מאת: נעה וייס

שמי נ' (*) ולאחרונה, בגיל 21, החלמתי ממחלת הסרטן. הגוף שלי השתנה לגמרי. הוא צולק, התנפח והתכווץ בחזרה. איבדתי 15 קילוגרם, הופיעו על העור שלי סימני מתיחה רבים, ויש לי גם צלקת גדולה למזכרת.

אחרי ההחלמה וההתאוששות, ניסיתי לחשוב קדימה. כששאלתי את עצמי "מה הלאה?", הבנתי  שיש לי מראה חדש לקחת בחשבון.

למי אני דומה עכשיו?

הלוק החדש כולל שיער קצר וטרנדי. יש כאלו שמצאו אותו מרתיע ולקחו שמונים צעדים הרחק ממני. אחרים דווקא התלהבו מאוד ואמרו לי "את דומה לאסתי שפירו מהמורדת" והיו שאמרו "את חייבת להיות דוגמנית".

בהתחלה זה הרגיש מעט מוזר, כי אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להיות דוגמנית. לפני שחליתי שירתי בצבא. בין מפקדים צועקים לבנות בריוניות, השק"ם הפך למקום האהוב עליי בבסיס. השק"מיסט כבר הכיר אותי בשם והכין לי הזמנות מראש. ובין כל מכנס שהתכווץ למכנס הבא, ראיתי את התופרת מעקמת את אפה ואומרת "הטוסיק שלך גדל קצת".

תמיד הייתי ילדה יפה, היה לי שיער ארוך וגולש, ישבן עסיסי וחזה שופע. בתקופה לפני שחליתי חשתי חופש, אהבה עצמית והשלמה עם עצמי, כפי שלא הרגשתי קודם.

ואז חליתי. והכול השתנה.

מחלימות אחרות ייראו אותי במגזין

כשהבטתי במראה בעצמי-שלאחר-המחלה וחשבתי על ההצעות ברוח "עכשיו, עם המראה החדש, לכי לדגמן". לא ידעתי מה לעשות.

היחס שלי לאופנה הוא אמביוולנטי. מצד אחד זו תעשייה שוביניסטית ומיזוגנית. חברות האופנה מציגות את הדוגמניות שלהן כקולבים אנושיים במקרה הטוב, וכאובייקטים מיניים במקרה הרע. וזה עוד מבלי להיכנס לשמועות על הטרדות מיניות בתחום.

מצד שני, תמיד חיבבתי את תחום האופנה. אני נהנית לעלעל במגזינים, אוהבת להתלבש יפה ושוקלת לקחת קורס בשנקר.

מול המראה עלתה במוחי מחשבה. האם אוכל לפתוח צוהר חדש ליופי מעט שונה? אולי תמונה שלי כדוגמנית תעזור לאחרות שמחלימות ממחלת הסרטן ומרגישות שאיבדו צלם אנוש? האפשרות לקדם אג'נדה אישית וגם לעבוד ולהרוויח כסף, כמו כולן, גרמה לי להרגיש שאני צועדת קדימה.

יש לי חברה, צלמת מוכשרת, שתמיד רצתה לצלם אותי. החלטתי ללכת על זה, ואז לראות מה הלאה.

מחלת הסרטן הפכה את מימדי הגוף שלי ל"אידיאלים" בתעשייה

לאחר יום הצילומים שלחתי כמה תמונות לסוכנות דוגמנות והופתעתי כשהזמינו אותי לפגישה. ידעתי שאני לא מייצגת את אידיאל היופי: תמיד הייתי נמוכה, ולאחר הטיפולים אני גם שטוחת חזה וקצוצת שיער.

כשהגעתי לסוכנות רצו לצלם אותי ליד מד הגובה. הוא התחיל מ- 1.65. ואני מתנשאת לגובה 1.60 ביום טוב ועל עקבים. בשלב הבא, הסוכנת ראתה את הצלקת הגדולה על גופי, והבעת פניה לא בישרה טובות.

ואז מדדו אותי מכל זווית אפשרית, לא לפני שזרקו לאוויר מילים כמו "עבודות ביוטי". כשהסוכנת שתקפה אותי בסרט מדידה היא אמרה לי שהיקפי הגוף שלי מצוינים.

לפני שחליתי בסרטן הייתי מידה 38 בג'ינס, ולא פעם "חטאתי" בלפתוח בהיחבא כפתור במכנסיים אחרי טוסט בשק"ם. לאחר המחלה המידה שלי היא 34. זו המידה שסוכנת הדוגמנות הגדירה כ"מיוחלת". כשהיא אמרה את זה חשבתי לעצמי בציניות שא.נשים שרוצים לדגמן, אולי כדאי להם לחלות במחלת הסרטן, על מנת לעמוד בקריטריוני הרזון הדרקוניים של תעשיית האופנה.

מיותר לציין שלא התקבלתי לסוכנות הדוגמנות. אני לא "מושלמת מספיק" כדי שבנות ינהרו בהמוניהן לחנויות, יוציאו את הכסף שלהן כדי להידמות למצולקת קצוצת שיער, ויבכו שהן לא נראות כמוני.

"מסורטנת המחמד" של תעשיית האופנה

החוויה הותירה אותי עם הרבה מחשבות. כשהבטתי בגוף השדוף שלי, שתעשיית הדוגמנות הכתירה כאידיאלי, חשבתי על ריטושים, על בחירה בדוגמניות ארוכות ודקיקות שכלל לא דומות לאישה הממוצעת, על רשתות חברתיות שגורמות לבנות צעירות להעריץ צורת גוף שלא כל אחת יכולה להגיע אליה.

אלו הדרכים בהן תעשיית האופנה  מנצלת באופן ציני אידיאלים, מאבקים ודימוי גוף שלילי כדי להרוויח כסף.

לכאורה מובן מאליו בשנת 2020 שאין אידיאל יופי אחד, שכל אישה יפה בדרכה, לא משנה מה המידה, הגודל והצבע שלה. זה גם נכון שמידי פעם מבליחה פרסומת שמציגה מגוון סוגי יופי. אך בדרך כלל מדובר בטרנד ותו לא. זה עוד מבלי לציין שרשתות רבות עדיין לא מייצרות בגדים לנשים מעל מידה 42.

החוויה בסוכנות הדוגמנות חידדה לי את העובדה שלפני שחליתי הייתי בעלת מבנה גוף ממוצע עם קימורים יפים, ואהבתי את זה. גם ידעתי בדיוק איפה לקנות בגדים שיחמיאו לי ומאילו מקומות בדיוק להתרחק.

עכשיו, כשאני לכאורה יכולה לקנות בכל מקום בגדים שיחמיאו לי, אני נמנעת במכוון להיכנס לחנויות מסוימות, שבשבילן אם את מעל מידה 34 את לקוחה סוג ב' אבל הכסף שלך שווה באותה מידה. זו אחת מהדרכים שלי, כאישה, לשנות, לפעול ולעשות. יש לכולנו את הכוח כצרכניות נבונות להחרים חברות כאלו.

בדיעבד אין שמחה ממני שלא התקבלתי. אני לא רוצה להיות הגימיק "מסורטנת המחמד": מישהי שהתעשייה תשתמש בה בפרסומת כדי לומר "הנה, אנחנו מקבלים את כולםן", ובאותו הזמן בחנויות עצמן תסמן אצבע משולשת לבנות שנחשבות פחות "יפות" ורזות.

יש דברים שלא שווים את הכסף. ארוויח אותו במקומות שאני יותר מאמינה בעשייה שלהם.

לכתבות נוספות על מיתוס היופי לחצו כאן 

תמונה בראש הכתבה: AhmadArdity מאתר Pixabay  תמונה בגוף הכתבה: Jennifer Burk מאתר Unsplash

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

להטב"קים מזרחיים כמעט ואינם נוכחים בייצוג של הקהילה הגאה בישראל, הן בפוליטיקה המקומית, הן בתרבות הפופולארית והן במחקר האקדמי. הכנס הלהט"בקי המזרחי האקדמי הראשון יהווה מפגש לדיון ועשייה בנושאים אלו והוא המשך ישיר לשיח ולפעילות אקטיביסטית שהתקיימו בשנים האחרונות.
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.