שיר הנושא של האלבום השני של דניאל רובין, "הסיפור בגדול", שיצא השבוע כסינגל, נכתב במהלך התקף חרדה: "הייתי אצל חברים, וכשהצלחתי לחזור משם הביתה הדבר הראשון שקרה זה שניגשתי לפסנתר. ואז פתאום זה היה בסדר", היא אומרת. המוזיקה, היא מספרת, תמיד היתה עבורה מעין תרפיה: "לא ידעתי איך אני אקום מהמיטה בכלל, ובכל זאת, קמתי לפסנתר".
בסופו של דבר יצא מזה שיר. ואפילו לא שיר עצוב, היא מפתיעה: "זה יצא שיר מאוד קליל דווקא. שיר שמדבר על פרופורציות. השורה התחתונה היא שזה לא היה באשמתי. זה שיר שניחם ושימח אותי. למרות שהוא לא שיר שנכתב ממקום שמח, אלא מתוך התקף חרדה – הוא גרם לי להבין שאני יכולה לעשות גם את זה. לכתוב שירים פחות עצובים".
מדובר בשינוי מרענן; אפשר לומר הרבה דברים על האלבום הראשון שלה, "כלום לא עובר על ידי" (2017), שעוסק בעיקר בפרידה כואבת, אבל שמח הוא לא. בשיר "ריקה", היא שרה: "אני לא מצליחה לחיות". השיר הזה הוא תיאור מדויק של דיכאון קליני, אני אומרת לה. זה לא נשמע לי כמו מקום שאפשר ליצור משהו מתוכו. "במשך כמה חודשים באמת לא הצלחתי לכתוב שום דבר", היא מאשרת. "רק את השיר הזה. שהמילים שלו בהתחלה היו "אני לא מצליחה לכתוב". רק אחר כך הבנתי שזה לא בדיוק מצליח לתפוס ולהעביר את הדיכאון שהייתי בו. כי מתוך המקום הזה באמת לא הצלחתי לכתוב, כנראה".
כנראה שכדי להצליח לכתוב, צריך קודם כל להצליח לחיות; ורק כשהיא התרחקה קצת מתחתית התהום, היא הצליחה למצוא לה מילים: "אני נופלת אל תוך תהום שלא נגמר / אני אוהבת וזה לא מרגיש בכלל". השיר מעביר היטב את תחושת החידלון, ה-numbness והריקנות, שכל מי שהתמודדה אי פעם עם דיכאון תוכל בוודאי להזדהות איתה.
"זה מקום רע להיות בו. כל עוד אני מצליחה לכתוב שירים אני יודעת שאני בסדר, שאני לא בקרקעית", היא מוסיפה. בראיון היא דווקא מחייכת הרבה, ואומרת שהיא בכלל בנאדם די שמח. אבל נראה שכמו בשירים שלה, גם בראיון היא לא נרתעת מלדבר בפתיחות על המקומות הקשים של החרדה והדיכאון. הפגיעות הזאת הולכת יד ביד עם הרגישות המוגברת שלה, עם התחושה שהיא מסתובבת בעולם חשופה לחלוטין: "כלום לא עובר על ידי / הכל נוגע / עור חשוף / בעולם מלא מי מלח", היא שרה בשיר הנושא של האלבום, אחד השירים הכי יפים ועצובים בו. על השיר היא מספרת שהוא נכתב דווקא ממקום של השלמה, לא של דיכאון.
נראה לי מאד קשה, לחיות בעולם בלי עור. בלי שכבת הגנה שתבודד ותגן עלייך מהמלח שהעולם זורה עלייך.
"זה בדיוק זה. השיר הזה דווקא אופטימי בעיניי. לא בגלל שגידלתי עור בסופו, אלא בעיקר בגלל שהרבה אנשים מזדהים איתו. עצם זה שאני לא לבד בתחושה הזאת בעולם – זה עוזר לי מאוד בחיים. בכל פעם שהקהל שר אותו איתי, משהו נרפא אצלי. זה שיר שממשיך לרפא אותי שוב ושוב", היא אומרת, ושבה למקום של המוזיקה כתרפיה נפשית.
ובכל זאת, כשכלום לא עובר על ידך, זה לחיות את החיים בעוצמות של כוויה דרגה 3 לפעמים.
"הרגישות הזאת היא תכונה שאני יודעת שיש לי, ובין היתר היא מביאה לי הרבה דברים טובים, כמו את היכולת לכתוב שירים. כי אם הכל היה עובר על ידי לא היתה לי סיבה להתעכב ולעצור לכתוב על זה. זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי, וגם הקושי הכי גדול. היום אני יודעת שזה תמיד יהיה ככה, אבל צריך ללמוד לחיות עם זה. אלמלא הרגישות הזאת לא הייתי כותבת שירים – זה המנוע".
האלבום הבא, היא מבטיחה, יהיה פחות עצוב. היא מספרת שהיום היא בזוגיות חדשה, שטוב לה. היא אפילו מעזה לומר "מאושרת". וכן, זה יתבטא גם במוזיקה.
אני בטוחה שיהיו אנשים שדווקא יתאכזבו מזה. יגידו שטוב לך בחיים, שאת כבר לא כותבת את העצב שלהם יותר. לא תמיד נעים להודות בכך, אבל כקהל, לפעמים א.נשים מעדיפים/ות את האמנים שלהם/ן דווקא כדמויות מיוסרות וסובלות.
"בטוח. אבל נהיה לי טוב בחיים. תפרגנו", היא צוחקת. "איזה עצוב זה יהיה אם אני אכתוב רק כשעצוב לי? נורא קל להתחבר לעצב, או לכתוב רק מתוך עצב. האלבום הראשון של אביתר (בנאי) הוא הכי יפה שנכתב. אבל הוא כתב שירים יפים גם אחר כך. האלבום הזה באמת יהיה יותר "פופי". ברור לי שיהיו אנשים שיאהבו את זה פחות, כנראה. בתור מי שמאזינה להרבה מוזיקה בעצמה – גם כשאמנים שאני אוהבת עושים דברים שאני פחות מתחברת אליהם, כל עוד הם מחוברים לעצמם ויש אצלם איזושהי התקדמות וצמיחה – זה מדהים בעיניי. אני אמשיך לאהוב אמן מסוים גם אם לא אהבתי את האלבום האחרון שלו. יש משהו בדרך שאני עוברת, שיש בה משהו בריא ונכון וטבעי, גם לי וגם לקהל שלי. אנחנו לוקחים את זה לאט. אם נשווה את זה למערכת יחסים – אז חיכינו קצת זמן לפני שנכנסו למיטה, עד שפגשנו את ההורים לקח עוד קצת זמן, ואנחנו בונים קשר יציב. לדעתי גם נתחתן בסוף, אבל אל תגלי להם".
נראה שרובין מאוד קשורה לקהל שלה ואוהבת אותו, לא פחות משהוא מחזיר לה אהבה. בזכות התמיכה שלהם, היא אומרת, היה לה ברור שאת האלבום השני שלה תוציא באמצעות פרויקט הדסטארט, שעלה לאוויר לפני שבועיים, ובינתיים מתקדם יפה. "אחרי שיצא האלבום הראשון, לא קיבלתי תמיכה מתחנות רדיו או מפסטיבלים למיניהם. רק מהקהל שלי, שמגיע להופעות באופן קבוע. זה מאוד מרגש ומחזק, לא רק כדי להוציא את האלבום פיזית, אלא בכלל כמקור תמיכה".
אני שומעת קצת אכזבה מההתקבלות של האלבום הראשון ותחושת תסכול קלה כלפי תחנות הרדיו.
"לא משנה מה את מספרת לעצמך או לאחרים, כשאת באה להוציא את האלבום הראשון שלך, את אומרת לעצמך: זה יהיה כמו האלבום הראשון של אביתר בנאי. את כאילו לא מאמינה בזה, אבל בעצם מה הסיכוי שהוא לא יהיה? אבל האלבום יוצא, והעולם ממשיך; יש רעידת אדמה מטורפת, אבל את היחידה שהרגישה אותה. מצד שני, אני מבינה את זה. זה האלבום הראשון שלי, ורוב האלבומים הראשונים הם באמת לא האלבום הראשון של אביתר בנאי. וזה בסדר. זה התקדם יפה, בקצב שלו, גם אם הסיקור התקשורתי לא היה מאוד גבוה".
בואי, כמה שלא נבקר אותם או אפילו נתנשא על הקו המוזיקלי שלהם – כל אחת רוצה בסופו של דבר להגיע לפלייליסט של גלגל"צ.
"בוודאי שאני רוצה. לא מתביישת להגיד את זה בשום צורה. אני אשמח שהמוזיקה שלי תגיע לכמה שיותר אנשים, וזאת דרך מאוד יעילה".
אפשר להבין התסכול שלה מכך שהאלבום הראשון עבר מתחת לרדאר: גם אם הוא לא האלבום הראשון של אביתר בנאי, עדיין מדובר באלבום לא רע בכלל. יש בו כמה שירים טובים מאוד, וגם כמה קצת יותר בוסריים, אבל מהכישרון שלה לא ניתן להתעלם, בוודאי כשלוקחים בחשבון שהאלבום יצא כשהיתה בת 22 בלבד. לה הדבר דווקא נראה מאוד טבעי, כמי שידעה שתהיה מוזיקאית כבר מגיל 14. "הייתי שמחה להיות טובה בעוד משהו מלבד הדבר היחיד שאני טובה בו, שזה מוזיקה" היא עונה כשאני שואלת אותה אם יש לה גם תוכנית ב', מלבד להיות מוזיקאית.
אבל כבר מגיל צעיר היא ידעה שזה מה שהיא הולכת להיות כשתהיה גדולה, ולכן גם נרשמה למגמת ג'אז בתלמה ילין: "ידעתי שאני הכי גרועה שם. הייתי עם ג'אזיסטים מטורפים, שמנגנים מגיל שנה בערך, ואני התקבלתי רק כי יש לי קול יפה. הייתי צריכה דרך לשרוד שם, והדרך הזאת היתה קודם כל להצהיר על כך שאני בכלל לא ג'אזיסטית, אני מחוץ לתחרות".
דבר נוסף שהיה לה, מלבד הקול היפה והצלול שלה, הוא השירים שהיא התחילה לכתוב באותה תקופה: "הבנתי שאף אחד שם לא יכול לכתוב את השירים שלי יותר טוב ממני. זה היה סוג של מנגנון הגנה, אבל הוא עבד. באתי בעיקר ללמוד. זאת היתה חוויה אדירה".
בין השירות הצבאי בלהקת חיל חינוך ("השנתיים הכי מצחיקות שהיו לי") לבין צאת האלבום הראשון, היא הספיקה גם לבלות שנה בבי"ס "רימון", ולנטוש אותו מהר מאוד:"הרגשתי שאני לא עושה את מה שבאמת רציתי לעשות. שאני מנסה לדחיין את התחלת החיים שלי. אז הפסקתי לברוח מהם, והוצאתי אלבום".
"זאת היתה תקופה קשה", היא מספרת על האלבום הראשון. בשירים שלה היא לא ממש חסה על אף אחד – לא על בן הזוג לשעבר, ולא על עצמה, כשהיא שרה: "בדמיון שלי אתה קורא לי / ותופס אותי קרוב – / תודה שגאלת אותי ממך" ("בדמיון שלי")
אני אומרת לה שיש במילים של השיר משהו שמזכיר לי את "Fast as you can" של פיונה אפל, והיא מיד מתלהבת, ואומרת שמדובר באחת המוזיקאיות האהובות עליה ("בקטע של אובססיה"). רסיסים מהפרידה הזאת עוד אפשר למצוא גם בשיר שנכנס בסופו של דבר דווקא לאלבום השני, "חוזר ואומר", שבו היא מטיחה בעצמה את כל מה שבן הזוג אומר לה ועליה: "הוא אומר שהוא מצטער ושהוא לא יכול להסתכל עלי יותר", ואף גרוע מכך.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה – זה שיר מאוד קשה. ממש התכווצתי, פיזית, כששמעתי אותך אומרת על עצמך את המילים האלו. נראה לא פשוט בכלל לשיר אותן שוב ושוב.
זה שיר שנכתב בזמן שארזתי את החפצים שלי כדי לעזוב את הדירה המשותפת. הציטוטים (של בן הזוג לשעבר) בשיר הם אחד לאחד. אלו הדברים הכי קשים שמישהו אמר לי אי פעם, והייתי חייבת לכתוב מזה שיר. ומצד שני, כשאני שרה את זה, אני בעצם אומרת – תסתכלו עלי".
אולי את בעצם עושה למילים הקשות האלו סוג של ריקליימינג, כשאת שרה אותן בקול שלך.
"אלו היו המילים שהיה לי הכי קשה לשמוע בעולם, אז בחרתי לשיר אותן שוב ושוב, עד שאהיה בסדר. פעם הייתי נחנקת כשהייתי שרה את השיר הזה, והיום אני דווקא אוהבת אותו. מה זה אם לא תרפיה?", היא מדגישה שוב את כוחה המרפא של המוזיקה.
ואם כבר בריקליימינג (ניכוס מחדש) עסקינן, בולנטיינס דיי האחרון רובין השתתפה באירוע שנקרא "אם זאת אהבה: מוזיקאיות שרות שירי אהבה מיזוגניים", שיזמה והפיקה המוזיקאית אלה רונן (גילוי נאות: אני הייתי מנחת הערב). היא מספרת שלמרות שאין לה בעיה להגדיר את עצמה כפמיניסטית, היא דווקא חששה תחילה להשתתף באירוע: "יש משהו במילה "מיזוגניה" שמעורר אנטגוניזם. לא אצלי דווקא, אבל אצל אנשים אחרים. ובעיקר חששתי מכך שיהיו שם הרבה שירים יפים שאני אוהבת". ולמרות זאת, לא היה צריך לעשות הרבה כדי לשכנע אותה:
"הבנתי שזה הולך להיות ערב לא תוקפני, אלא הופעה שבאה לבקר את השירים האלו, אבל מהמקום הכי אוהב. כי אלו שירים יפים, שאנחנו אוהבות, בסך הכל. וברקע שהבנתי את זה החששות פגו והיה לי הכי כיף בעולם. זה היה מדהים ומעורר מחשבה. יש משהו בלעשות את הדברים מאהבה ולא מכעס – אולי ככה צריך גם לפתור את הסכסוך", היא צוחקת. אבל היא גם לחלוטין יכולה להבין את הכעס, אחרי כל כך הרבה שנים של דיכוי, "ברגע שמתעכבים רק על זה, על נשים כועסות ומדוכאות, וכשהדברים נאמרים בכעס ובעצב, בעצם לא מקשיבים לתוכן. אני יכולה להבין את המקומות שמעוררים אנטגוניזם אצל אנשים מסוימים נגד המאבק הפמיניסטי, אבל תקשיבו לתוכן של הדברים, לא רק לאיך שהם נאמרים. התוכן הזה חשוב".
יש לך להקה שכולה מורכבת מנשים, זה פמיניסטי בעיניי.
"זה דווקא לא הגיע מתוך אג'נדה. הלהקה שלי מורכבת מהמוזיקאיות הכי טובות שאני מכירה: אלכס משה (סולנית להקת Folly Tree), רוני בר הדס, שמוציאה אלבום בכורה בקרוב, ומיכל אליסף, המתופפת. הרעיון היה לנגן עם האנשים שאני הכי אוהבת בעולם, ובמקרה יצא שכולן בנות".
ובכל זאת, למרות שאנחנו כבר ב-2019, עדיין די נדיר לראות להקה שמורכבת כולה מנשים.
"נכון. וזה מאוד חבל לי. אני גם יכולה לראות איפה זה מתחיל. היינו רק שלוש בנות במגמת ג'אז, עם עוד 20 בנים. אני רואה שדברים מתחילים להשתנות, אבל זה מתחיל בגיל מאוד צעיר, כשמחנכים בנות שהן צריכות להיות מושלמות ואסור להן לטעות, בעוד שלבנים יש הרבה יותר חופש ומרחב להתנסות ולטעות. אני למשל לא מסוגלת לאלתר (בנגינה). הפחד משתק אותי. וזה לא שאני לא יודעת לאלתר, כן? כל הלחנה מתחילה מאלתור, לחן הוא בסך הכל אלתור שהחלטת לשמור. אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה מול קהל, ואני מרגישה שהרבה מזה נובע מכך שאני אישה והאופן בו חונכתי. לא נתנו לי את המרחב לטעות".
אולי זאת הסיבה שיותר נוח לך לנגן עם נשים? יש שם יותר מרחב להתנסות וטעייה עבורך?
"כשאני טועה אז אלכס (משה) מתנצלת", היא צוחקת. "כולנו כאלו. גבר לא יתנצל כשהוא טועה, הוא אפילו יאשים אותך בטעות שלו. אני מבינה למה יש הרבה יותר נגנים גברים – כי לא קיצצו להם את הכנפיים. אפשרו להם לטעות וללמוד מזה. אין דרך אחרת להשתפר".
האלבום השני שלה, "הסיפור בגדול", צפוי לצאת לקראת הקיץ. בין האלבום הראשון לשני הספיקה להיפרד לא רק מבן הזוג, אלא גם מהתקפי החרדה: "חשבתי שכשאני והאקס ניפרד זה רק יחמיר (החרדה), ולא יהיה מי שיחבק אותי. התגלית הנעימה היתה שזה לא קרה. ברגע שהיתה לי את האחיזה בעצמי – כבר לא הייתי צריכה אותו יותר, וגם התקפי החרדה נפסקו".
הופעות קרובות:
16.3 מארחת את עינב ג'קסון כהן בנוקטורנו (ירושלים).
6.4 פסטיבל הפסנתר בלבונטין 7, מארחת את יוגי ואת עידית מינצר (תל אביב).
התמונה בכתבה באדיבות המצולמת. צילום: אורי ברקת.
