מאת: רקפת גינסברג (*)
בימים אלו אנו רואים את מחאות השחורים בארה"ב ומבינים שגם אומה שכבר בחרה לעצמה נשיא שחור עוד לא מחקה את טראומת העבדות, האפליה והדיכוי שחוותה במשך מאות שנים.
באותו הזמן בישראל, אלפי נשים יצאו בשבועות האחרונים למחאה על רצח נשים בישראל. אלפי נשים שזעקו לא רק את מותן של מרוואת דסוקי ואסתי אהרונוביץ אלא את החרדה לחייהן ולחיי בנותיהן.
אלפי המוחים ברחבי ארה"ב לא כעסו ובכו רק את מותו של ג'ורג' פלויד אלא ביטאו גם את החרדה והחשש על חייהם עצמם ועל חיי ילדיהם וכן את הכעס על השפלתם של כל מי שנראים כמוהם. כל המשותף בין המפגינים שהציתו את המחאה ובין פלויד הוא היותם שחורים. ההזדהות עימו העלתה בהם רגשות קשים שנובעים גם מאירועים שחוו בעצמם וגם מאלו שחוו בני משפחתם וחבריהם בעבר ובהווה.
גם הנשים בהפגנה לא הכירו את טטיאנה חייקין אבל הן נשים כמותה. ואף שחיי אדם, כל אדם, הם קדושים, הרי שזו לא היתה מחאה כנגד רצח ואובדן חיים באשר הם. זו הייתה זעקת נשים שהתמקדה ברצח נשים משום היותן נשים, מתוך הזדהות ותחושת שותפות.
https://www.facebook.com/politicallycorret/videos/2519556941595202/
כל אחת מאיתנו נמצאת בקבוצת סיכון
רצח של אשה על רקע היותה אשה נוגע בחרדות העמוקות של כל אחת מאיתנו שיודעת שעצם היותה אשה מעמיד אותה בסיכון לאפליה, פגיעה או אלימות מינית. ההכרה הזו מבהילה כל כך שכחלק מהרחקת האיום, אנחנו מנסות להסביר לעצמנו את ההבדלים בינינו ובין הנרצחות.
אבל חשוב שנזכור שהמציאות מראה שנשים הנפגעות מאלימות מגדרית הן בגילאים שונים, ממוצאים ותרבויות שונות וחלק לא מבוטל מהן בעלות השכלה גבוהה. לא משנה בנות כמה אנחנו ואיזה תפקידים אנחנו ממלאות בחיינו – הקורבן היא אשה כמונו ואנחנו חלק מקבוצת הסיכון.
כולנו נולדים בצבע, מגדר או מוצא אתני מסוים הקובע עבורנו את ההשתייכות הקולקטיבית שלנו, השתייכות המביאה עמה משא של התמודדויות שחלקן הן אישיות וחלקן חברתיות ומאפיינות את הקבוצה כולה.
אפליה, אלימות פיזית ואלימות מינית כלפי נשים על כל גווניה הן חוויות שנשים מתמודדות איתן, לצערנו, לאורך שנים רבות.
לכולנו יש טראומה קולקטיבית
אלימות כלפי נשים היא טראומה קולקטיבית שכולנו נושאות. לכן כל דיווח או ידיעה על פגיעה באישה כלשהי, הופכים לכולנו את הבטן גם אם לא עברנו פגיעה אישית (ורבות מדי, כידוע, עוברות), ומעצימה את הכעס וחוויות הפגיעות וההשפלה שאנו חשות.
טראומה קולקטיבית נובעת מההבנה שיש לאירועים או מצבים טראומטיים מתמשכים, כגון אפליה, גזענות או פגיעה, השפעה על קבוצת ההשתייכות כולה מעבר לקורבן הישיר של אירוע בודד. זוהי חוויה רגשית של פגיעות, חשש וכאב העשויה לעבור מדור לדור.
אנחנו מכירים את זה סביב טראומת השואה המאפיינת את העם היהודי כקולקטיב. החוויה הטראומטית, אף שהיא בת 80 כמעט, עדיין נוכחת גם בחיי הדור השני והשלישי ואף בתודעתם ורגשותיהם של יהודים שבני משפחתם לא חוו אותה באופן ישיר כלל.
הידיעה שאנחנו חולקים את אותו מוצא אתני- דתי אשר היווה את הגורם לרציחתם של ששת מיליון קורבנות השואה, מספיקה כדי לגרום לנו לחוש מאוימים ולעורר בנו תגובות אמוציונאליות לתופעות שונות הדומות או קשורות בשואה.
נבחרי ציבור – אתם מפקירים את נפשותיהן של נשים בדורות הבאים
גם בישראל 2020 העובדה שכיהנה ראש ממשלה אשה לא מחקה את האפליה, הדיכוי, הפגיעות המיניות והאלימות שחוות נשים וגם לא את הטראומה, הכעס, ההשפלה והכאב שהן מביאות עימן.
מחאות הנשים, כפי שהן נראות בשבועות האחרונים בעצרות ובמאבק ציבורי המתמשך, הן פרי שיתוף פעולה מעורר הערכה בין נשים וארגונים ממגזרים שונים. אלו נשים שתרגמו את הטראומה הקולקטיבית והכעס להתמודדות משותפת ולמעשה מצהירות בעצם פעולתן על היותן קבוצה החולקת איום וכאב משותף למרות ההבדלי הגיל, המוצא, ההשכלה וכו'.
את החוויה הטראומטית הזו ניתן לעצור, גם אם לא ביום אחד. אין סיבה שנמשיך לחוות את הכאב ולהעביר אותו לבנותינו ונכדותינו. לשם כך הובאה לממשלה תכנית למיגור האלימות כלפי נשים, אך התקציב עבורה מתמהמה, מקוצץ או מעוכב בתואנות שונות כבר מספר שנים.
ידעו השרים, המנכ"לים ונבחרי הציבור האחראים לכך- כי אי העברת התקציב לטיפול מקיף בנושא הוא מתן יד לא רק להמשך סיכון חייהן הפיזי של נשים אלא להמשך פגיעה נפשית והעמקת חווית הפחד, הכעס וההשפלה של הנשים בישראל כולן. היום ובדורות הבאים.
*** אני מקדישה את השורות האלו לדודה שלי חנה סינא ז"ל, שנשרפה למוות אחרי שספגה אלימות קשה מבן זוגה. הטראומה של חייה ומותה ב 1952 פועמים בתוכי אף שארעו שנים רבות לפני שנולדתי***.
(*) רקפת גינסברג היא יו"ר מרכז יעוץ לאשה
לכתבות נוספות בנושא טראומה קולקטיבית ואלימות כלפי נשים לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: רוני פלזן
