מה קורה כשבל נתקלת באידיאל היופי של זמנה?

כשהייתי בכיתה ב', בכל יום אחרי שחזרתי מבית הספר, בהיעדר כבלים או פיקוח הורי, הייתי צופה בסרט היפה והחיה של דיסני. כל יום. ככל הנראה, זה הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בימי חיי עד היום, ובהתאם, זכרתי כל מילה וכל שיר בו בעל פה.

עברו מאז כבר יותר מעשרים שנה, וחזרתי אליו לצפייה מחודשת.

חשבון סופי:

מדד היופי

באופן כללי, למרות האנימציה שנראית קצת מיושנת בהשוואה לסרטי דיסני של היום – הסרט עדיין עומד במבחן הזמן וכצפוי, מאוד נהניתי לצפות בו. הוא מעניין, מותח וסוחף; הבעות הפנים של הדמויות, גם הלא אנושיות מביניהן, מצליחות להעביר את כל מנעד הרגשות האנושי, והשירים עדיין נפלאים.

במבחן הפמיניסטי לעומת זאת, לצערי הסרט מקבל ציון נכשל – ומבחן בכדל הוא הבעיה הקטנה ביותר שלו.

מצד אחד, נראה בסרט ביקורת על אידיאל היופי: דרך החיה, שהוענש על הסגידה שלו ליופי באמצעות הקללה שהוטלה עליו והפכה אותו מנסיך יפה תואר לחיה; ודרך השטחיות של גסטון החתיך והרצון שלו להינשא לבל רק משום שהיא הבחורה הכי יפה בכפר.

הסרט גם מעביר ביקורת על האופן שבו החברה מתייחסת לשונה: למוריס, אביה המעט אקסצנטרי של בל, שנתפס כמשוגע הכפר; לבל, שהשאיפות שלה, לקרוא ספרים ולצאת מהכפר, מתקבלות בלגלוג קל ובביטול; וכמובן גם היחס לחיה, הפחד והרתיעה ממנו, שמובילים לאלימות של ממש.

בואי יפה שלי, עזרי לי

מהצד השני, הסרט עדיין נצמד לסטריאוטיפים מגדריים, וגם אם בל היא נסיכה עם אופי, אינטליגנציה ואישיות עצמאית, תנאי הבסיס הוא שהיא תענה על אידיאל היופי (ראו שם הסרט). בנוסף לכך, יש לה כמובן את כל התכונות ש"אמורות" להיות לאישה: עדינות, רוך ואמפתיה. כאלו שמשמשות אותה על מנת לטפל בגברים בחייה. וכך, היא מטפלת באביה הקשיש ואף מוכנה להקריב את חירותה ואת האושר שלה למענו.

לאחר מכן, בל שוב נכנסת לתפקיד האישה שמקריבה עצמה עבור גבר מטופל, ומתחילה לטפח את החיה, במהלך תסריטאי שיש בו לא מעט רומנטיזציה של תסמונת שטוקהולם. והיא לא רק מפתחת אמפתיה והזדהות נפשית עם השובה שלה – היא גם מתאהבת בו.

למרות האישיות העצמאית והקצת מרדנית שלה, כפי שמתוארת בתחילת הסרט, בסופו של דבר בל בעיקר מגיבה לגברים השונים בחייה, ודמותה מוגדרת דרכם: אביה, אותו היא אוהבת ובו היא מטפלת; גסטון, שמחיזוריו היא מתעלמת; וכמובן גם החיה ומערכת היחסים שנרקמת ביניהם כאשר היא כלואה בטירתו.

שקר היופי

אם היינו עושות על הסרט היפוך מגדרי: כלומר, בל היתה בתפקיד החיה, והנסיך היה בתפקיד בל, האם זה עדיין היה עובד?

כנראה שלא. הרי רק אישה תוכל להתעלם מהכיעור ומהחזות המפלצתית, ואז גם להתאהב באמת ובתמים בגבר, או במפלצת, ששבה אותה.

החיה, שמציל את בל מלהקת זאבים, ממלא את תפקידו המגדרי כנסיך שמציל את העלמה במצוקה, בסצנה שסוללת את הדרך להתאהבות שלה בו בעודה (שוב) מוכנסת למשבצת האחות הרחמנייה שחובשת את פצעיו. יכולות לדמיין נסיכה שמצילה גבר, שלאחר מכן למטפל שלה?

יחד עם זאת, ראוי גם לציין שאך ורק כאשר החיה מאמץ תכונות "נשיות", כמו רוך, עדינות ואמפתיה, בל מתאהבת בו באמת. הרי כבר ראינו בתחילת הסרט שגבריות רעילה ומאצ'ואיסטית פחות עושה לה את זה. ואם כבר בגבריות רעילה עסקינן, אי אפשר להתייחס לסרט בלי להזכיר שוב את גסטון, זכר אלפא ודוש נרקיסיסט עם תחושת אנטייטלמנט, שפסגת שאיפותיו היא "לזכות" בבל היפה כ"פרס", בעוד הרצון שלה הוא בכלל לא חלק מהמשוואה.

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא מגחיך היטב את דמותו של גסטון. ככל שבל דוחה אותו כך החיזור שלו אחריה נהיה יותר אגרסיבי, עד לשיא שבו הוא מגיע ביחד עם ההמון הנבער והמוסת "להציל" אותה מידיו של החיה – הגבר האחר – ושניהם נאבקים זה בזה. מאבק לחיים ולמוות, מאבק בין סוגי גבריות, ובעיקר מאבק על לבה של האישה.

סוף יפה: תסביך אלקטרה או תסמונת שטוקהולם?

לקראת סוף הסרט, הדילמה של בל היא האם להישאר בטירה עם החיה, בו היא מתחילה להתאהב, או לחזור לאביה החולה. ספוילר: תסביך אלקטרה (כמו אדיפוס, רק בבת) – 1; תסמונת שטוקהולם – 0.

למזלנו, הסיפור לא נגמר באהבה ה"אלקטראית" של נערה לאביה, והעלילה רוויה בטוויסטים עם ליווי מוזיקלי שמעצים את המתח, עד לסוף הטוב מבית היוצר של דיסני, ולחזרתה של בל לטירה. 2:1 לתסמונת שטוקהולם, אם תרצו.

ואיך יכול להיראות סוף טוב? גם בל, הנערה החולמנית שאוהבת לקרוא ספרים ושואפת לחיים משמעותיים יותר מאלו שהכפר הפרובינציאלי יכול לספק לה – מוצאת את האושר ואת ההגשמה העצמית שלה רק דרך אהבתו של החיה, שלבסוף גם חוזר להיות נסיך יפה תואר (הרי לא באמת חשבתן שהיא תתחתן עם חיה, כן?)

התקווה היחידה שלא באה עוד על סיפוקה היא שבאחד מסרטי ההמשך לומייר הפמוט וקוגסוורת' השעון יממשו סוף סוף את אהבתם ויינשאו זה לזה. בכל זאת, אנחנו כבר ב-2020, ו"נישואים גאים" הם לא מילה גסה.

היופי הוא במשקפי המתבוננת

לסיום, התכוונתי להודות לפמיניזם שהרס את סרט הדיסני האהוב עלי. אבל האמת היא שאני עדיין אוהבת אותו. עם כל הבעייתיות שבו, עדיין יש בו משהו מקסים, יפהפה ומרגש. הסרט הזה הוא נכס צאן ברזל של דיסני, וגם של הילדות הפרטית שלי.

אני לא חושבת שאנחנו צריכות "לזרוק לפח" או למחוק את כל מה שלא עומד במבחן הפמיניזם, אלא רק להסתכל על הדברים במשקפיים ביקורתיים יותר, ולתווך לילדות את המסרים שהם מעבירים. בנוסף על כך, כדאי גם ליצור עבורן מודלים חדשים של "נסיכות", כלומר של נשים עצמאיות וחזקות שלא צריכות חתן עשיר שיציל אותן כי הן מרוויחות שכר שווה.

לזכותם של דיסני ייאמר שהם בהחלט מבינים את רוח התקופה; כנראה שהתקדמנו קצת מאז "היפה והחיה", והיום פמיניזם בכל זאת מוכר.

אהבת את מה שקראת? נמשיך עם "בחזרה לדיסני" גם בשבוע הבא, עם סיפור אגדה חדש. לטורים הנוספים בפרויקט לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: adamova1210 מאתר Pixabay, איור "הפמיניסטית הרדיקלית": נעה כ"ץ, לוגו "בחזרה לדיסני": גילי רומן, קומיקס: feminitdisney.tumblr.com