מאת: אמה אמביליס
היי, אני אמה, אני טרנסית, ובשנה וחצי האחרונות שיחקתי בנבחרת ראגבי נשים. וזה לא תיאור נייטרלי של תחביב שעושה לי טוב.
המשפט הזה מעורר מיד אצל לא מעט א.נשים את השאלות 'האם עירוב טרנסיות בספורט נשים יפגע בנשים סיסג'נדריות ואם כן, באיזו מידה?', "האם זו תחרות הוגנת?". מה שבדרך כלל לא עולה לדיון הציבורי היא השאלה "מהי התועלת של השתתפות טרנסיות בספורט נשים?".
הבעיה במענה על השאלות האלו היא ששני צידי המתרס נוטים למחוק את החוויה של נשים טרנס עצמן לטובת גרפים ומספרים. ראשית כי טרנסיות נמצאות בתת ייצוג בספורט ולכן הנתונים האלו לא אמינים: פשוט אין מספיק מהם כדי להפיק מידע ומסקנות. שנית, מאחר ורוב התועלת של השתתפות בספורט נוגעת לחוויה האישית של טרנסיות וזה משהו שנורא קשה לשים לו מספר.
אבל מהניסיון והחוויה האישיים שלי התשובה ברורה: אי אפשר להמעיט בערכו של ספורט עבור האינטגרציה של טרנסיות לחברה.
הסיפור שלי מתחיל בילדות. כבר אז לא חשתי בנח לשחק על המגרש עם הבנים. הרגשתי חלשה ופגיעה לידם. התרחקתי בהדרגה ממשחקים ספורטיביים, ספציפית משחקים קבוצתיים. שנים לאחר מכן הפכתי למושא לבריונות, וההערכה העצמית שלי הייתה בנסיקה. ולכן, בגיל 13 אבא שלי דחף אותי לאומנויות לחימה. האופי היחידני של הענף עזר לי להתפתח בלי לחוש מאוימת. בניתי ביטחון ומשמעת עצמית ואפילו רכשתי חברים.
אבל עם היציאה מהארון הפסקתי להתאמן. כשהתחלתי לעבור יותר כאישה, נחשפתי יותר לגבריות רעילה ששולטת בענף. משחקי האגו, האלימות (הלא מקצועית), הבדיחות בעלות האופי סקסיסטי ומיני, ואפילו הערכים שרבים מהמאמנים החזיקו בהם: כולם גרמו לי לאי נוחות. בנוסף, כאישה הסתכלו עלי באופן מיני יותר, מגע פולשני עורר בי אי נוחות.
הפסקת האימונים פגעה במצבי הנפשי והבריאותי: התקשיתי למצוא אימון אחר שיכולתי לחוש בו בנח. אבל יותר מזה- איבדתי את ההיבט החברתי. וזה לא היה האובדן היחיד בחיים שלי בשלב הזה.
"להיות טרנסית הרגיש כמו לקחת קורסים מתקדמים לנשיות כשעוד לא סיימת תיכון"
להיות טרנסית מרגיש לפעמים כמו ללכת לאיבוד בדרך שכולן יודעות ללכת בה. כולנו עוברות חיברות מגדרי שמלמד ילדות כיצד להפוך לנשים: כיצד להתאפר, כיצד להזיז את הגוף, באיזה טון דיבור לדבר, באילו תכניות טלוויזיה לצפות.
לא כל אישה חשה בנח עם החיברות המגדרי שעברה, אבל החיברות מאפשר לה לדעת מה החברה מצפה ממנה ולפעול בהתאם. אני לא עברתי את התהליך הזה, ולהיות טרנסית הרגיש כמו לקחת קורסים מתקדמים לנשיות בזמן שעוד לא סיימת את ההשכלה התיכונית, וכשבמקביל את כבר עובדת במקצוע.
חיברות כשמו כן הוא: הבסיס שמאפשר לאנשים לרכוש חברויות. המוכרות הזו יוצרת קשרים אינטימיים עם אנשים. טרנסיות לרב מוצאות את עצמן במקום בו רצו לעבור חיברות נשי ונאלצו לעבור חיברות גברי. ואז החברה והחברות מצפות מהן לאותה התנהגות של נשים סיס, אבל זה לא נגיש לך. המצב גורם לרבות, כולל לי, לחוש מבודדות חברתית חרף ניסיונות הקבלה וההכלה.
לכן עשיתי מה שהרבה טרנסיות אחרות עושות כשהן מרגישות שאין להן קרקע לשיחה עם נשים סיס – פניתי לקהילה הגאה. גם שם לא הרגשתי שייכת אבל פגשתי שם נשים ששיחקו בקבוצת הראגבי המקומית והמליצו לי לבוא להתאמן.
"חששתי שהבנות בראגבי יחושו שאני למעשה גבר שפולש לספורט נשים"
ספורט נשים חש כמו תפוח אסור – מפתה ומאיים. מאוד רציתי להתאמן. אבל אני גם מכירה לעומק את הביקורת הטארפית ובגללה חששתי שהבנות בראגבי יחושו שאני פולשת למרחב של נשים סיס, שאני באה לשם מסיבות מיניות, שאני למעשה גבר שפולש לספורט נשים כדי לנצח. החלטתי לבקש מהידידות לשאול בקבוצת הווצאפ הקבוצתית אם למישהי יפריע שאבוא לאימון. חברות הקבוצה הזמינו אותי להגיע. וכך הצטרפתי לקבוצה.
הדבר הכי גרוע שהביקורת הטארפית עושה זה להשמיד את הדימוי העצמי של נשים טרנסיות. הפחד שימגדרו אותי כגבר היה חדור בי למשך תקופה ארוכה. כל פישול העלה בי חרדה שהן יחשבו שבאתי לשם כדי לפלוש.
הביקורת הטארפית חדרה אליי כל כך עמוק שאפילו נמנעתי מלהכניס ידיים לכיסי המעיל כי חששתי שהמתאמנות יחשבו שאני סוטה מיני, ושאגע בעצמי. השתדלתי ללבוש בגדי אימונים ממוגדרים. בקושי דיברתי. באחד האימונים התגודדנו למעגל, המאמן שאל אותי אם אני נהנית ומרב שלא היו לי מילים הלכתי אחורה בלי לפצוע פה. פחדתי מכל מילה שאמרתי והייתי שקטה בכל השנה הראשונה.
"זאת הסיבה שמי שרוצים לשמר את הפטריארכיה מרבים להתעלל בנו: אנחנו מפחידות אותם, מאוד"
"הנשים בקבוצה עזרו לי לקבל ולאהוב את הקוויריות שבי"
הבנות תמיד אמרו לי שאני לא צריכה להוכיח את עצמי, שכל אישה היא אישה כמי שהיא. תיאורטית הבנתי אותן. מעשית הפחדים האלו חדרו לי עמוק לראש. אבל הן קיבלו אותי יותר משקיבלתי את עצמי. מעולם לא חשתי ששפטו אותי או שחשבו עלי כפחותה להן באיזה שהוא מובן.
הקבוצה הייתה נבחרת גם מחוץ למגרש – ביציאות משותפות, בצורת התקשורת. הן לא השאירו אף אחת מאחור ועזרו לי לדחוף את עצמי קדימה. בעיני זה מגלם את היתרון הכי משמעותי של ספורט קבוצתי עבור נשים טרנסיות. חיברות זה אתגר רציני עבור טרנסיות, ואף אחת לא תלמד אותך מאפס דברים שילדות עברו מאז שנולדו. אבל בקבוצת ספורט יש סולידאריות גבוהה בין השחקניות. עוזרות אחת לשניה, מתקשרות בעיות, דוחפות קדימה, וזה עזר לי לגדול.
לנשים שסביבי, גיליתי, יש התמודדויות דומות לשלי. קבוצות ספורט מושכות נשים קוויריות, נשים שנאבקות עם זהות מגדרית. נשים סיס שמשחקות בראגבי נלחמו על ההזדמנות להתאמן, למרות שהחברה לא עודדו אותן לכך. לא מעט מהן נאבקו בעצמן בחוסר הביטחון, אי הודאות והניסיון לעמוד בציפייה חברתית מגדרית. בדיוק כמוני.
למשל, כטרנסית נאבקתי עם דימוי הגוף שלי. לא הייתי אישה גדולה, אבל כל חלק בגוף שלי חש לי מודגש. הקבוצה עזרה לי לתקן את דימויי הגוף השליליים שלי כלפי עצמי. בראגבי יש הרבה "בודי פוזיטיביטי". במשחק יש הרבה תפקידים, עם דרישות גופניות שונות, ובתפקידים השונים נמצא נשים עם מבני גוף שונים. זה מוביל לקבלה, הכלה ואפילו הערכה של כל אישה ומבנה הגוף שלה. Big girl בראגבי אינו כינוי גנאי כמו במקומות אחרים, אלא כינוי מלא הערכה לשחקנית עם יתרון במשחק.
ספורט נשים התגלה גם כקשת להטבית מאד מחבקת בה יכולתי לחקור את הזהות המינית שלי, לדון עם ידידות שנתקלות בקשיים זהים לשלי, להבין איך להתמודד עם המשיכה המינית. בהתחלה לא הרגשתי בנח להזדהות כלסבית. הרגשתי שזה במתח עם הזהות שלי, חששתי לדבר עם נשים אחרות כי לא רציתי שיחשבו שאני מטרידה אותן מינית. אבל לא נמשכתי לגברים. התהליך שעברתי בזכות הקבוצה עזר לקבל ולאהוב את הקוויריות שבי.
בעולם בו קיימת אפליה של טרנסיות בתעסוקה ובביטוח בריאות, בו רב הטיפולים הרפואיים לא מסובסדים, האלימות נגד נשים קוויריות גועה והרשימה מתמשכת – הסוגייה של ספורט נתפסת כשולית וכמעוררת מחלוקת מיותרת, ולכן רב ארגוני הלהט"ב יעדיפו שלא להעביר אליה משאבים.
אבל הצטרפות לקבוצת הראגבי תרמה לי לחיים יותר מכל היבט אחר ביציאה מהארון, וריפאה עבורי בעיות שאין לדעתי מבנה חברתי אחר שהיה מסוגל לטפל בהן. מדיניות שתרשה לטרנסיות להתחרות בספורט נשים תקדם את התועלת המשמעותית של המסגרת הזו עבורנו.
לכתבות נוספות בנושא טרנס לחצו כאן
התמונות בכתבה: Tim Nunan
תגובה אחת
בשילוב טרנסיות בספורט נשים, איזה סיכוי יש לנשים???
Caster Semenya כמשל על המבנה גוף הגברי שלה, הגובה, הכתפיים, מבנה האגן והרגליים, לא השאירה שום סיכוי ממשי לנשים שהתחרו בה.
זו הסיבה שהפרידו בספורט בין נשים לגברים, כי שחקן רוגבי יכול לדרוס כל שחקנית, גם אם הוא ישים ליפסטיק ויקח אסטרוגן.