרה נגישה במרחק לחיצה בגוגל עוברת אלי בסטרימנג של מה שמתחולל במרחק נסיעה ממני, של מה שאני שומעת מעל ראשי כשאני מכינה קופסאות סנדוויץ' ומביאה את ילדי לבתי הספר ומשכיבה אותם לישון. את המטוסים העוברים מעל ראשנו בשעטות כשאנחנו צוחקים זה עם זה או שוב מתעצבנים. ימים וחודשים מעל הבית שמרגיש כמו ספינה בלב ים שאיני מסוגלת לצאת ממנו ואיני מסוגלת לשהות בו. הזמן ההולך בשעונים החדשים שקנינו במטבח. תמונות הילדים האפורים והפצועים, תמונות ההורים המחפשים את ילדיהם בהריסות, תמונות האנשים בתורים הארוכים למרק — המרק על הכיריים אצלי, הרכב שעומד מלא בדלק בחניה. איך הפער הזה מתקיים עדיין ואפשרי.

במסגרת הקונספציות השבורות גם אצלי זה נשבר. אני חשבתי שלא תירו עליהם, חשבתי שצהל יציל את האזרחים שלו. האם המלחמה הזו מגלה לנו מהו "צהל" בעצם, מה תפקידיו, מה התכלית שלו, למה הוא כשיר, את מה הוא מפעיל. הנה כך, גילינו שהוא כשיר לירות פגז על בית בו מוחזקים חטופים, כשיר לא להיכנס להציל משפחות מבתיהם הבוערים. כשיר לנטוש. כשיר להפגיז. פצצות במשקל טון מעל עיר צפופה. סך כל הפצצות שירדו על עזה עד כה עולה במשקלו מעל שתי פצצות אטום כתבו. אני קוראת את המילים והחישובים וההפצצות ממשיכות להתקיים. הן מתקיימות והחטופים נפצעים ונהרגים וחוזרים ומספרים על הפחד הקיומי הממשי על האיום עצמו ממש שצהל המית עליהם בהיותם ברצועה – ועדיין הפצצות. ועדיין הם נתונים לזה. הכל מהנהן לקראת האסון המתרחש והאסון הממשיך והאסון המתגלגל וזה שאינו נגמר. איך כשכבר נחצו כל גבולות המותר והאסור עדיין אין הדמיון מעז. עדיין אותה המציאות.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בצל המשבר ההומניטרי המתמשך והמחמיר ברצועה והיעדר הנגישות לשירותי רפואה, עיתונאים עזתים ממשיכים לדווח על נשים הרות ברצועה. העיתונאי העזתי, מוחמד אבו שחמה, מביא את סיפוריהן של נשים הרות שעברו את הגיהינום של המלחמה וחוו על בשרן את השפעתה.
ד"ר עודאי אחמד אל-קטארי הוא רופא שיניים בן 31, ואשתו רוואן הגשימו חלום ופתחו מרפאח שיניים בעזה, חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר. בעקבות ההפצצות נהרסו הדירה הפרטית שלהם ומרפאת השיניים החדשה. העבודה הקשה והחלומות נעלמו כלא היו. מאז הוא מתפעל מרפאת שיניים נודדת שהקים, שעברה בין חמישה מחנות עקורים וטיפלה בכאלף ילדות וילדים. בתוך תופת המלחמה עודאי מייצר אי של חמלה ועזרה, צחוק ורגשי אסקפיזם נחוצים כל כך עבור ילדים וילדות ברצועה.

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.