כשהייתי בכיתה ו׳ פרצה מלחמת ששת הימים. המורה שלנו הסבירה שמדובר בזמן היסטורי והציעה לנו לכתוב יומן. כך עשיתי. שנים רבות אחר כך הגיעה הקורונה. גם היא נראתה לי אירוע ראוי לתיעוד, ובתחילת הסגר הראשון, במרץ 2020, החלטתי לכתוב יומן בפייסבוק.
לא שיערתי ששלוש שנים לאחר מכן נהיה שוב בעיצומו של מאורע היסטורי נוסף – הפיכה משטרית בישראל. כשפורסם פרויקט המחשבות פוסט-קורונה החלטתי לבחור שלושה פוסטים מהיומן שכתבתי אז, שרלוונטיים גם למה שמתרחש עכשיו.
יגון משולל זכויות בזמן קורונה
בימים האחרונים אני חושבת על סוגי צער שאין להם מקום או הכרה חברתית. מושג שנקרא באנגלית disenfranchised grief, ובעברית: "יגון משולל זכויות". לרוב מתייחסים במושג זה למקרים שבהם אבל על אובדן נשלל ממך, אבל הוא מתייחס גם למקרים שבהם מהמקום שבו את נמצאת אין לך זכות להתאבל, כי תמיד יש כאלו שסובלים יותר. המושג הגיע מתחום האובדן וטבע אותו החוקר קנת׳ דוקה. בסדנה שהשתתפתי בה, הוא סיפר על בני זוג של חולי איידס שלא הורשו להיות איתם על מיטת חוליים, ולהתאבל על מותם, כיוון שלא הייתה בהם הכרה. זאת דוגמה קשה ומובהקת של אי הכרת הצער ושלילתו. אבל רוב המקרים הם הרבה פחות קיצוניים. המגפה שאנחנו נמצאים בעיצומה מזמנת לנו ספקטרום נרחב של מקרים שבהם הצער האישי לא זוכה להכרה.
למשל, מישהי שהתקבלה לתוכנית לימודים יוקרתית, או זכתה במשרת חלומותיה ועכשיו לא ברור אם זה יקרה. זוג שתכנן חתונה והשקיע מחשבה וכסף באירוע המשמח שלהם, והחתונה בוטלה. אלו דוגמאות ספורות, בין אין-ספור אחרות, המתארות צער ואכזבה קשים מנשוא, למי שזה קרה לו/ה, המתגמדים לאור הקטסטרופה הכללית ונשארים ללא הכרה. לרוב אנחנו מדברות על צער ללא הכרה במצב סופי שאין לו תיקון. אבל ייתכן שבמקרה של המגפה בכל זאת יהיה פתרון ויתאפשר לאחות את שברון הלב בעתיד.
ועכשיו
אם אני מתייחסת ליגון משולל זכויות במציאות של היום, אני חושבת על מצוקתם של מיעוטים וקבוצות באוכלוסייה המודרים בתוך המאבק. כיוון שכרגע אנחנו שוב במצב חירום כללי, יש לחץ לתעדף מצוקות, כך למשל במקרה של נפגעות אלימות. צריכות "לחכות לתורן" ולא לעשות גלים. גם האקטיביזם של יוצאות ויוצאי אתיופיה "צריך להמתין". הרגשת השוליות נובעת מכך שגם במאבק חברתי יש היררכיה קשה שגורמת לניכור.
אלמנות בסגר
אחת לכמה ימים אני בודקת מה שלום האלמנות בקבוצת הפייסבוק שאני מנהלת. מסתבר שלמרות הקושי של כולנו בעת הזאת, רבות מהחברות שמגיבות לשאלות שלי כותבות שהן מסתדרות. מחקרים מראים שבהתמודדות עם אובדן, אלמנות מגלות בעצמן מסוגלויות וחוזקות שהן אפילו לא היו מודעות לקיומן. יש כמובן ימים קשים, וטרגדיית הקורונה מציפה רגשות, מחזירה לא מעטות מהן לתקופות הקשות של האבל, אבל ביום-יום הן יודעות להסתדר. הן גם רגילות להיות לבד. נראה לי שגם נשים שחיות לבד צולחות את הסגר והבידוד החברתי בצורה סבירה ביותר. מי שרגילה לחיות לבד כל יום בשנה מסתגלת גם למציאות חמורה יותר, במיוחד כשכולנו יושבים בבית.
קראתי שא.נשים עם דכדוך או דכאון קל מצליחים בזמן הזה לתפקד טוב, או אפילו לשים בצד את האתגרים הנפשיים שהם מתמודדים איתם. זה נראה לי הגיוני שאסון כללי מאפשר לנו לצאת קצת מעצמנו ולראות את המצב הקיומי מזווית אחרת. אני חושבת הרבה על אנשים שבזמן מלחמת העולם השנייה שהו במחבוא תקופות ארוכות והודות לזה ניצלו. הם התחבאו, בין השאר, בבורות, במרתפים או בעליות גג. איזה חוסן נפשי הם היו צריכים לגייס כדי לעבור את הגיהינום הזה. ובכל זאת הם אלו שנחשבים לברי המזל כי נשארו בחיים.
עכשיו
במבט לאחור נראה לי שמה שכתבתי בתקופת הסגר היה אופטימי מדי, ומחוסר מימד היסטורי. אמנם זה נכון שהאלמנות שכתבתי עליהן, החיות לבד, צלחו את הסגר שנמשך חודשים ספורים. אך המגפה עצמה, שנמשכה יותר משנתיים, הייתה להן קשה מנשוא. הבידוד החברתי שנוסף לבדידות הקיומית, חוסר המגע האנושי ותנאי אי ודאות גרמו לחרדות ולבעיות הסתגלות גם לאחר תום המגפה. חוסר התנועה בזמן כה ממושך גרמו לבעיות בריאותיות וגופניות, בנוסף לנפשיות.
מבוי סתום
קראתי היום את הביטוי Cul de sac (דרך/רחוב ללא מוצא) במובן השלילי של מבוי סתום. תמיד העדפתי את הביטוי במשמעותו המילולית כרחוב ללא תנועה, שהוא הרבה יותר שקט ובטוח לאלו שמתגוררים בו. גרנו פעם בעיירה קטנה, ברחוב ללא מוצא, והמתווכת ציינה זאת בגאווה כאחד היתרונות של הבית. אבל זה היה מצחיק כי בין כה וכה מעט מכוניות עברו באזור השקט והמנומנם הזה. הטקסט שקראתי עסק באימהות צעירות שנשארו כל היום עם ילדיהן הקטנים בבית והרגישו מבודדות ובמבוי סתום (cul de sac). זה לא קרה עכשיו בימי הקורונה אלא בשנות החמישים של המאה העשרים באנגליה, בעוד שבזמן מלחמת העולם השנייה הנשים עבדו מחוץ לבית כשהגברים היו בחזית. כשהם שבו מהמלחמה הנשים נאלצו לפנות להם את מקומות העבודה. הנשים חזרו הביתה וכמעט כולן נשארו שם.
יש המון תחזיות על מה שיהיה כאן אחרי הקורונה. אני רק מקווה שהמציאות לאחר הקורונה לא תסתבר כרגרסיה לנשים וכמבוי סתום. זאת לא דאגה מופרכת, מה שקרה לנשים באנגליה לא היה כל כך מזמן, וגם שם כדי להשאיר את הנשים בבית סגרו את מעונות היום.
ועכשיו
המילים ״מבוי סתום״ מקבלת משמעות חדשה בשנת 2023. אם עד כה הייתה לנו הרגשה שיש איזושהי התקדמות במצבן של נשים בישראל, הממשלה השמרנית שנבחרה בנובמבר 2022 מסכנת את כל ההישגים. אם תעבור ההפיכה המשטרית המתוכננת, בג"צים רבים שהבטיחו את זכויותיהן של נשים עלולים להיות מבוטלים באמצעות חקיקה דורסנית, הדרת נשים תהיה דבר מקובל בכל תחום, והנה כבר במרץ הפילה הקואליציה את חוק האיזוק האלקטרוני.
לסיום
יומן סגר הקורונה היה בשבילי צורת התמודדות עם חוסר האונים שנכפה עלי כתוצאה ממגפה מסתורית. במידה מסוימת היא הייתה סוג של מותרות: היה לי המון זמן לשבת, לחשוב, לכתוב ולתעד. ההפיכה המשטרית של שנת 2023, יצרה מציאות שונה לגמרי. אין זמן לבזבז, אי אפשר לחכות. מה שנדרש עכשיו זה להיות חלק מהמאבק. כאזרחית, כאקטיביסטית וכפמיניסטית, עליי להיות מעורבת, לצאת להפגנות ולמחות כדי שאוכל להשפיע על העתיד שלי, של בנותיי ושל נכדיי. אם לא אהיה שם גם אני, אף אחת לא תעשה זאת בשבילי.
