ואז התחלתי להשתגע

מאת: הילה מור-זהבי

עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג

הבן הבכור שלי סיים כיתה ו' והתחיל חטיבת ביניים תוך כדי סגרים. כמו לכולנו, הקורונה גרמה לו להיזרק מפרק אחד של החיים אל פרק אחר בלי שום טקס סיום או הכנה אמיתית. נכון, נראה כאילו הייתה הדרגתיות מסוימת באופן שבו דברים פסקו. בהתחלה רק שמענו על זה, ואז אנשים ביטלו נסיעות וטיסות ביוזמתם; אחר כך חברות התעופה עצמן כבר ביטלו, כשמדינות נסגרו בזו אחר זו. ישראל הוכתרה בזמנו בגאווה כאי של בריאות, עד שכבר לא. מספרו את החולים כאילו אנחנו בשליטה על האירוע – חולה מס' 1, חולה מס' 2, ואז פשוט איבדנו את הספירה.

 אני הרגשתי כאילו בבת אחת עשו לי 'סטופ כדור הארץ', והברקס שהחיים דפקו לי השאיר אותי לא רק עם כאבי צוואר, אלא גם, ובעיקר, עם כאבי לב. קודם כל, הוציאו אותי לחל"ת. נפגעתי עד עמקי נשמתי. נכון שלכל אדם יש תחליף, אבל זה לא שהחליפו אותי. פשוט ויתרו על הפונקציה שלי לגמרי. שאלתי את עצמי: כמה מיותרת אני יכולה להיות? במיוחד אחרי שוויתרתי על כל כך הרבה בשביל העבודה. ובתמורה העבודה סתם ככה ויתרה עליי.

פתאום היה לי זמן פנוי. המון, אבל המון, זמן פנוי. בכל בוקר היום נראה כמו מדבר רחב ידיים ואינסופי שאיכשהו צריך לעבור אותו. כמה ששיוועתי לזה קודם, פתאום הבנתי שאני לא יודעת מה לעשות עם כל הזמן הזה. כשלא היה לי, ניסיתי להספיק יותר, לדחוס עוד משהו. וכשהיה לי, הבנתי שזה רק מעצים את הדחיינות שלי.

 אולי זה עניין של אינרציה וכללי פיזיקה בסיסיים – גוף שואף להמשיך בתנועתו, כך שגם הגוף שלי, אם הוא בעשייה, הוא ימשיך בעשייה, ואם הוא ברביצה… הבנתן את הרעיון. אבל אולי גם היה נדמה לי שיש לי עוד הרבה זמן, כי באמת שחשבתי שהחיים, כמו שהכרתי אותם קודם, הסתיימו ולעולם לא יחזרו להיות אותו דבר. שאני לא יכולה באמת לתכנן קדימה, כי אני לא יודעת מה יהיה מחר או בשבוע הבא. השגרה, שכל כך חלמתי לשבור קודם, נעלמה ואיננה עוד. חייתי לפני כן בלב אזור הנוחות, בגלל, ובכן, שהיה לי נוח בו. עד לרגע שבו סגרו אותי בתוכו בלי האפשרות לממש את הפנטזיה המדומיינת לצאת ממנו.

ואז התחלתי להשתגע.

 אני מודה, לא התמודדתי עם זה. התרכזתי בשאלות כמו האם צריך או לא צריך לשטוף את הקוטג' שהגיע מהסופר; איך למדוד כמה זה באמת 100, 200, או 1000 מטר (מאז מבחני הריצה בתיכון לא ניסיתי לתחמן ככה); איפה מושיבים 3 ילדים ובן זוג באופן שארבעת הזומים לא יפריעו אחד לשני; מתי הפעם הבאה שצריך להכין משהו לאכול (אין כזאת, זאת אותה פעם כל הזמן בהתמשכות אינסופית); מה עושים כשאחד מאיתנו חולה (משחק כסאות של מיטות); ומי לעזאזל הוא המבוגר האחראי.

ממילא הכל נראה חסר הגיון (איך זה שלילי להיות חיובי?!) ולא מציאותי, ובאופן מציאותי לחלוטין הכל הפך להיות וירטואלי: ישיבות עבודה, לימודים, חתונות, חגים, דיונים בבתי משפט, ואפילו הפסטיגל. כולנו התגלינו לפחות פעם אחת במערומינו, לפעמים מילולית. ככה זה כשהחיים עצמם ממשיכים ברקע, או סתם שוכחים לכבות מצלמה.

מסביבי היו אנשים שנראו כאילו רק כשעצרו להם את מרוץ החיים, הם הצליחו סוף סוף להשיג אותם; שהם סוף סוף גילו את הבית ואת החיים שבו, ביותר ממובן אחד. חלק התחילו לעשות ספורט, כי גם לשלוט בסבל שלך זה משהו, כשהתחושה היא שאת לא שולטת בכלום; אחרים אימצו כלבים כדי שיוכלו לצאת החוצה, אבל אולי גם בעצם כדי להרגיש שיש להם משהו (או מישהו) חדש; והיו מי שגילו את המטבח והפכו לשפים, כדי שלמשהו בחיים יהיה טעם.

כל העסק התלבש לי בול על משבר גיל 40, שגם ככה מעלה שאלות קיומיות פילוסופיות, שנראה פלצני מדי להתעסק בהן. בעיקר פחדתי. פחדתי מהמחלה, כשכל סיבוב בחוץ היה מלווה בחרדה ואדרנלין כמו משימה נועזת בעורף האויב, כאילו אני במשחק של רולטה רוסית; וחשבתי הרבה גם על הפחד מהמוות, שלי ושל מי שאני אוהבת.

אבל בנוסף לפחדים האלו, קלטתי פתאום גם את הפחד מהחיים. לאן אני באמת רוצה להגיע ועוד לא הגעתי? למשל, כשהאשמה על זה שאני לא מספיק עם הילדים התחלפה באשמה על זה שקשה לי להיות איתם, ולא בטוח שאני בכלל רוצה. או כשגיליתי שאני לא חייבת להתלבש ולהתאפר כל בוקר, מה שהתדרדר ליציאה לסופר בלי חזייה. 

זו, אגב, הייתה פריצת גבול משמעותית מאד (קדמה לה רק היעלמות הגבול של שעות המסך של הילדים). אחריה הגיע שיא השיאים, שבו הענקתי לעצמי טור אישי בפייסבוק של עצמי, עם ההאשטג #מודה_אני, ובו כתבתי על ספרים ומחזות זמר, על "מי יצא חיובי השבוע ולמה?", על הנחמה שאני מוצאת באלכוהול וגם על נושאים ביזאריים כמו ניילון פצפצים וזוגות גרביים. כנראה שהייתי מותשת מלנסות להיות יותר חזקה ממה שאני מרגישה, והייתי חייבת למצוא איך לפרוק קצת. משהו שיהיה ידוע וקבוע. בכל מקרה, זה לא היה נראה משוגע יותר מהמצב כולו, ובסופו של דבר התמדתי והעליתי פוסט פעם בשבוע, במשך יותר משנה. 

ואז זה הסתיים. המגפה, זאת אומרת. וקצת אחריה גם הטור שלי. שניהם הפכו למשהו לא ממש רלוונטי שחיים איתו. כמו שזה התחיל, כאילו בהדרגה אבל לא באמת. כמו שבלמו בבת אחת, פתאום הציפייה הייתה שנדרוך על דוושת הגז ונאיץ מאפס למאה (משימות) בשלושה ימים.

מכירות את התחושה הזאת, כשחוזרים מחו"ל, ואז תוך יומיים (בערך) זה נראה כבר כאילו עברו שנתיים? אז זה אותו דבר, רק בשנות אור. גלקסיות אחרות, רחוקות רחוקות מכאן. השקט, השממה והשיממון של הרחובות, הכבישים, החנויות והחיים התחלפו בשאון מחריש אוזניים. המרנו במהירות ובשמחה את התור לבדיקות בתור לבידוק בנתב"ג (אבל התסכול והקושי לעמוד בתור עוד נשארו). נדמה שכולם כל כך עסוקים בלהשלים את מה שהפסידו, שהם שכחו את מה שהרוויחו. אולי פשוט הדחיקו את זה, מתוך אותו הרגל ישן, התמכרות חצי נרקומנית לטייס אוטומטי ולאותה נוחות שיש במשהו מוכר.

אני חושבת שזה כמו לחזור לאקס המיתולוגי אחרי שכבר התבגרת וחווית אחרים. נכון שהוא עדיין עושה לך קווץ' בלב, אבל החיבור שלך אליו כבר לא עיוור ומתמסר. עדיין יש ביניכם משיכה, ואת רוצה להראות לו כמה השתפרת וכמה את שווה באמת. והוא נוח, ובטוח, ומוכר, וקל יותר מכל מה שעברת בתקופת ההרפתקאות וההוללות. הכי קל להישאב חזרה. אבל בכל זאת, זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע.

 כנראה שזה הטבע האנושי – להתגעגע תמיד למה שהיה ולהתלונן על מה שיש; לחשוב שהעולם השתנה ולגלות שהוא נשאר די אותו דבר; לא להיות מרוצה מהמצב הנוכחי, אלא לחשוב בנוסטלגיה על מה שהיה;  להיות חסרת פרופורציות, ובעיקר להרגיש שהחיים חומקים מאיתנו, לא בגלל שאנחנו לא רוצים, אלא בגלל שאנחנו לא יכולים. רק הסיבות מתחלפות.

 כבר יותר משנה שאני מרגישה כמו בשיר: תן לי דקה להתרגל אליך שוב.

 ובאשר לבן שלי: הוא כבר בכיתה ט', תכף מסיים את חטיבת הביניים. כמו כולנו, גם הוא משלם עדיין את המחירים על השנתיים של הקורונה ומנסה להתעלם מהם. אצלו זה אולי בגלל גיל ההתבגרות, אבל אני לא יודעת מה התירוץ שלנו. הוא צריך לבחור עכשיו מגמה. אולי גם אנחנו? או שפשוט נתקענו עם אותה אחת?