"תורידו את הידיים מהילדים!"

עריכה: איילת גל

"מיניות היא דבר נזיל", זה היה המשפט הראשון ששמעתי כשהגעתי לכנס "אבן ישראל" השמרני, שהתקיים בהיכל שלמה בירושלים. הרמתי גבות בהפתעה והמשכתי להקשיב. הרב צביקה דנטלסקי, יו"ר ארגון "חוסן" (העוסק במה שנקרא 'טיפולי המרה'), המשיך והסביר שמשיכה מינית היא דבר משתנה, התלוי בגורמים רבים. בהסבר, שנשמע כאילו יצא מחוברת הדרכה של ארגון להט"בקי, מסביר דנטלסקי שמיניות היא עניין תרבותי וקשורה בתפיסות חברתיות, מוסכמות, פתיחות נפשית וגורמים נוספים. 

מכאן, המשיך דנטלסקי בנתיב דו סטרי של הסברים – מחד, ניסה להסביר את התופעה הכללית עבור קהל דתי לאומי, שמרני, שהיכרותו עם השיח הלהט"בי מוגבלת – ומכאן גם הגיעה השקופית שהתרוצצה אמש בכל האינטרנטים, על ארבעת המאפיינים של הומוסקסואלים, שנראה שעשו את דרכם עד אלינו מן העבר הרחוק (אמא שתלטנית, אבא נעדר, פגיעה מינית ורגישות גבוהה).

מאידך, הציע דנטלסקי דרכי התמודדות עבור הורים ומורים הנתקלים בבני ובנות נוער הזקוקים לסיוע או לאוזן קשבת. בהתעלם מהטרמינולוגיה העתיקה ("אם אתה רגיש וחשוף יש לך סיכוי להיות הומו"), לדבריו של דנטלסקי יש ערך רב, בעיקר אל מול הקהל השמרני שהידע שלו בנושא, כאמור, מוגבל.

דנטלסקי הדגיש שנערות ונערים המבקשים אוזן קשבת זקוקים למענה מכיל ומחבק. לא לדחוף לילד טיפול בכוח ולשדר לו שכך או אחרת, הוא ישאר אהוב. הוא הסביר שדיכוי והכחשה רק יהפכו את האדם לפגיע יותר ותזכורות לאיסור ההלכתי רק ייסרו את האדם יותר. "הוא יודע מה התורה אומרת וזה מיותר, גם ככה הדיסוננס עם החברה הדתית לא פשוט לו". בנוסף, הציע לא לדרוש מהילד לשמור דבר כזה בסוד, אלא לנרמל עבורו את המצב, באמירה שרוב המתבגרים חווים בלבול סביב זהותם המינית. "ההסתרה מכרסמת את האישיות מבפנים", דבריו. 

את טיפולי ההמרה הוא תיאר כטיפולים פסיכולוגיים לכל דבר, התופסים את ה"נטייה ההפוכה" כביטוי לבעיות פסיכולוגיות אחרות (אמא תובענית וכו'), טען דנטלסקי שהמשיכה לגברים לא נעלמת, אבל המשיכה לנשים עולה (הרי משיכה מגדרית היא רצף). עוד הוא אמר שעל המטופל להגיע לטיפולים כאלה מתוך רצון כנה ולא מתוך הכרח או דחיפה של ההורים ומחנכים. בנוסף, הגיב לשאלה מהקהל על נישואים – שאין להסתיר את הנושא מהאישה במידה ומחליטים להתחתן. הוא אף הציע ללכת לטיפול זוגי ובכל מקרה לא להסתיר ולא להתמודד לבד. "כמטפל, האדם שבא אליי צריך לצאת ממני רגוע ושמח יותר", סיכם. 

אחרי ההרצאה של הרב דנטלסקי הכל הלך והתדרדר. זה התחיל באחד ממארגני הכנס שעלה לבמה ומחה על סתימת הפיות שהתרחשה בשבוע שעבר, כשעיתונים כמו "פוליטיקלי קוראת" התרעמו על העובדה שמשרד החינוך תומך בכנס שכזה. מיד אחריו, עלו לבמה שני רבנים. הראשון, הרב אליעזר קשתיאל, דיבר על תמימות וביטחון בקדוש ברוך הוא. אחרי הרצאה של ארבעים דקות על חוקי המוסר האלוהיים ועל ביטחון בהם, נשאלה שאלה מהקהל על הקשר בין ההרצאה שלו לנושא הכנס. באופן מפתיע, הרב אמר שהוא לא לגמרי יודע על מה הכנס, והוא הוזמן להעביר "שיעור על ביטחון בקדוש ברוך הוא", ויותר מזה, הוא אפילו לא עוסק בנושא הלהט"בי ואין לו כל ידע בנושא.

הבטתי בתוכנייה של הכנס, ותמהיל מורכב של דוברים ניבט אליי ממנה: בין שתי הרצאות של אנשי טיפול, שובצו עסקנים, פעילים המפיצים מידע כוזב, עיתונאי שמשקיע את הקריירה שלו במלחמה בפוליטיקלי קורקט ורבנים המניחים בסיס תורני ופילוסופי לכנס כולו. באותו הרגע, נגלה בפני הפאזל המחושב והמסוכן שבנו מארגני הכנס, כאשר חלק מהדוברים בו, כפי שהסתבר, הגיעו בלי לדעת את ההקשר הרחב יותר. בכך, הם לא מבינים איזה תשתית הם מניחים ואיזה הקשרים עושה הקהל כשהם מדברים על תמימות וביטחון. כי אותו "שיעור על ביטחון בקב"ה" היה רק מצע לדברי שנאה, שהגיעו בפאנל הבא – פאנל עם האנשים ששמו על הכוונת את האויבים הכי נוחים – הקהילה הטרנסית.

את מיכל פואה ונעמה זרביב אני מכירה זמן מה. פואה, מייסד ארגון "בוחרים במשפחה", חקר את נושא ה"טרלול הפרוגרסיבי" לעומק ויצא עם משם עם מסקנות הזויות. זרביב, מייסדת ארגון "שוברות שוויון", מפיצה כבר תקופה ארוכה שקרים בנושא הטרנסי ברשתות החברתיות ובאתרים. שניהם שייכים ל"פורום הארגונים למען המשפחה", שאת מעלליו הבאנו כאן בהרחבה.

כצפוי, במהלך הפאנל, סילפו שניהם עובדות בסיסיות והפחידו את הקהל כשאמרו שילדים בישראל מקבלים הורמונים ובלוקרים בבית הספר. בנוסף, טענו שמערכות הרווחה והחינוך דוחפות ילדים בישראל לבצע ניתוחים לשינוי מין בגיל צעיר. הם סיפרו סיפורי אימים וגם ביקשו מהקהל לתרום עבור פעילותם.

הם הכחישו את הנתונים על אובדנות בקרב הקהילה הטרנסית וטענו שילדים עוברים ניתוחים לשינוי איבר המין אחרי שתי פגישות עם רופא.

מגדל הקלפים התרסק כשביקשתי לעמת אותם עם העובדות: בישראל אין ניתוחים מתחת לגיל 18 ובלוקרים והורמונים ניתנים רק לילדים ששני הוריהם הסכימו לנושא, מה גם שמדובר בתהליך הפיך. זכיתי להקשבה מהקהל ולתשובה לקונית מהשניים והפאנל הסתיים, לא לפני שהשניים הזהירו את הקהל מפני תכניות הלימודים המדברות על נזילות מגדרית (אותה נזילות עליה דיבר המרצה הראשון בכנס).

אחרי פאנל הטרלול (סליחה על ההשאלה), הגיע הרב יהושע שפירא, ראש ישיבה ברמת גן. ההרצאה שלו הזכירה לי יותר מכל סטנדאפ משנות התשעים, בו הוא התבדח על למה גברים "לא יודעים להקשיב" ולמה נשים צריכות שיקשיבו להן (כי האישה נבראה כשאדם ישן וזה טבע העולם).

הוא פירק את ההגדרה "להט"ב" וטען שעם ה-ל' (לסביות) ו-ה' (הומואים) כבר אין מה לעשות, ה-ב' (ביסקסואלים) היא סתם המצאה אך הבעיה האמיתית היא ה-ט'. טענה שלמעשה מגדירה את הכנס כולו: ההומואים והלסביות הם כבר עובדה מוגמרת, כעת אנחנו יכולים להיכנס בחוליה החלשה ביותר בשרשרת. טרנסיות וטרנסים. "טומאת מצרים, טומאת דור המבול", לדבריו. 

אראל סגל, המרצה הבא, היה בעיצומו של התקף זעם על הבמה, כך לפחות זה נראה. "תורידו את הידיים מהילדים!", צעק. מהדהד גם הוא את הכזבים שמפיצים פואה, זרביב וחבריהם.

משם הוא המשיך והפליג, מדבר על הפוליטיקלי קורקט, ההמשך הישיר של הקומוניזם, לטענתו. "אנחנו בקרב גדול בעולם המערבי ואנחנו צריכים לשתף פעולה עם נוצרים שמרנים, עם מוסלמים שמרנים – כי אין לנו ברירה. בלעדינו החברה המערבית תקרוס לתוך עצמה!". לטענתו, הפרוגרס מנסה לפרק את החברה המערבית והוא עושה את זה דרך הילדים. "הרסו את הספורט הנשי!", הדהד עוד כזב. "נשים מתאמנות, רוצות לנצח ובסוף צריכות להתחרות עם מי שהיה עליו קילו שריר וטסטוסטרון עד לפני רגע". משם זה הלך והתדרדר למחוזות הנשים בצבא ("מה היא תגיד לחייל חיזבאללה שיתקוף?") ועוד… 

מהקהל עלתה שאלה על הומואים ולסביות שמפרקים גם הם את תפיסת המשפחה, אך סגל טען שהוא בעד נישואים אזרחיים ואין טעם לכפות על אנשים נטייה מינית מסוימת – "אבל טרנסים זה אירוע אחר". 

הנה זה שוב – הומואים ולסביות עברו את הסלקציה. אנחנו מוכנים לתת להם לחיות, אפילו לצידנו, אפילו בקרבנו. אפילו להתחתן! אבל טרנסים? לא ולא! 

ליגה משלהן: על התועלת האדירה בשילוב טרנסיות בספורט נשים

את הפאתוס של סגל ממשיך הרב יגאל לוינשטיין, מי שהתפרסם לא אחת באמירותיו ההומופוביות ("סוטים"). הרב, ראש מכינת עלי, הפך את הסוגיה הלהט"בית לתכלית קיומו התורני. את הרצאתו פתח בהסבר על התיאוריה הקווירית – תפיסה שלטענתו מבקש לנרמל מוזרויות.

בהמשך, האשים את התיאוריה הקווירית בהתקרבנות, בתפיסת עולם שעוסקת כולה ברגש ובחוויה ומוותרת על השכל ועל ההיגיון. שמאשימה את כולם בדיכוי שלה במקום להתבונן פנימה. "בחודש הבושה פרסמתי סרטונים קצרים בהם סיפרתי שאפשר לטפל בבעיה", הוא מספר. "וזה מה שהופך אותי למדכא? לאלים?". 

הוא הניח על ציר זמן את המאה האחרונה: האדם המאמין הפך לאדם החושב, שהפך לאדם המרגיש – שמרגיש חווית דיכוי. והחוויה הזו, לטענתו היא הרגש המכונן שמפריד בין הנפש והגוף ומוותר על הגוף. אותו הגוף שעובר ניתוחים וכריתות, סירוסים ונטילת הורמונים וסיכם: "על פי התיאוריה שלהם, הגוף הוא המלצה – ואת המהלך הזה התחילו הפמיניסטיות".

מכאן, חזר הרב לדבר על הומואים ולסביות. הוא סיפר שביקש להקים מכון מחקר לאומי (!!!) שיתמודד עם שתי הבעיות האלה (הומואים ולסביות) ויבין מדעית (הדגיש), מה ניתן לעשות. הוא הסביר שרוב רובם המוחלט של הלהט"בים הופכים לכאלה בשל פגיעה מינית. כששאלתי אותו מדוע לא למגר את הפגיעות המיניות, או לפחות לנסות ולעסוק בנושא הזה, במקום להפוך את הלה"טבים לבעיה הכי גדולה שלנו, הוא אמר שעם פגיעות מיניות אין מה לעשות.

כנס אבן ישראל לטיפולי המרה

במהלך הכנס רכשתי כמה חברות, נשים שהגיעו כקהל לכנס וראו אותי נסערת מעיוות העובדות. מחוץ לאולם התקיימה הפגנה של ארגונים להט"בים דתיים (אך לא רק), הצטרפה אליהם גם חברת הכנסת נעמה לזימי. במהלך ההפסקה התקיימו שיחות מעניינות בין המפגינים בחוץ למשתתפים בפנים. אחת המפגינות שאלה את אחת מחברותיי החדשות, נקרא לה ע', למה אין ייצוג של להט"בים, או ספציפית טרנסים, בכנס. ע' הסכימה איתה. "זה באמת מוזר", אמרה. "לא לעניין".

בהמשך, דיברנו קצת ע' ואני על כל הסיטואציה, על היכולת שלנו להפריד בין אג'נדות לאנשים. "תראי", היא אמרה לי, "הקהילה שלנו, הדתיים הלאומיים, לא היינו מדברים על מיניות אפילו עד ממש לא מזמן. עכשיו אנחנו מתעמתים עם הנושא הזה, תנו לנו קצת זמן להתבחבש בו, להבין אותו, לחקור ולחשוב עליו". הסכמתי איתה. לעיתים, מתוך שלא לשמה בא לשמה, חשבתי. הנה – הכנס נפתח באמירה על נזילות מגדרית. גם זה משהו, אפילו אם אחרי כן מגיע שטף של בריונות כלפי טרנסיות וטרנסים.

ובנתיים מחוץ לכנס, עם ח"כ נעמה לזימי @naamalazimi pic.twitter.com/ZQ6OyqSlBZ

— פוליטיקלי קוראת (@politicallyIL) June 27, 2023

נותרו עוד שני פאנלים לכנס: פאנל "מטפלים" ופאנל בו מתארחת טל קרויטורו, הגורו של ידיעות הכזב על טרנסיות וטרנסים. אישה שהחלה את דרכה בפמיניזם הישראלי והגיעה, איכשהו, למעמד הנוכחי דרך השתתפות בכנסים כמו זה הנוכחי. בשנים האחרונות היא מפרסמת את עמדותיה בעלוני שבת כמו "עולם קטן", הידוע באובססיה שלו, כמו שלה, לנושא המגדרי. לא נשארתי. יש גבול גם למיגרנה שיש ביכולתי לסבול.

בפקקים בדרך חזרה למרכז חשבתי שעלי לכתוב בכתבה הזו שני דברים: קודם כל, השד הרגרסיבי לא כל כך נורא. בכנס נכחו בסך הכל אולי מאה אנשים, הדוברים הם אותם דוברים כבר שנים והתפיסות שלהם מהדהדות בחלל קבוע. יחד עם זאת, עלינו לשים לב טוב טוב לכוח שלהם בחקיקה, בממשלה, לקשרים שלהם עם נציגינו בכנסת, כמו שכבר ראינו – באמצעות עבודת לובינג עיקשת, מצליחים הארגונים הללו להשפיע על החיים ועל הביטחון של כולנו. 

את הדבר השני רציתי לומר לנו – חברות וחברי הקהילה הפמיניסטית וחברות וחברי הקהילה הלה"טבית. עד לפני כמה שנים, הומואים ולסביות היו מוקעים לחלוטין מהסביבה שבה שהיתי אתמול. אתמול זכיתי לראות כיצד המאבק הלהט"בי ארוך השנים, הקשה, המתיש לעיתים, נושא פירות.

מי שנשאו את דגל ההוקעה, נושאים היום את דגל הקבלה, נושאים דרשות מול הורים, מורים ומורות על הצורך להכיל ולחבק ילדים, ילדות, נערות ונערים שמתמודדים עם "בלבול מיני" וכפי שאמרה ע' חברתי, הקהילות השמרניות הללו מתמודדות עם הנושא לראשונה, באומץ, בפתיחות, מעודדות את הנוער לבוא ולדבר וגם למצוא אוזן קשבת של ממש. לא כזו שמוקיעה אותם, אלא כזו שמחבקת.

אבל הטינה, השנאה, הרעל והבריונות לא נעלמו. הם מצאו את דרכם לחוליה החלשה ביותר בשרשרת שלנו – טרנסיות וטרנסים שמתמודדים היום עם אש שורפת ומכלה. זו תוצאה של ההתנהלות הפנים פמיניסטית והפנים להט"בית, שהפקירה אותם שנים לבד בזירה. תופעת ה"טרפיות" – פמיניסטיות אנטי טרנס* הלכה והתפתחה לה בשיח פמיניסטי ובמרחבים נוספים שלנו ומצאה את דרכה גם לכנסים האלה, של מי שמנסים לדכא, בסופו של יום אותנו, נשים מכל סוג.

איתם אותן "פמיניסטיות" משתפות היום פעולה ומעניקות להם לגיטימציה להיכנס, להילחם, לצאת לקרב אל מול שכבת אוכלוסיה שהיא חלק בלתי נפרד מהמאבק הפמיניסטי ומהמאבק הלהט"בי. הזכות של כולנו לחיות בכבוד, בביטחון ובבריאות פיזית ונפשית היא זכות בסיסית – והיא הזכות עליה אנו נאבקות במאבק הפמיניסטי שלנו. ההצצה לה זכיתי אתמול בכנס של "אבן ישראל" לימדה אותי המון "עליהם" – אבל בסופו של דבר, לימדה אותי בעיקר על עצמנו ועל הדרך הארוכה שעלינו עוד לעבור.