סינתיה אנלו היא חוקרת פמיניסטית של תהליכי מיליטריזציה ויחסים בינלאומיים מהידועות והנחשבות בעולם וכן חברה ברשת האקדמית של ארגון WILPF, women's international league for peace and freedom, ארגון פמיניסטי אנטי-מיליטריסטי שנוסד במהלך מלחמת העולם הראשונה וחגג לאחרונה 100 שנות פעילות. השבוע, בעקבות משבר הקורונה העולמי, היא חלקה באתר הארגון כמה מחשבות פמיניסטיות על הנגיף. אמנם המחשבות נכתבו בהקשר אמריקאי, אך עשויות להיות שימושיות גם לחברה הישראלית.
מאת סינתיה אנלו
תרגום: שיר ברבי
כאשר ערים ומדינות שלמות נסגרות כדי "לשטח את העקומה" של התפשטות נגיף הקורונה, קיים סיכון לבחור באנלוגיה שגויה למעשה הקולקטיבי הנכון בזמנים מסוכנים אלה. "ניהול מלחמה" היא אנלוגיה מפתה ביותר לגיוס משאבים פרטיים וציבוריים נגד הסכנה הנוכחית. עם זאת, עלינו להתנגד לפיתוי המתעתע הזה.
למדנו, כלומר, חוקרות פמיניסטיות לימדו אותנו שוב ושוב, שבאינספור מדינות ולאורך דורות, ניהול מלחמה תדלק סקסיזם, גזענות, הומופוביה, אוטוקרטיה, חשאיות ושנאת זרים. אף אחד מאלו לא ימנע מגיפה. הם לעולם לא יקדמו מדע אמין ותשתיות רפואיות מתפקדות. הם לא יגנו על הפגיעות.ים ביותר שבינינו. הם לא ישמרו על הביטחון של כולנו והם ללא ספק לא יניחו את התשתית לדמוקרטיה שלאחר המגפה.
למרות זאת, אנלוגיית ״ניהול מלחמה״ מפתה כל כך כיוון שרבים ורבות מאיתנו ורבים ממנהיגי התרבות והפוליטיקה שלנו, בוררים לתועלתם את המלחמות שלהם ואת מה שהם רוצים שנזכור מכל מלחמה:
מרבית האמריקאים המודאגים כיום מוירוס הקורונה לא חוו את מלחמת העולם השנייה. ייתכן ש"המלחמה הטובה" ההיא, לכאורה, מאפשרת את הגוון הורדרד שמתלווה לאנלוגייה "ניהול מלחמה". כפי שנלמד בבתי ספר רבים וכפי שמתואר בסרטי קולנוע למכביר והונצח בטקסים אינספור, מלחמת העולם השנייה הייתה תקופה שבה "כל האמריקאים התאחדו", כאשר "כולם נשאו בנטל ההקרבה". היתה זו המלחמה שהעניקה לנו "מטרה משותפת". כולנו תמכנו ב"בחורינו". עמדנו מול "אויב משותף". אויב שהיה ללא ספק "מרושע". בעורף, "ג'י. איי. ג'ו" ו"רוזי המסמררת" היוו סמלים לאזרחות מופתית. כדובדבן על הקצפת של עוגת הזיכרון, מונחים האמריקאים כ"מושיעי העולם" בשל ״ניהול המלחמה״.
כפמיניסטיות אנטי-מיליטריסטיות המנסות לחשוב כיצד להתמודד באופן הטוב ביותר עם האתגרים המקומיים והעולמיים המשמעותיים שוירוס הקורונה מעמת אותנו עמם, אנו מנסות לעצב גישות השואפות לקדם צדק חברתי, שוויון מגדרי ושלום בר-קיימא. אנו עשויות לדמיין כי השילוש מעורר ההשראה הזה הוא ההפך הקוטבי ל״ניהול מלחמה״. עם זאת, עבור אמריקאים רבים שמתרפקים על זכרונות סלקטיביים של מלחמת העולם השנייה, המלחמה האהובה עליהם קידמה את כל השלושה. הגרסה הרומנטית של האמריקאים למלחמת העולם השנייה, היא גרסה שבה מלחמה "קירבה אנשים", שבה "כולם נשאו בנטל", שבה "השלום ניצח". ג'י. איי. ג'ו זכה ללכת לקולג' ולקנות את בית חלומותיו. רוזי הפכה לאם וזכתה לשכר הוגן. באופן זמני.
במילים אחרות, בעוד שפמיניסטיות עשויות לחשוב על ניהול מלחמה ובניית שלום כניגודים, סביר להניח שהמיליטנטים שבינינו יחשבו על ניהול "המלחמה הטובה" כקידום סולידריות, צדק והזדמנויות מורחבות לנשים בשם השגת השלום.
כפי שקורה במדינות רבות, התמונה הורודה של זיכרון המלחמה תלויה באילו מחוויות המלחמה נחקקו בזיכרון. לדוגמה, נוח לאמריקאים המדמיינים ברגשנות שכיום אנו יכולים לנהל "מלחמה מסוג מלחמת העולם השנייה" נגד נגיף הקורונה המתפשט במהירות, לשכוח את כליאתם של אמריקאים יפנים שומרי חוק בשנות הארבעים. כמו כן, לא כל כך נוח להם להיזכר בהפרדה הגזעית של שורות הצבא וחיל הים האמריקאי במהלך אותה מלחמה הזכורה בחיבה.
במהלך ארבעים השנים האחרונות, היסטוריוניות פמיניסטיות אמריקאיות כמו בלנש ווייזן קוק, מרי לואיז רוברטס, ברנדה מור, ג׳ין ווקאטסקי יוסטון, מורין האני ואליסון ברנשטיין ביצעו את המחקר הקפדני שנדרש כדי להסיר את הגוון הוורדרד מהמשקפיים הקולקטיביים שלנו. חוקרות אלה חשפו כי אמריקה ניהלה את מה שמכונה "המלחמה הטובה" על ידי קידום זנות, אכיפת מנהגים גזעניים, הומופוביים ואנטישמיים וכן הבטחות שווא לנשים.
כיום, ניתן לדמיין כי ניהול "מלחמה מסוג מלחמת העולם השנייה" נגד מחלה המתפשטת במהירות, הוא אסטרטגיה רצויה רק אם אנו מתעלמות מממצאי ההיסטוריוניות הפמיניסטיות ומסרבות להפנים את הלקחים הפוליטיים המכריעים שהן לימדו אותנו על העלויות בפועל של הפיכת כל מאמץ אזרחי קולקטיבי ל"מלחמה".
כדי לגייס את החברה כיום לספק מערכת בריאות ציבורית אפקטיבית, כוללת, הוגנת ובת קיימא, עלינו ללמוד את הלקחים שהציעו לנו היסטוריוניות פמיניסטיות של מלחמות. לשם כך, עלינו לסרב לפיתוי של מיליטריזציה הצבועה בורוד.
