Reading Time: 4 minutes

בין המחיצות: הקורונה משפיעה על נשים חרדיות, ועל כולנו

מגבלות הקורונה על תפילה פותחות מרחבים מסוימים לנשים חרדיות ומדירות אותן מאחרים. התקופה מאפשרת ודורשת חשיבה על העתיד של בתי הכנסת ושל תפילת נשים, וגם על סולידריות בין פמיניזם דתי וליברלי
Reading Time: 4 minutes

מאת: מלכי רוטנר

בחג הפסח האחרון התפללנו כל המשפחה ביחד. אבל השנה, בימי הקורונה, הכול נראה אחרת. עמדנו במרפסת עם משפחות רבות סביבנו וענינו ביחד לתפילת החזן שעמד למטה. זאת הייתה חוויה שונה ומיוחדת מהדרך בה אני רגילה להתפלל, בעזרת הנשים. הסתבר שבתוך כל בהלת הקורונה, התפילות האלו היו בדיוק מה שהנפש שלי הייתה צריכה. כאישה, יכולתי, לראשונה, להתפלל בנוסח התפילה שלנו, ביחד ובקול.

סגירת בתי הכנסת והוצאתם החוצה למרחב הציבורי הציפה שתי תופעות חדשות שקשורות לנשים ובמובן מסוים גם הגדירה מחדש את תפקידו של בית הכנסת.

התופעה הראשונה היא שינוי במקומה של המחיצה במניינים האורתודוקסים. המחיצה המבדילה בין גברים ונשים היא מנהג עתיק מאוד, אבל סגירת בתי הכנסת בתקופת הקורונה הובילה לצורך בארגון מחודש של התפילות והרבה פעמים וויתרו על המחיצה בצורה הרגילה שלה.

למשל, במרפסת הביתית שלי, בתוך המשפחה הגרעינית המצומצמת, לא היה צורך במחיצה. החלוקה המגדרית נשמרת היטב, אך לראשונה בחיי חוויתי את התפילה כפי שהיא מתרחשת בעזרת הגברים: התפללתי ושרתי בקול רם, יכולתי לראות בצורה בהירה, ולא בהצצה מבעד לחרכים, את קריאת התורה.

המניין הייחודי שנוצר בניסיון ההסתגלות למגבלות הקורונה, נותן לנו הנשים מקום שווה ומכניס אותנו פנימה אל קודש הקודשים שהכניסה אליו הייתה נעולה עבורנו.

בחסות הקורונה השתתפות נשים בתפילה הפכה למשהו שאפשר לוותר עליו

התופעה השנייה שהופיעה עם מגפת הקורונה, היא ששטחים רבים מהמרחב הציבורי הוסבו לבתי כנסת ותפילה. לא רק שנשים לא תמיד מוזמנות למרחבים אלו, אלא שככל שהמרחב ממוקם בשכונה בעלת אופי חרדי יותר: כך חזקה יותר הדרישה שנשים המתגוררות או המבקרות במרחב הזה יעקפו את השטח הציבורי שהוסב לתפילה, וילכו בדרכים חלופיות.

זהו סממן לפיחות במעמד של תפילת נשים, שהובלט באמצעות הדיונים על הסדרי התפילה בעת הקורונה. גם מי שנלחמו לאחרונה על חופש הפולחן הדתי (תפילה) השאירו את הפולחן של האישה הדתייה מחוץ לדיון: היא לא מחויבת בתפילה במניין ויכולה להתפלל בכל מקום, ולכן אין צורך להילחם על מקום תפילה עבורה במרחב הציבורי בזמן הקורונה.

השתתפות בתפילה בעזרת הנשים בבית הכנסת, שהייתה לי ולחברותיי טבעית ומובנת מאליה, הפכה בימים אלו למשהו שאפשר לוותר עליו. מה שמדגיש את היחס השונה של ההלכה לתפקיד הרוחני של הנשים והגברים.

הלב הפועם של הקהילה הולך ומתרחק מהנשים החרדיות

כל מה שתיארתי הוא לא סימפטום של הקורונה אלא עדות לתופעה רחבה הרבה יותר. החברה החרדית, בהיותה חברה שמרנית, רואה בשמירת מנהגים עתיקים כאידיאל ומוצאת בה כוח רב. תזוזות הלכתיות במעמדן של הנשים רחוקות מאוד. לצד התפתחותן של נשים חרדיות והובלתן כמעט בכל תחום, המקום הדתי שלהן נשאר ללא תזוזה.

בית הכנסת שמתפקד כלב החם והפועם של כל קהילה יהודית, הולך ומתרחק מהנשים. נשים חרדיות שבעולם הגשמי מסירות מחיצות, לומדות באקדמיה ועושות חיל, מגיעות למקומן בעזרת הנשים בבית הכנסת ונתקלות באותה מחיצה ישנה.

וכך נוצר מהלך דו כיווני: הפער הולך וגובר, נשים ממעטות להגיע לבית כנסת, בית הכנסת שגם כך נותן מקום גדול יותר לגברים. החלקים של הנשים בתוכו הולכים ומתמעטים. נשים חרדיות הופכות יותר ויותר מדיירות קבע לאורחות מזדמנות.

כשהייתי ילדה קטנה ביקור בבית כנסת היה חלק בלתי נפרד מהשבת. המבוגרים התפללו, ואנחנו שיחקנו והסתובבנו בין קולות התפילה והשירה בפנים, לרעש המשחקים בחוץ. כל שמחה אישית ומשפחתית צויינה בבית הכנסת. אחרי התפילה נערך קידוש וישבנו כולנו, אוכלות ומשוחחות. הילדות שלי כבר לא חלק מהדבר הזה. בית כנסת הוא מקום שמבקרים בו לעיתים רחוקות, אין בו מקום לילדות, והמקום של הנשים הולך ומצטמצם.

נשים חרדיות בעזרת נשים

אם המקום הדתי של נשים מצומצם זה משפיע על החברה הישראלית כולה

משבר הקורונה יסתיים יום אחד וכולנו נערכות ליום שאחרי. המחשבה על עיצוב בתי הכנסת כך שיהיו מזמינים יותר לנשים צריכה להתחיל היום. ראשית, כי הקורונה בינתיים כאן, והסיום טרם נראה באופק. אנחנו צריכות, עכשיו, למצוא דרכים בהן המתפללים בבתי הכנסת לפי המתווים הרזים של מגבלות הקורונה יכללו גם מתפללות.

הסיבה השנייה היא שדברים שקורים עכשיו מעצבים את המחר. כמו בכל תחום, אנחנו יודעות איך נכנסנו למשבר אין לנו מושג איך נצא ממנו. מה יהיה המבנה של הקהילה בסיומו, מה יהיו יחסי הכוחות, אילו תזוזות יתרחשו בלי שנשים לב.

אם לא ניתן את הדעת לכך עכשיו, יש סיכוי שבבתי כנסת מסוימים מלכתחילה לא תיבנה עזרת נשים, כפי שקורה היום בקהילות מסוימות. הקורונה תחזק את התפיסה לפיה נשים גם ככה יכולות להתפלל בבית. המקום בבתי הכנסת הוא יקר, אז אם בכל מקרה נשים לא חייבות להשתמש בעזרת הנשים ניתן להפנות את החללים האלו לשימושים חשובים יותר.

זה לא "כאב ראש" חרדי בלבד: זה משפיע על כל אזרחיות המדינה

אז מה אפשר לעשות? מצד אחד פנימה, כנשים מאמינות צריך קודם כל לא לוותר על המקום שלנו בבית הכנסת. בפעמים רבות לא מדובר בהדרת נשים, אלא בהסכמה דו צדדית ובוויתור מודע של נשים. ויתור כזה, שמתבטא כרגע רק בתפילות חגים, יתבטא בהמשך בחלק שלנו בחגיגת בר המצווה של הבן, בעיצוב המקום הקהילתי של הנשים, ובכלל במקומנו הפיזי בבית הכנסת.

מצד שני, לכאורה מדובר ב"כאב ראש" חרדי בלבד, אבל זה לא נכון. הכתוב משפיע על כל אזרחיות המדינה. למעלה משבעים אחוז מקרב היהודים בישראל המגדירים עצמם כחילונים צורכים את הטקסים הדתיים שלהם באורתודוקסיה, בין אם מבחירה ומרצון, ובין אם מכורח מתוקף מקומה הפוליטי של הרבנות והמועצות הדתיות. בכלל ישנה תפיסה שמה שקורה בקהילות סגורות בחברה הישראלית נשאר שם. זה נכון לגבי החברה הערבית, ונכון בהקשר הזה גם לגבי החברה החרדית, אך מקרים רבים, והקורונה ביניהם, מוכיחים שכולנו כאן ביחד באותו סיר מבעבע.

עיצוב בית הכנסת העתידי חשוב לא רק לקהילות החרדיות אלא לחברה הישראלית כולה. ההחלטות הדתיות משפיעות על כלל החברה מתוקף היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. מעבר לכך, משפחות חילוניות רבות חוגגות ציוני דרך משמעותיים כטקסים דתיים. באירועים אלו מקומה של האישה – האם, הרעיה, האחות ייקבע לפי חוקי המקום.

סולידריות בין פמיניזם דתי וליברלי יכולה ליצור עתיד שונה

בעולם מתוקן, למרות שזהו עניין פנימי דתי של נשים חרדיות ודתיות, ישנה חשיבות באחווה נשית חוצת מגזרים. עד כמה שתפילה או ספר תורה יכול להיות זר לאישה חילונית, עדיין המאבק הפמיניסטי הרחב צריך לכלול גם את עזרות הנשים.

זה מורכב במיוחד כי פמיניזם דתי בהגדרתו כפוף לחוקים נוספים שמתנגשים בפמיניזם הליברלי. אך העידן הנוכחי מסמן לנו לא להיבהל ממורכבות, אלא לנהל אותה ולבחון אותה בכל פעם מחדש. מלחמות פמיניסטיות בחברות שונות לעיתים הן ביטויים שונים של אותה תופעה. גם אם אין משהו ממשי לעשות, הסולידריות חשובה מאוד. לא ממקום שלא רואה ערך בדת ורוצה להעלים אותה, אלא ממקום שמכיל ומאפשר מערכות ערכים רבות ומגוונות ופועל לשוויון ולצדק.

ובינתיים, אני מנצלת את מנייני המרפסות שחזרו ביתר שאת בגל השני. אני אוגרת חוויות של תפילה אחרת, בה אני שומעת את מה שיוצא מפי, ולא מסתפקת בלחישות מוחרשות לתוך הסידור. בין לבין גם הבנות שלי שלא טעמו את טעם בית הכנסת כמוני, מקבלות את היופי הזה בלי מאמץ, מונגש לתוך הבית. ביום שנחזור לעזרת הנשים נזכור את הטעם הזה, ונרחיב את המקום שלנו.

לקריאה נוספת בנושא פמיניזם דתי לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: עזרא לנדא תמונה באמצע הכתבה: יעקב לדרמן

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

הומלסית פוליטית: מפנטזת על ג'סינדה ארדרן ישראלית

Reading Time: 4 minutes רבות אומרות כיום "בואי" ומייחלות למנהיגה. אבל קשה לדמיין מישהי שמעולם לא הייתה. כדי להימלט מהפוליטיקה היומיומית הטראומטית, לירון כהן נעה בין פנטזיה ודיסוציאציה, בין ג'סינדה ארדרן ו"בורגן", ומשרטטת את דמותה של מנהיגות נשית נכספת

קיוטיז: נטפליקס מנרמלת פדופיליה במסווה של ביקורת חברתית?

Reading Time: 4 minutes בסרט הדרמה "קיוטיז" בנטפליקס בנות 11 רוקדות בחושניות מול מאבטחים מבוגרים כדי להיכנס למועדון לילה, המצלמה דואגת להתמקד בישבן הצעיר והמתנועע. והעולם? מאשים את נטפליקס ומתעלם מתעשייה שלמה שמפקירה ילדים באופן יומיומי

השיח הנשי משנה מציאות? הגברים בישראל כבר לא בוכים בלילה

Reading Time: 3 minutes חינוך מגדרי לגבריות מסליל גברים לקשיחות וריחוק רגשי. אבל לאחרונה גברים פונים יותר לטיפול נפשי, ומדברים גם על הטלטלה שעברו כגברים וכאבות למול "אונס השלושים" באילת ומחאות הנשים ברשת. ד"ר שלי זיתוני כותבת מהשטח

בלב מרפאת הנשים בכפר עארורה

Reading Time: 9 minutes שבת בבוקר בכפר עארורה (عاروره) שבמחוז רמאללה, במרפאת הנשים הניידת של "רופאים לזכויות אדם" הופך במהרה ליום של חסד, יום שמציע אפשרות אחרת.