איך ניתן לשנות את הסיפור עליו גדלת

מאת: יובל חביב

ילדות היא חוויה ייחודית. גם כשגדלים יחד וחולקים לכאורה את אותה הילדות, לכל אחד יש דרך משלו לתאר את החוויות, והרבה פעמים מתווכחים על מה באמת היה, מי אמר ומי עשה מה. אמא שלי נוהגת להגיד שאנחנו זוכרים דברים מסוימים בדרך שמשרתת אותנו ואת תפיסת העולם שלנו, אבל אם הסיפור שסיפרנו לעצמנו לא משרת אותנו יותר, אנחנו יכולים לשנות אותו.

חלק מחוויות הילדות שלנו יפות יותר, וחלק פחות, אבל אלו הן החוויות שמעצבות אותנו ומשפיעות על הדרך שבה אנחנו רואים את העולם, ומכאן שגם על מערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.

גם חוויות ילדות בצל חיים באזור של קונפליקט פוליטי משפיעות ומעצבות אותנו. הן גם עשויות להשפיע על האופן שבו ניקח חלק בקונפליקט ועל כמה אקטיביים נהיה ביחס אליו. מתוך עניין בנושא הזה הגעתי לשוחח עם מורן וסולימאן, שניהם לוחמים לשעבר והיום פעילים בארגון ״לוחמים לשלום״. לשניהם סיפורי ילדות שונים, אבל הם גם חולקים הרבה משותף. הדבר המשותף הבולט ביותר אצלם הוא ששניהם החליטו לשכתב כמה מהנרטיבים שהם גדלו עליהם, מתוך הבנה שהנרטיבים האלה יכולים גם להשתנות באופן יזום ושהשינוי הזה גם יכול, בהמשך, לשנות את המציאות.

הפחד אישי, החוויה קולקטיבית

לפגישה עם מורן נכנסתי בסערה. התרגשתי, אבל גם פחדתי מהמפגש עם הנושא הזה. מורן בן 35. את ילדותו העביר בקיבוץ סמוך לקו הירוק ובצבא שירת בגבעתי. מזה שנים שהוא מתעסק בפצע של הסכסוך. האתוס המשפחתי שלו, כך הוא מספר, הוא אתוס של לוחמים – שמאל ציוני פוליטי שהצבא הוא חלק מרכזי ממנו. "כשהייתי בן 13 התחילה האינתיפאדה השנייה", הוא מספר "זו הייתה תקופה מאוד אלימה ומלאה בפחד. פחד מהאחר, מהערבי, מהפלסטיני. מתוך הפחד הזה התפתחה איזו שנאה, לא רק אצלי אישית, אלא אצל כל הדור שלי, וכדי להבין את הפוליטיקה של היום, אנחנו חייבים לחזור לזה". מורן מספר על הפחד הזה, למשל, בנסיעות המפחידות באוטובוסים: "אתה עולה לאוטובוס וקודם כל סורק אותו למצוא אם יש פרצוף ערבי. אתה מתחיל לעשות חישובים. זה פחד אישי אבל החוויה היא קולקטיבית".

איך היה השירות הצבאי שלך?

"שירתי בגבעתי, בעיקר בעזה. מההיחשפות לאוכלוסייה האזרחית וממה שהמציאות הזו מייצרת התחילו להופיע אצלי ניצנים של צורת חשיבה חדשה. פגשתי בעזה ילדים שרואים חייל שנכנס אליהם הביתה עם נשק, כי בתור חייל בעזה אתה לא יכול להישאר חשוף בחוץ, אז אתה נכנס לבתים של אנשים שהופכים להיות מוצבים זמניים. אתה אומר למשפחה שגרה בבית הזה שבשלושה ימים הקרובים יישארו בחדר השינה ובינתיים, שלושים חיילים יישבו להם בסלון ויחליטו עבורם אם הם יכולים או לא יכולים ללכת לשירותים".

מה נשאר איתך מתקופת השירות הצבאי?

"הפחד בעיניים של הילדים, זה מה שנחרט בי. וההבנה הזו שהם פוחדים ממני, שהם שונאים אותי. כשאתה ילד ונכנסים אליך חיילים עם רובים לתוך הבית, צועקים על ההורים שלך ומונעים מהם לצאת מחדר השינה, זה מפחיד ובהמשך זה מעצים את האלימות".

ואיך זה השפיע עליך אחרי שהשתחררת?

"זה פשוט המשיך לנקר לי בראש, שיש סוגיה שאני צריך להתעסק איתה, שאני לא יכול לברוח ממנה. אני חי בתוך מציאות שיש בה קונפליקט מדמם, ואני חלק ממנו ולקחתי בו חלק, לקחתי חלק גם באלימות. זה לא משהו שאני יכול לתת לו לעבור לידי. בשלב מסוים החלטתי שאני חייב לגעת בזה, אבל לא ידעתי איך, רק ידעתי שזה צריך להיות קשור במפגש עם פלסטינים".

סיור במסגרת סמינר נוער של לוחמים לשלום. צילום: לוחמים לשלום
סיור במסגרת סמינר נוער של לוחמים לשלום. צילום: לוחמים לשלום

נשמה מהפכנית

סולימאן, או כפי שנקרא על ידי כולם – סולי, הוא בן 51. אקטיביסט וממקימי הארגון "לוחמים לשלום". סולי נולד באזור ירושלים וגדל בכפר חיז'מא – שנמצא במרחק עשר דקות מבית הקפה שבו נפגשנו אבל מהצד השני של גדר ההפרדה. היום הוא מתגורר ברמאללה.

עם סולי התכתבתי כמה ימים עד שהצלחנו להיפגש. היה קשה לקבוע פגישה כי בחודשים ינואר–פברואר בדיוק התחיל לבעבע לו המצב הפוליטי המורכב. הוא הציע שניפגש בירושלים, בבית קפה "הנסיך הקטן". כך, עטופים בספרים ובאווירה הירושלמית, שוחחנו ארוכות על ההיסטוריה ועל משמעות החיים.

כשאני מבקשת ממנו לספר על עצמו, הוא מספר דווקא על אבא שלו. לפי סולי, אבא שלו הלך בתלם. עבד בעיריית ירושלים, היו לו חברים יהודים והוא דיבר עברית. ״המשפחה שלי היא מה שנקרא 'ילידי הארץ', חיו פה מעל למאה שנים, מושרשים כאן מאוד. אני בא ממערכת משפחתית שבטית, שנושאת הרבה חוכמה עתיקה, תרבות, מסורת, פולקלור וידע שעובר מדור לדור", הוא מספר ומזכיר צד נוסף במשפחה "בכל דור אצלנו היה מישהו הירואי, גיבור שלחם עבור השבט, האדמה, העקרונות. גדלתי על הרבה סיפורים עתיקים על אבותיי, ויש לי אפילו בן דוד שלקח חלק במהפכה בקובה", הוא מסכם.

מתי התפתחה התפיסה הפוליטית שלך?

"בית הספר שלמדתי בו היה לחלוטין תחת שליטה ישראלית, כך שלא היה שום חינוך פוליטי שם. לי באופן אישי הייתה גישה לעולם המבוגרים כך שיכולתי לקרוא מגזינים ולשמוע מוזיקה – היו לי שתי קסטות עם מוזיקה מסורתית מהפכנית והיה לי חליל רועים מסורתי. כשהייתי הולך לרעות את העיזים למדתי לנגן את השירים שחיברו אותי לאידיאולוגיה של מהפכה. אבל את כל הדברים האלה הסתרתי אפילו מהמשפחה שלי, שרצתה שאגדל לחיים טובים ונורמליים".

בגיל 12 הצטרף סולי לתנועה שהתנגדה לכיבוש, ובגיל 14 נכלא בבית סוהר לעשר וחצי שנים. זה קרה אחרי שגם אחיו הגדול נעצר. "הייתי משחק כדורגל בשכונה עם ילדים יהודים, בקבוצה מעורבת. גדלתי עם הרבה זיכרונות כאלה, אבל לצד הזיכרונות גדלתי עם הטרגדיה הפלסטינית, הנכבה, הסבל, הפחד לאבד את האדמה. הישראלים בנו את פסגת זאב, מה שקטע את הקשר ההיסטורי בין הכפר שלי והקהילה שלי לבין ירושלים, וראיתי את הכיבוש בעיניים כשהצבא בא לאסור את אח שלי. כל אלו גרמו לי לרצות להילחם בזה", הוא מספר. "רציתי לקחת חלק בתנועת השחרור, אבל לא הבנתי, כמו שאני מבין היום, את המבנה הפוליטי. הייתי בן 14, מלא אדרנלין, מלא חזון. לא ידעתי דבר על לשנות את המערכת. נמשכתי להרואיות, להיות חלק מקהילה של גיבורים ולוחמים, לא לדאוג מכסף או מהחיים הרגילים. הייתה לי כאפייה עם השם שלי, הייתי זורק אבנים. בשלב מסוים, חבר שלי, שהצבא הישראלי הרס את הבית שלו, ואני תקפנו חיילים ישראלים כדי לקחת להם את הנשק". זה היה האירוע שעליו ישב סולי במאסר.

גבעת זאב וחומת ההפרדה. צילום מתוך ויקפדיה
גבעת זאב וחומת ההפרדה. צילום מתוך ויקפדיה

אז מה הפתרון?

בשנת 2013, כשמורן היה בן 25, הוא התגלגל עם חברה לערב יום הזיכרון המשותף שמארגנים פורום המשפחות השכולות וארגון "לוחמים לשלום". "שנים שביום הזיכרון הייתי מסתגר בבית, מרגיש מנותק, אבל פתאום הגעתי לשם וראיתי שני אבות שכולים עולים לבמה: האחד, בן כפיר, שמספר על הבת שלו, יעל ז״ל, שאותה איבד בפיגוע בג'וליס והשני, באסם עראמין, שאיבד את בתו אביר ז״ל בגיל 11, כשנורתה על ידי חייל מג"ב בדרך לבית ספר במזרח ירושלים. שניהם הביעו את אותו רצון, לקטוע את הסכסוך הזה, ופתאום הבנתי שזו השפה שאני רוצה לדבר, שזה סוג השיח שאני מחפש". אחרי האירוע הצטרף מורן לארגון "לוחמים לשלום". "זה היה תהליך, אבל נכנסתי לזה, התחלתי לפגוש פלסטינים ולעבוד איתם בצורה בלתי אמצעית. רק אתמול הייתי ביומולדת של סולי, בלילה, במדבר".

אתה יכול לקרוא לזה חברות?

"לא עם כולם, אבל עם חלק מהאנשים בהחלט כן. זה דרש סבלנות, אורך רוח, מפגש עם צללים פנימיים ומחשבות כמו 'אתה מחבל וכל הנעורים שלי התהלכתי בפחד בגללך'. וגם אחרי שעוברים את זה, פוגשים סלע לא פחות כבד ואולי אפילו יותר – סלע האשמה. פתאום אתה נחשף למציאות החיים של הכיבוש, שבה אנשים חיים ללא מים זורמים כשההתנחלות לידם משגשגת. ואתה חייב לעבור דרך זה. זה מסע שהוא גם רוחני במידה מסוימת".

בפעילות משותפת של ישראלים ופלסטינים יש חשש לייצר מראית עין של סימטריה בין הצדדים, כאילו אין צד שהוא מדכא וצד שהוא מדוכא. איך אתה מתמודד עם אי הסימטריה שבסיטואציה אל מול הרצון שלך לשתף ברגש הזה ש"הנעורים עברו עלי בפחד"?

"אני חושב שיש פה איזו כפילות. מצד אחד יש ממד שבו אנחנו שווים לחלוטין, כי פחד של ילד הוא פחד של ילד ומוות הוא מוות. מצד שני, אנחנו חיים בתוך מציאות שממש מסלילה אותנו לתוך זה: את סולי היא הסלילה לתקוף ישראלים בגיל 14 ואותי להיכנס כחייל לבית של פלסטינים בגיל 18. יש לנו בחירה בתוך המציאות הזו והיא בחירה לא פשוטה ואנחנו חייבים להיות בחמלה כלפי האנשים שנמצאים בתוך המעגל הזה, כי היינו שם בעצמנו רק לפני רגע".

מאוד לא פשוט להחליט לקחת שליטה על הסיפור, אחרי שגדלת בתוך מציאות נוכחת שמעצבת אותך בצורה כל כך ספציפית. במיוחד כשהדברים שמעצבים אותנו הם כל כך מפחידים וטראומתיים.

"אני הרבה פעמים מרגיש שכדי להתחיל לדבר ולהבין אחד את השני, אנחנו צריכים להתחיל ולהסכים על פתרון כלשהו, אבל כדי להסכים על פתרון אנחנו צריכים לדבר וכך אנחנו תקועים באיזה לופ… תקועים באיזה שיח גברי שמחפש פתרונות, שמחפש את השורה התחתונה. שמנסה לשרטט מפות, למצוא איזו נוסחה שתפתור, אבל ברור שהשיח הזה לא עובד ולא מקדם אותנו. המרחב שאנחנו מנסים ליצור ב"לוחמים לשלום" הוא מרחב יותר נשי במובן מסוים, שלאו דווקא חותר לפתרון אלא מייצר מרחב עם ספקטרום. גם בפעילות שלנו, קבוצות תמיד שואלות אותי "אז מה הפתרון?" ואני חושב שזו פינה שמגיעים אליה מהר מידי, וממנה אפשר להרגיש שאין שום דבר שאפשר לעשות שיפתור. אבל אם אני אנסה להתבונן על המציאות דרך המשקפיים של האדם מהצד השני, להבין את הצרכים שלו, זה יפתח אותי להרבה מאוד אפשרויות ומחשבות שאולי בסוף יהפכו לפתרונות קונקרטיים. מפגש ושיח שמנסה להבין את הצרכים האנושיים שכל אדם זכאי להם, פותח אפשרויות מאוד מגוונות לפתרון".

ממדים אחרים

מורן מדבר על חברות, על מרחב שיחה ועל מפגשים, בזמן שבו הזירה הישראלית-פלסטינית מנוכרת יותר מתמיד. צעירים פלסטינים פחות ופחות רוצים לקחת חלק בחברה הישראלית, מסרבים ללמוד או לדבר עברית, מעדיפים לנסוע ללמוד בחו״ל, מי שיכול, מאשר באוניברסיטאות פה בארץ. אז איך אפשר בכל זאת להתקרב? לנסות לשנות את השיח?

סולי, מה אתה חושב על הניכור שאנחנו חווים בשנים האחרונות, כשפחות ופחות צעירים פלסטינים רוצים ללמוד עברית או רוצים לקחת חלק כלשהו בחברה הישראלית? איך אפשר לגשר על הפער הזה?

היום אנשים חיים על אותה אדמה אבל הם לא מכירים זה את זה יותר, בשונה מהדור של אבא שלי למשל. אני חושב שבשביל להתקרב למקומות של ריפוי, של פתרונות ושל קרבה, אנחנו חייבים לעבור דרך ההכרה באנשים שחיו פה ובעוולות שנעשו פה. תדמייני מנהיגים ישראליים שמצהירים על הכרה באובדן הפלסטיני לאורך השנים, על הכרה בנכבה. אני באמת חושב שזה יכול לפתוח את הדלת ללב של אנשים ומשם, גם לשיח. זה משהו שאפשר ללמוד מהתרבות המזרח תיכונית, התהליך של הסולחה. יש לנו כאן במזרח התיכון מספיק מקורות ידע על תנחומים, על מחילה ועל שיתוף פעולה אחד עם השני וזו יכול להיות פלטפורמה מאוד טובה לפתרון הקונפליקט".

מאיפה צריך להתחיל השינוי בעיניך?

"אני חושב שהעוגה הזו, שנקראת ישראל או נקראת פלסטין לא יכולה להיות שייכת רק לקבוצה אחת. זה מעולם לא קרה, לאורך כל ההיסטוריה. גם אם הולכים עם ההיסטוריה היהודית, תמיד היו פה שבטים וטיפוסים וערבובים. כשאני, שנולדתי וגדלתי בירושלים, לא יכול ללכת להסתפר בלי אישור מהצבא ולא יכול להיכנס לעיר עם האוטו שלי, ובאותו זמן יהודים וגם אנשים מארצות אחרות מתהלכים פה חופשיים, אני מרגיש שמשהו חייב להשתנות ושאנחנו צריכים לכבד כל קהילה, תרבות ודת. אני מאמין שזה אפשרי".

ואיך זה נראה מהזווית הפלסטינית?

חומת ההפרדה. צילום: רוני ציבלינג
חומת ההפרדה. צילום: רוני ציבלינג

"הפלסטינים כרגע מרוחקים מהמערכת, עם זכויות שונות לכל קבוצה: אם אתה חי עם הישראלים, יש לך זכויות מסוימות, אבל אתה אזרח סוג ב'. אם אתה חי בשטחים אז אין לך בכלל זכויות, אם אתה מירושלים אז אתה בין לבין… אני חושב שזו דרך שלא חושבת על ביטחון או על הגנה, אלא על שימור המצב הקיים. לעומת זאת, כשאנשים מרגישים מוגנים ובטוחים, מרגישים שיש להם הזדמנויות וגשרים, הם יוכלו לחלוק בארץ הזו הרבה יותר בקלות". גם סולי, כמו מורן, מזכיר בדבריו את הפחד כמרכיב בעיצוב התודעה: "פחד הוא דבר חזק מאוד וזו אסטרטגיה פוליטית מוכרת להמשיך ולהזין את הפחד ואת הסטריאוטיפים. בתקשורת של היום אנחנו רואים שהגיבור של צד אחד הוא הטרוריסט של השני, וריבוי הנרטיבים הזה מסביר למה הסיפורים האישיים הם מה שחשוב פה".

הדור הבא

המסע שלי לשיחה עם מורן וסולי התחיל מתוך מחשבות על חוויות ילדות ואיך הן מעצבות את מי שאנחנו, ולכן חשוב לי לשמוע מסולי איך הוא תופס את החוויות של הדור שצעיר ממנו (וממני). אולי ככה נוכל, אלו שעברו את הילדות בצל הקונפליקט, להפוך את הילדות עבור הדורות הבאים, אפילו בקצת, לטובה יותר עבור שני הצדדים.

סולי, כשאתה מתבונן בדור שצעיר ממך, איך אתה תופס את חוויית החיים שלהם במציאות הזו של קונפליקט וכיבוש?

הדור הצעיר נותן לי תקווה. תקווה וגם אחריות, וכמובן עוד רגשות, כי אני חלק אקטיבי מהמרקם הזה. אני עצוב על זה שאני רואה ילדים בלי הזדמנויות, שחיים בפחד, שסביבם צבא כל הזמן. אחיין שלי נורה לאחרונה בכתף מכדור חי כשהשתתף בהפגנת סטודנטים לאות סולידאריות עם שכם על יד בית הספר שלו, ועכשיו הוא חי עם זה. ילד בן 14, חמוד, משחק כדורגל, ועכשיו צריך לחיות לנצח עם כדור בכתף. את המשפחה שלי, כמו הרבה משפחות פלסטיניות, סילקו מהאדמות שלהם. הרבה פלסטינים מרגישים מנותקים מהבית שלהם, וזה סבל, זה לא קל. ויש הרבה הבדלים בין שטחים A, B ו-C. שכם נהיית מתוחה מאוד בימים האלה, רמאללה לעומתה קצת יותר פריבילגית. זו סיטואציה מאתגרת לילדים בשכם, שאין להם מרחב בטוח ואין ביטחון והחיים כל הזמן מסוכנים וחסרי חופש. בו זמנית, אלה ילדים חכמים, שהולכים לבית ספר ויש להם גישה לאינטרנט והם יודעים מה קורה בחוץ. חופש התנועה נלקח מהם, רבים מהם לא ראו ים בחיים במציאות. את חלקם זה הופך לאקטיביסטיים, וכך או אחרת זו הסיבה שאנחנו חייבים לדבר על המציאות הזאת, כדי שגם הצד הישראלי יהיה ער אליה".

ואיך מגיבים בני הנוער כשאתם מדברים איתם?

סולי: "האנשים שמגיעים לדבר איתנו מגיעים קצת יותר פתוחים מראש, אבל לפעמים מתעוררים טריגרים, כי הנרטיב הישראלי קיים שם והם פוגשים את הפלסטינים רק במסגרת הצבאית. בכל זאת, המפגש איתנו חשוב גם אם ייקח לו זמן לחלחל. הם יחשבו על מה שאמרנו. בכל המפגשים שאנחנו עורכים יש שני סיפורים של שני אנשים – אחד פלסטיני ואחד ישראלי. רק לראות ישראלי ופלסטיני יושבים זה לצד זה, כשפעם הם נלחמו זה בזה והיום הם עובדים יחד, זה נוגע. בסופו של דבר זו אסטרטגיה שעובדת, כי אנחנו מגיעים מעבר להגנות המיידיות בעזרת הסיפורים האישיים שלנו. עם סיפור אישי אי אפשר להתווכח, ואני מקווה שאנחנו משאירים רושם טוב על הנערים האלה. לפעמים אני פוגש מישהו אחרי שנים והוא מספר שהמפגש הזה שינה את החיים שלו. אבל כמו שדיברנו, אחרי הכל זה מסע ואני לא רואה פתרון מהיר. בערבית אומרים "שתלו עצים ואכלנו – כעת אנחנו נשתול ויאכלו".

מפגש של תנועת לוחמים לשלום עם חניכי מכינה קדם צבאית. צילום: לוחמים לשלום
מפגש של תנועת לוחמים לשלום עם חניכי מכינה קדם צבאית. צילום: לוחמים לשלום

הקונפליקט הישראלי-פלסטיני מורכב ונוגע בצורה אחרת בכל מי שחי פה. התקשורת לרוב מנסה להראות לנו מציאות של סבל, כאב וריחוק, ואנחנו אלו שצריכים להתאמץ כדי להסתכל מעבר לכל זה. עלינו מוטלת המשימה לעשות את העבודה כדי להתקרב, להכיר בקושי ובסבל של הצד השני, וכמו שמורן וסולי אומרים: "להיות בסולידריות". זה מסע אישי. הפתרון הפוליטי הוא חשוב כמובן, אבל לא פחות חשובות הן האמפתיה וההכרה בהתמודדות של הצד השני. אולי ככה, אם נתחיל דווקא משם, נוכל לשנות משהו בסיפור עבור הדור הבא.

תמונת הקאבר: בנקסי על חומת ההפרדה. צילום מתוך ויקיפדיה.

כתבה זו נכתבה במסגרת התכנית להכשרת כותבות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבוע האחרון יזמו אקטיביסטיות פמיניסטיות מחאה נגד הופעותיו של אייל גולן בעיר. הן חילקו פליירים על מכוניות שחנו בסמוך לאיצטידיון בלומפילד בו כתבו על מעשיו של גולן מתוך תיק החקירה בו הוא הואשם בניצול מיני ואלימות מינית של נערות. כעת הן מסבירות מה עמד מאחורי היוזמה ומדוע הן בחרו לעשות זאת.
הממשלה הפלסטינית היוצאת | צילום: רויטרס
לפני כחודש התפטר ראש הממשלה הפלסטיני מתפקידו במהלך שהחל שרשרת של מהלכים ורופורמות ברשות הפלסטינית. מה מסמנים המהלכים האלה, ואיך זה ישפיע עלינו? גלי אלון בסדרת כתבות על הפוליטיקה הפלסטינית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.