עשרים שנה ל"באפי" ואנחנו כבר מזהות גזלייטינג

מאת: עדן ירימי

עורכת: שירה סיטון-פרידפרטיג

יש לי ווידוי. עד לפני חודש לא צפיתי מעולם בסדרה באפי ציידת הערפדים.

הייתי בערך בת 3 כשהסדרה יצאה במקור, ובתחילתו של גיל ההתבגרות בחרתי כיוון חנוני אחר בצורת הארי פוטר עם קסמים ומכשפות. לתוכן על ערפדים הגעתי בתקופת התיכון, אבל הערפדים המיושנים שמפחדים מצלבים ונשרפים באור השמש לא היו מלהיבים כמו אלה שנצנצו באור השמש וחיו בשלום בין בני האדם.

אבל איך אומר המשפט? האדם מתכנן תוכניות ושירותי הסטרימינג צוחקים עליו.

לפני חודש הודיעו בדיסני+ על העלאת כל הפרקים לשירות התוכן שלהם, כך שלא נותרה ברירה אחרת והתחלתי בינג׳ קדחתני. הרי אין זמן כמו עכשיו להשלים את אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות ביותר בתרבות הפופ. סדרה עם דמות נשית חזקה שנלחמת בחבורת ערפדים מרושעים עם פרצוף מכוער במיוחד, ויש בה גם רומנטיקה, גם אקשן וגם המון הומור. מה יכול להיות רע?

אם נניח בצד לרגע את תרבות סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 שאופפת את הסדרה הזאת – השיער מלא הג׳ל, הגבות הדקות מדי, הסרבלים ואפילו הצלליות הכחולות והסגולות – באפי היא סדרה שכיף לצפות בה גם 22 שנים אחרי שהסתיימה.

נכון, יש הרבה דברים בסדרה שאפשר להגיד עליהם בקלות שעבר זמנם. כמו שד שתקוע במודם של בית הספר התיכון, או כמה הכול היה הרבה יותר קל אם רק היו לדמויות טלפונים ניידים ולא ביפרים. אבל כל אלה, ודוגמאות נוספות לשנות התשעים העליזות, מרגישות כמו חלק מהקסם של הסדרה עם טיפת נוסטלגיה.

לעומת זאת, משהו שלא ממש עובר חלק בגרון אחרי כל כך הרבה שנים הוא הדמות של זאנדר, וממנו ממש קשה להתעלם. החבר הכי טוב, הסיידקיק שלא טוב בלימודים והוא מגוחך ומצחיק אבל לא יודע שהוא חתיך, להיט של גבריות משנות ה-90. הוא מזכיר את כל הדמויות שאהבנו בסרטים של אותה התקופה. לא הבחירה הראשונה של הדמות הנשית הראשית אבל הבחירה הנכונה,  זאת שהיא מבינה שהיא אהבה לאורך כל הסרט אבל לא שמה לב עד לרגע האחרון.

אבל זאנדר הוא דמות קצת שונה מהטייפקאסט האהוב והמוכר, כי הוא סובל מתסמונת ה-nice guy. הבחור הנחמד שמודע יותר מדי לנחמדותו. הראשון שיתלונן שלא הולך לו עם בחורה למרות שהוא נחמד, כי בנות רוצות רק דושים. מהסוג שמרגיש שמגיעות לו זכויות יתר רק בגלל שהוא נחמד ולא מבין למה לא מצליח לו.

בהתחלה חשבתי שאני טועה, והגעתי עם גישה קצת לעגנית לסדרה כולה ועוד קורטוב של חרדות מודרניות מגברים, שמטופלות אצל הפסיכולוגית. אבל אחרי עונה אחת הבנתי משהו: כולם היו מסתדרים נפלא בלי הקיום של זאנדר בסדרה, וחבורת הסקובי הייתה קוטלת ערפדים גם בלעדיו, אולי אפילו יותר בקלות.

ניקולס ברנדון השחקן בדמותו של זאנדר האריס

הוא בכיין וציני, משחק ברגשות של הדמויות הנשיות ועושה להן מצפון אם דברים לא הולכים כמו שהוא רוצה. הוא קנאי ורכושן כלפי באפי, אבל הכול מסתתר מתחת לזה שבסך הכל הוא בחור טוב שרוצה בטובתה של חברתו הטובה.

כולנו פגשנו את הבחור הזה, שלרוב לא באמת רוצה בטובתנו וכמעט תמיד רוצה בטובתו האישית. ככל שהעונות עוברות מתגלות בזאנדר גם תכונות מוצלחות יותר, אבל כל ההתנהלות סביבו מרגישה כמו צעד אחד קדימה ועשרים צעדים לאחור. גם אחרי שהוא התקדם הלאה מהקראש המעיק על באפי, הוא מצליח להיות נוראי לכל דמות נשית אחרת שהוא יצא איתה בסדרה, ועדיין לשפוט את באפי על כל בחירה שלה בזוגיות.

יכול להיות שאם הייתי רואה את הסדרה לפני כמה שנים זה לא היה מפריע לי, יכול להיות שהאווירה הכללית השתנתה ואנחנו חיים בעידן אחר. אולי אני צינית מדי ואולי הוא פשוט לא הזדקן יפה. כי הוא לא ה-nice guy היחיד שפספסנו בשנים האחרונות: טד מוסבי מ"איך פגשתי את אמא", סת׳ כהן מה-או.סי ודן האמפרי מ-אחת שיודעת.

אחד מאותם נחמדים שחמק לנו בין האצבעות הוא כמובן לא אחר מאשר רוס גלר מהסדרה האהובה חברים. במבט לאחור מדובר בדמות של החנון החביב, אבל לאורך העונות הוא הציג גישה בעייתית עם קמצוץ של קנאות כפייתית כלפי כל בנות הזוג שלו בסדרה, ובייחוד כלפי רייצ׳ל. החל מ-״למה רייצ׳ל לא רוצה אותי אני הרי כל כך נחמד ומתוק ומתחשב״ ועד ל-״אם רייצ׳ל לא איתי היא לא צריכה להיות עם אף אחד אחר״. מזכיר לנו מישהו?

אז חיפשתי בגוגל: ״למה זאנדר הוא דמות כזאת נוראית?״ ומצאתי הרבה אנשים שמסכימים עם הטענה, וגם כמה תשובות אפשריות. והתשובה העיקרית? ג׳וס ווידון (Jos Whedon), יוצר הסדרה.

ג'וס ווידון

ווידון סיפר בראיון עוד בשנת 2002 שהוא ביסס את הדמות של זאנדר על עצמו. במבט כללי מדובר באמירה שלא ממש מצדיקה התייחסות, הרי הרבה מאוד יוצרים וכותבים מבססים את הגיבורים שלהם בדמותם. אבל ווידון הוא לא עוד דמות משנית מאחורי הקלעים של הוליווד, וקשה להתעלם מהאמירה הזאת במבחן הזמן.

ג׳וס ווידון נחשב בעיני רבים לאחד מיוצרי הפנטזיה והמדע הבדיוני החשובים ביותר – הוא עומד מאחורי סדרות קאלט נוספות כמו פיירפליי ובית הבובות, והוא הכותב והמוציא לפועל של סדרת סרטי הנוקמים ושל היקום הקולנועי המצליח של מארוול. אבל בפועל הוא יצר שני עולמות מקבילים: העולם הטלוויזיוני והקולנועי שלו מלא בדמויות של נשים חזקות שלא זקוקות להצלה, אבל בכל זאת פגיעות ונשיות, שנלחמות בעקבים ובתסרוקת מושלמת. ועולם נוסף, הפעם מאחורי הקלעים, שהיה רעיל עבור כל הנשים שעבדו איתו. וזה כבר לא עניין של דמות שסובלת מתסמונת הבחור הנחמד, אלא סיפור על יוצר מוערך שהשתן עלה לו למוח והיה אחד מהאנשים הרעילים שהוליווד לא הכירה, או העדיפה לשמור בסוד.

לפני כשנתיים פרסמה כריזמה קרפנטר, ששיחקה את קורדליה ב-״באפי״ וב-״אנג׳ל״, פוסט בחשבון האינסטגרם שלה, ובו כתבה על היחס הנוראי והאווירה הרעילה על סט הצילומים מצדו של ווידון. היא סיפרה על התאכזרותו כלפיה במהלך הצילומים ואיך יצר סביבת עבודה אלימה, נהג לקרוא לה שמנה על הסט, ואיים לפטר אותה פעם אחר פעם. כשהודיעה לו שהיא בהיריון במהלך צילומי הסדרה, שאל אותה אם היא מתכוונת לעשות הפלה ואף האשים אותה בהרס הסדרה בגלל ההיריון. לאחר שילדה בעונה לאחר מכן, הוא פיטר אותה מהתוכנית.

כריזמה קרפנטר, אז והיום

בעקבות הפרסום הזה יצאו לאור שחקנים נוספים ותמכו בקרפנטר וסיפרו גם הם על החוויות שלהם מסט הצילומים. מישל טרכטנברג, שגילמה בסדרה את דון אחותה הקטנה של באפי והייתה קטינה בזמן הצילומים, סיפרה על החוק שאסר עליו להיות איתה לבד על הסט, וכיצד רק בגיל 35 היא מוצאת את האומץ לספר על מה שלא יכלה לספר בגיל 16. שרה מישל גלר, היא באפי, כתבה שהיא גאה שהשם שלה קשור לבאפי סאמרס, אבל שאיננה רוצה שהשם שלה יהיה קשור לנצח עם שמו של ווידון.

כל זה עלה בעקבות פרסומים על ההתייחסות המחפירה של ג׳וס ווידון לשחקן ריי פישר על הסט של ״ליגת הצדק״, שהובילו לחקירה ובדיקה כנגדו על ידי חברת וורנר. אפילו גל גדות סיפרה בראיון שהוא איים על הקריירה שלה על הסט של ״ליגת הצדק״, והוא בתגובה טען שהוא מעולם לא איים עליה ושאנגלית היא לא שפת האם שלה, והיא פשוט לא הבינה אותו כי הוא מתחכם בצורה מרגיזה כשהוא עצבני.  כשדמות מבוססת על אדם כזה אפשר להריח את הבעייתיות שלה למרחקים ארוכים.

"באפי ציידת הערפדים" היא סדרה פמיניסטית ופורצת דרך. סדרה טובה ומהנה לצפייה שיש בה רומנטיקה, אקשן והומור. היא סדרה שמזכירה לנו את תרבות שנות ה-90 עם כל הדברים הטובים והרעים שהיו לה להציע, בלי טכניקות דיגיטליות ממוחשבות מתוחכמות אבל עם הרבה מאוד פרוסטטיקות איפור ושיניים מזויפות. ובכל זאת, יש בצפייה בה טעם לפגם של יוצר בעייתי ודמות אחת שנבראה בצלמו, שהיא חלק בלתי נפרד מהקאסט, ושאולי פעם הייתי סולחת לה אבל היום אני כבר לא יכולה. כי זאנדר הוא סבבה והכל אבל הוא nice guy.

לפרויקט 20 שנה לבאפי של פוליטיקלי קוראת

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.