אישה בכלוב של זהב

סקירה של הספר: "חֶבְרָה", מאת תהילה חכימי, בעריכת נעמה צאל. הוצאת רסלינג, 2018.

תהילה חכימי היא משוררת וגם מהנדסת מכונות. היא סופרת, וגם פמיניסטית-מזרחית. והיא גם אישה, במקצוע שיש בו רוב גברי מובהק. את מרכיבי הזהות הללו ניתן היה למצוא כבר בספר השירה שלה, "מחר נעבוד", שפורסם ב-2014 בהוצאת "טנג'יר", בו ניתן למצוא שירים על מערכות יחסים לצד שירים על רצח נשים על רקע מגדרי. שירים על עולם העבודה: על ראיונות עבודה ומרכזי הערכה, מנקודת המבט הפרטית שלה, כאישה-פמיניסטית-מזרחית-מהנדסת, בעולם מקצועי שהוא לרוב גברי-אשכנזי. כי תהילה חכימי היא גם מהנדסת מכונות וגם משוררת, גם משוררת פמיניסטית וגם פמיניסטית מזרחית – וכל הזהויות האלו משתלבות לכדי שירה פוליטית ורדיקלית.

בספר "חֶבְרָה" (121 עמודים בסך הכל), היא אמנם עוברת מהשירה אל הפרוזה, אך נשארת בעולם התוכן של העבודה, כאישה בעולם גברי. יחד עם זאת, בעוד "מחר נעבוד" עוסק במובהק ובמוצהר בכל הקונפליקטים וההתנגשויות האלו בין הקבוצות והזהויות: גברים-נשים, אשכנזים-מזרחים – ב"חֶבְרָה" היא עוסקת בהם בצורה יותר מטאפורית, בסאבטקסט, בשולי הדברים כביכול. ובמקום לכוון את האגרוף ישר לפרצוף – היא מכוונת אותו דווקא לבטן.

החלק הראשון של הספר, והטוב ביותר בו לטעמי,  נע לסירוגין בין קטעי פרוזה קצרים העונים לשמות "אישה בחלל עבודה" ו"חֶבְרָה". החלקים של "אישה בחלל עבודה" הם מעין פרוזה-שירית, או שירה-פרוזאית: זו פרוזה שיש בה מקצב פנימי של שירה, עם המשפט שחוזר שוב ושוב – "אישה בחלל עבודה", בתוך רצף אסוציאטיבי מעולמה הפנימי של הדוברת, כשלרוב היא מסתכלת על עצמה מבחוץ, ופונה אל עצמה בגוף שני, בשם – "אישה בחלל עבודה". בחלקים תחת השם "חֶבְרָה", לעומת זאת, הדוברת מספרת בגוף ראשון על מקום העבודה ("החֶבְרָה"), על השגרה שמתנהלת תחת חרב הפיטורים – של מנכ"ל שמרביץ בעובדים נאומי מוטיבציה משולהבים ומגוחכים ונשמע כמו אדם בהתקף מאני, של תיקון תקלות במכונה, תאונות עבודה, ועוד. למרות הדיבור בגוף ראשון, דווקא החלקים האלו נשמעים מרוחקים יותר, חיצוניים לדוברת ואפילו מנותקים ממנה. בעוד שב"אישה בחלל עבודה" היא אמנם מסתכלת על עצמה מבחוץ (בדרך כלל, לעתים משתרבבת גם התייחסות בגוף ראשון) אך ממקום יותר אמפתי וחומל, ושואלת את עצמה – "אהבת פעם?". כאילו תוהה מה היא עושה שם, כשהיא מעבירה את שנותיה הטובות ב"חֶבְרָה", ששוכרת ממנה בתשלום את כל הזמן והמשאבים שלה, ולא משאירה לה גם פניות קוגניטיבית או רגשית לדברים החשובים באמת בעולם – לקום מהכיסא לפני הפסקת הצהריים, או למצוא אהבה. ב"אישה בחלל עבודה" יש ביטוי גם לעליבות ולבדידות, לחרדה, לדיכאון התעסוקתי; לכל הדברים שלא מקבלים את המקום הראוי להם בתיאור אירועי השגרה השוחקת וחסרת התוחלת ב"חֶבְרָה", שם היא בעצם רק עוד חלק מהמכונות שהיא אמורה להפעיל ולתקן.

מסביבה, בחברת ההייטק, כולם גברים. מלבד המנקה, עובדת חברת הקבלן, אישה שקופה, שאף אחד שם לא רואה, מלבדה; שקופה אפילו יותר מהדוברת, בהתאם לסטטוס החברתי-כלכלי הנמוך שלה. בחלק זה ניתן למצוא את עמדתה כאישה בעולם עבודה גברי: היא מתארת איך הגברים משתמשים במושגים כמו "אנחנו בהריון" כדי לתאר תהליך ארגוני או "בסוף במזל הצלחנו לאנוס את המכונה לעבוד", וצוחקים, כמובן, בעוד שאותה המטאפורה הזו לא ממש מצחיקה. היא מצטטת את השפה המאצ'ואיסטית-מיליטריסטית שבה המנהלים (תמיד גברים, כמובן) משתמשים: "שיפור עמדות", או זיהוי של "אויב באזור החיץ המערבי" בפעילות חברתית של פיינטבול, שמתוארת כשדה קרב אמיתי: "חוסלתי ואני מחוץ למשחק. התחשק לי להקיא", היא מדווחת. זה העולם שלהם; בעוד שהיא עסוקה במעקב אחר האפליקציה שמנטרת את המחזור החודשי, ובניסיון שלא לקרוס אל תוך תהום כשהעבודה סוגרת אט אט על הנפש שלה; כי גם כלוב של זהב הוא עדיין כלוב.

החלק השני של הספר, "עובדת חֶבְרָה", יוצא מהקיוביקל וממשרדי החברה, ומתחיל בהיעלמותו של ילד בן 11 ביישוב גנרי כלשהו. הילד הגנרי שנעלם היה לקוח גנרי של רשת המבורגרים גנרית, שמעסיקה בני נוער בשכר מינימום ובתנאי ניצול. אמנם מדובר בתחתית שרשרת המזון של שוק העבודה, אך בדומה לחברת ההייטק בחלק הראשון, גם שם מדברים במושגים של "התייעלות", וחוסכים בשקיות קטשופ ומיונז, מאחר ש"התייעלות, כך הסבירה מנהלת הסניף בשיחת הצוות השבועית, מתחילה בפרטים הקטנים".

מוטיב שחוזר בחלק זה של הספר הוא הניקיון. חכימי לא מתייחסת לניקיון כאל נושא נייטרלי, אלא כחלק אינהרנטי ממערך הכוחות הפטריארכלי והקפיטליסטי בחברה. עבודת הניקיון עצמה כבר משקפת את מערך הכוחות הזה: המנקות הן לרוב נשים, שמגיעות מאוכלוסיות מוחלשות בהיררכיה החברתית, ועובדות בתחום מהיעדר ברירה אחרת בדרך כלל (כמו המנקה עובדת הקבלן בחברת ההייטק בחלק הראשון של הסיפור). ביישוב הגנרי שבו מתרחש החלק השני, עוזרות הבית, עולות חדשות מחבר העמים לשעבר, נשלטות על ידי "הסרסורה", עולה ותיקה יותר, ששולטת בהן ומסיעה אותן לבתי הלקוחות, וכמובן גם גוזרת עליהן קופון, בהיותה מונופול בתחום. אם החלק הראשון של הסיפור התנהל בעולם גברי ומאצ'ואיסטי, אז כאן אלו דווקא נשים שנמצאות בעמדות כוח, ומנצלות אוכלוסיות מוחלשות מהן: ה"סרסורה" שמנצלת את עובדות הניקיון, או מנהלת סניף רשת ההמבורגרים, שמתעמרת בבנות ובני הנוער שתחתיה, ובין היתר כופה עליהם סטנדרט מחמיר של ניקיון. כך למשל, פינוי הזבל ברשת ההמבורגרים מתואר כמלאכה בזויה (ומסריחה) שהעובדים מתעבים.

הניקיון הוא ערך בפני עצמו ביישוב הפיקטיבי הזה: פינוי הזבל מהיישוב נעשה אפילו בשבת, על ידי "גויים של שבת", כדי לשמור על המרחב הציבורי נקי. אבל ריח הזבל והריקבון שעולים מרשת המזון המהיר הם בעצם מטאפורה לריקבון של החברה כולה; היא מצביעה על הניסיון להרחיק את הזבל מהמרחב הציבורי, באמצעות עבודה שחורה של בני נוער ונשים מוחלשות – אך לשווא. הריקבון נמצא בתוך החברה כולה, ומאכל אותה מבפנים, כמו סרטן.

החלק השלישי של הספר, "רילוקיישן", עוסק בהצעה שמקבלת הדוברת לרילוקיישן מסוג אחר – סודי, סוריאליסטי, ועתידני. לא אפרט יותר כדי להימנע מספוילרים, רק אומר שהסיפור היה יכול בקלות להוות בסיס לפרק ב"מראה שחורה".

כפי שכתוב בתקציר שעל כריכת הספר – הספר נע בין הווה, עבר ועתיד, ומתאר "שלושה מצבי עבודה" שונים, בכל אחד מחלקיו של הספר. גם כשהיא יוצאת מבין קירות המשרד – או היעדר הקירות ב-open space – חכימי נשארת בתוך עולם העבודה, ודרכו היא נוגעת גם בעולם הפנימי של העובדת. למען האמת, הגבול בין שני העולמות די מטושטש: העבודה חודרת לשעות הפנאי, אם יש כאלו; היא חודרת למחשבות, ואפילו לחלומות. כאילו שאין חלל שאינו חלל עבודה; אין נפרדות בין העבודה לבין החיים עצמם. כי אצל חכימי אין דבר כזה "work-life balance", יש רק "work-life conflict", אם להתייחס למושגים המקובלים בספרות האקדמית העוסקת בתחום. וכשקוראות את הספר – קשה שלא לתהות – בשביל מה…? מה בעצם החשיבות של תיקון המכונה בחלק הראשון? מה הטעם בצליית המבורגרים ובטיגון צ'יפס בחלק השני? את מי זה משרת, בעצם? את המנכ"ל משיחת המוטיבציה המטורללת בפתיחת הספר? את מנהלת רשת ההמבורגרים המתעמרת? את החברה? את המדינה? מה שבטוח – לא את העובד או העובדת שבתחתית ההיררכיה, בין אם מדובר במנקה עובדת חברת הקבלן, ובין אם מדובר במהנדסת. ובאותו אופן שבו מטשטשים הגבולות בין העבודה לחיים עצמם בחלק הראשון של הספר – בהמשך מטשטשים גם הגבולות בין החברה (Company) לבין החברה (Society) בכלל.

עולם העבודה בספר של חכימי הוא מנוכר וציני למדי; לרוב הדמויות (כולל הדוברת) אין בכלל שמות פרטיים, אלא רק טייטל מקצועי ("המנכ"ל", "מנהלת הרשת", או אפילו הגיבורה – "אישה בחלל עבודה"). בעולם העבודה שהיא מתארת, את נדרשת לתת את זמנך, את כוחך ואפילו למכור את נפשך – ובתמורה נותנים לך קובייה במשרד. מצפים ודורשים ממך לתת ל"חֶבְרָה" את כל-כולך, בלי לשאול שאלות ובלי להטיל ספק, אבל מחר יכולים לפטר אותך, כי ה"חֶבְרָה" בקשיים. העולם של חכימי מזכיר בצורה רבה את עולם העבודה שמתארת צליל אברהם בסדרת כתבות מלפני כשנתיים במאקו על דור ה-Y. בעולם הזה, גם של חכימי וגם במציאות התעסוקתית של דור ה-Y שמתארת אברהם, החוזה הפסיכולוגי שהיה בין העובדת למקום העבודה שלה השתנה: מקום העבודה כבר לא מציע יציבות וביטחון, וצעירות וצעירים נאלצים לעבוד לא פעם בתנאי ניצול, כשהם עדיין נדרשים להיות לויאלים ומחויבים למקום העבודה, ללא תמורה אמיתית. אצל חכימי, העבודה כשלעצמה גם לא בהכרח מספקת משמעות; ואותם דברים שהיו אמורים לספק משמעות, אושר או נחמה – הם בלתי מושגים, דווקא בגלל העבודה כשכירה בחברה.

את הספר "חֶבְרָה" קראתי ברצף, כמעט בלי לקחת אוויר; ב"אישה בחלל עובדה", הרגשתי שהדוברת משליכה עלינו, הקוראות, את הבדידות, העייפות והחרדה שלה ומשאירה אותנו עם תחושת המחנק; ב"חֶבְרָה" נשארתי עם חוסר התוחלת ואובדן המשמעות; ב"עובדת חברה" הרגשתי שחכימי מכניסה אותי לעולם דיסטופי ומטריד. ואחרי כל זה, ב"רילוקיישן", כבר חשבתי שאולי זה בעצם לא רעיון גרוע כל כך, הרילוקיישן הזה, ולו רק כדי לנוח קצת מהחוויה המתישה והמציפה הזאת של עולם העבודה, כפי שמצטיירת ב"חֶבְרָה".

כפסיכולוגית תעסוקתית במקצועי – השילוב הלא טריוויאלי הזה של תחומי העיסוק של חכימי תמיד סקרן אותי מאוד. איך הנדסת המכונות משתלבת בשירה? ואיך כתיבת פרוזה משתלבת בעבודה של מהנדסת מכונות?  בראיון ל-"7 לילות בשבוע שעבר", היא סיפרה על שני העולמות האלו: "אני חיה כאן ואני אדם פרקטי. וגם מעבר לעניין של העובר ושב, כשיש לי עבודה אני מרגישה שאני חיה בעולם ולא בתוך ספרה סגורה, בועה. הרי הכתיבה שלי היא מתוך הקצב הבלתי פוסק הזה, של עוד יום במשרד ועוד יום במפעל. על זה אני כותבת. אחרת מה אני אעשה? על מה אני אכתוב אם אני לא אהיה בחוץ? מה, אני אהיה כמו כל הסופרים האלה שאני לא מעוניינת לקרוא, שכותבים על היות כותב? זו בעיניי ספרות גברית מאוד, לכתוב מהעמדה של הסופר המתוסכל – מקנאוסגורד ועד רומנים שיוצאים פה לאחרונה".

חכימי היא אישה שכותבת ספרות ששואבת מהחוויות שלה בעולם העבודה ה"אמיתי". היא בעצם אומרת לנו, באמצעות השירה והספרות: אל תאלצו אותי לבחור; אני גם אישה וגם מהנדסת מכונות. גם מזרחית וגם משוררת. גם מהנדסת מכונות וגם סופרת. הציפייה הזאת לבחור – מקצוע אחד, זהות אחת – נועדה בעצם להכניס אותך לאיזו תבנית שתהיה נוחה לחברה (הפטריארכלית והקפיטליסטית). להכניס אותך למשבצת, כזאת שככל הנראה תצמצם אותך, אבל תאפשר ל"חֶבְרָה" להכיל אותך. בספרות שלה, היא עושה סינתזה בין העולמות השונים, ומביאה את מכלול הזהויות שלה; בלי לצמצם את עצמה ובלי לבחור. כמי שאמרו לה לא פעם: "את לא יכולה להיות גם פסיכולוגית וגם עיתונאית", או "את לא יכולה להיות פסיכולוגית, וגם אקטיביסטית פמיניסטית" – אני מודה לה מאוד על הדוגמא האישית הזאת. כי בעצם, גם אני כמותה; אני גם וגם. מי אמר שאנחנו חייבות לבחור, בעצם?

בתמונה הראשית: עטיפת הספר "חֶבְרָה". עיצוב עטיפה: As We Design.