יעניין
אותך
רוני צורף
31 דצמבר 2023 | משך הקריאה: 2 דקות
האם, ברגעים כאלה של כאוס, אין זה הכרחי שמשהו בנו יעצור?

לא יודעת איך ללכוד את זה בצורה פשוטה, אבל חושבת כל הזמן עד כמה העיסוק הפילוסופי נסוב סביב שאלות של הכרה וידיעה. היכולת לתפוס איזה רעיון במחשבות, להשיג השגות באלוהות, תזות על ההכרה ותהיות על גבולות הדעת. המילים האלה הולכות אצלי במחשבות כל הזמן. למה מה שאני יודעת ומכירה אינו הופך למציאות, אני שואלת את עצמי. למה יש מין פער בלתי נתפס בין ההכרה לממשי. למה הדברים כמו הפוכים זה מזה.

במקום העבודה כתבו את ההנחיה הבאה: "הבעת צער עם אובדן חיי אדם חפים מפשע הנה מוּתֶרת". חשבתי, האם יש הבדל בין לכתוב כך לבין לכתוב שהבעת צער שכזו הינה "מוֹתָרות". האם אין הדבר הכרחי שברגעים כאלה של כאוס שכזה משהו בנו יעצור כבר. משהו לנוכח הזוועה של מעל עשרים אלף הרוגים הנתונים לרעב ולמחלות סגורים מאחורי גדרות כשכבר חברי הממשלה מחפשים מי שיציל ויקח את האנשים האלה מעלינו. האם היינו מסוגלים להמציא מדינה ליהודים ולא היינו מסוגלים להמציא מדינה ללא פליטוּת? מדינה ללא אלימות? האם אין זה מתוך סל ההמצאות בהן יכולנו לאחוז.

העידן הפסיכופטי

אתןם שואלים איך העולם שתק, אבל מה אומר, בימים הנוראים ההם לא הייתה תקשורת זרה נגישה במרחק לחיצה בגוגל עוברת אלי בסטרימנג של מה שמתחולל במרחק נסיעה ממני, של מה שאני שומעת מעל ראשי כשאני מכינה קופסאות סנדוויץ' ומביאה את ילדי לבתי הספר ומשכיבה אותם לישון. את המטוסים העוברים מעל ראשנו בשעטות כשאנחנו צוחקים זה עם זה או שוב מתעצבנים. ימים וחודשים מעל הבית שמרגיש כמו ספינה בלב ים שאיני מסוגלת לצאת ממנו ואיני מסוגלת לשהות בו. הזמן ההולך בשעונים החדשים שקנינו במטבח. תמונות הילדים האפורים והפצועים, תמונות ההורים המחפשים את ילדיהם בהריסות, תמונות האנשים בתורים הארוכים למרק — המרק על הכיריים אצלי, הרכב שעומד מלא בדלק בחניה. איך הפער הזה מתקיים עדיין ואפשרי.

במסגרת הקונספציות השבורות גם אצלי זה נשבר. אני חשבתי שלא תירו עליהם, חשבתי שצהל יציל את האזרחים שלו. האם המלחמה הזו מגלה לנו מהו "צהל" בעצם, מה תפקידיו, מה התכלית שלו, למה הוא כשיר, את מה הוא מפעיל. הנה כך, גילינו שהוא כשיר לירות פגז על בית בו מוחזקים חטופים, כשיר לא להיכנס להציל משפחות מבתיהם הבוערים. כשיר לנטוש. כשיר להפגיז. פצצות במשקל טון מעל עיר צפופה. סך כל הפצצות שירדו על עזה עד כה עולה במשקלו מעל שתי פצצות אטום כתבו. אני קוראת את המילים והחישובים וההפצצות ממשיכות להתקיים. הן מתקיימות והחטופים נפצעים ונהרגים וחוזרים ומספרים על הפחד הקיומי הממשי על האיום עצמו ממש שצהל המית עליהם בהיותם ברצועה – ועדיין הפצצות. ועדיין הם נתונים לזה. הכל מהנהן לקראת האסון המתרחש והאסון הממשיך והאסון המתגלגל וזה שאינו נגמר. איך כשכבר נחצו כל גבולות המותר והאסור עדיין אין הדמיון מעז. עדיין אותה המציאות.

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *