יעניין
אותך
כתבת אורחת
7 דצמבר 2020 | משך הקריאה: 4 דקות

מאת: ד"ר ליאור שחר

ההצלחה המסחרית המסחררת לה זכתה הויאגרה מאז השקתה ב-1998 גרמה לחברות התרופות לנסות לחשוב כיצד אפשר לבנות שוק דומה עבור נשים ולייצר את "הויאגרה הנשית". ובכן, כדי ליצור שוק לתרופה מסוימת, יש ראשית כל ליצור את המחלה שאותה היא מבקשת לרפא. וכך, פחות משנתיים לאחר מכן, נולדה אבחנה חדשה ושמה "הפרעה בתפקוד המיני הנשי". ריי מויניהן כתב מאמר בו עקב אחרי התנאים המדעיים והחברתיים שהובילו להיוולדה של הפרעה חדשה אצל נשים – יש מאין.

אחת מאבני הדרך החשובות בתהליך הייתה מאמר שהופיע בכתב עת רפואי חשוב ושמו JAMA בשנת 1999, ובו נטען כי סקר שנערך בקרב נשים בגילאי 18-59 הראה, כי השכיחות של אותה הפרעה חדשה בתפקוד מיני בקרב נשים היא 43%. כלומר, יש סבירות גבוהה שרבות מכן, הקוראות, סובלות ממנה. אם כן, תרצו בוודאי לדעת מה התסמינים, נכון?

מסתבר, כי הנשים שהשתתפו במחקר בסוף שנות התשעים נשאלו האם בשנה לפני יום המחקר חוו אחת מן התופעות הבאות במשך חודש: היעדר חשק לקיום יחסי מין, קושי בסיכוך (רטיבות נרתיקית), חוסר יכולת להגיע לאורגזמה, חרדה לגבי הביצועים המיניים שלהן, כאב פיזי בזמן יחסי המין או חוסר הנאה מיחסי המין. אישה שענתה "כן" על אחת השאלות הללו, נכללה בקבוצה שנחשבה לבעלת "הפרעה בתפקוד המיני". חשוב לציין כי על אף שהמאמר עצמו טען שנתוניו אינם תואמים אבחנה קלינית כלשהי, בהמשך הסתייגות זו איכשהו נשכחה.

אזהרת ספוילר: לרוב אנחנו לא גומרות מחדירה ויש הרבה צורות של מיניות נשית

בואו נחשוב רגע על רשימת השאלות הללו. בואו נחשוב על הדברים שלא נשאלו שם, ולכן נלקחו למעשה כמובנים מאליהם, כהנחות מוצא שאין צורך לשאול עליהן. בראש ובראשונה: מהם "יחסי מין"? איך אנחנו מגדירות אותם? איך מגדירים אותם כותבי הסקר ומפרשי הממצאים? ככל הנראה, בסקר האמור, הכוונה היתה לחדירה של איבר מין גברי לנרתיק נשי. אך זוהי הנחת מוצא שאינה מתחשבת בנקודת המבט הנשית בכל הנוגע למין, לעונג ולתשוקה. זוהי הנחה שמתייחסת למין מתוך פרספקטיבה גברית בלבד. חסרה כאן התייחסות למה שמענג נשים (אזהרת ספוילר: לא חדירה אלא לרוב גירוי הדגדגן, ובאופן כללי – כל אישה ומה שמענג אותה). חסרה כאן גם התייחסות לאפשרות של מיניות שאינה הטרו-נורמטיבית (אזהרת ספוילר: קיימות הרבה צורות אחרות של מיניות נשית: לסבית, קווירית, א-מינית ועוד). ישנן דרכים רבות לקיים יחסים מיניים או אירוטיים, וישנן הגדרות שונות לסוגים שונים של יחסים.

התייחסות כזו אשר לפיה מין=חדירה=עונג נשי היא ניסיון נוסף לבסס את התפיסה שאישה מתענגת באותו תהליך שבו היא הופכת לאמא. אך הבעיה היא שהמציאות רחוקה מלהיות כזו. בעיה גדולה אף יותר היא לומר על נשים שאינן מתענגות מפעולה כזו שהן חולות, ושעליהן לקבל תרופה, כדי שיתאימו עצמן טוב יותר לגברים. מעניין לחשוב איך היה נראה עולם שבו נשים היו מעצבות את הנורמה של מה ש"צריך" ליהנות ממנו.

הסקר הזה, וגם מחקרים שהגיעו אחריו, התעלמו מאלמנטים נוספים, תרבותיים, חברתיים ואחרים של חיי האישה, אשר ההתנהגות המינית שלה מושפעת מהם, משרתת אותם או מובנית על ידם. כך למשל אישה המצויה במשבר, נתונה לאלימות, היתה קורבן לתקיפה מינית, סובלת מכאב כרוני או מדיכאון או מצויה בנסיבות חיים קשות אחרות כלשהן (מי אמרה קורונה?) – השאלונים לא יבחינו בינה לבין מצבים אחרים ולא יזהו את המורכבות הזו. בדומה לכך, השאלונים לא נותנים ביטוי לגורמים הקשורים לאינטימיות, לזוגיות, להתנהלות ולתקשורת בזמן היחסים האינטימיים עצמם, לחוויות עבר, לסיטואציה משפחתית, ועוד ועוד.

הויאגרה הנשית בשנת 2020 מבוססת על סקר מוטל בספק מלפני עשרים שנה

אולי תחשבו שמה שהתרחש לפני עשרים שנים לא רלוונטי כיום, אבל לא זה המקרה. בשנת 2019 אושרה תרופה שזכתה לכינוי "הויאגרה הנשית", תרופה אשר אמורה להגיע בקרוב גם לישראל. על מנת לאשר את התרופה, התקיימו מחקרים קליניים שמבוססים על קריטריונים קליניים מחמירים יותר מאלו של הסקר. אלא שגם המחקרים האלו מצטטים שוב ושוב את אותו הסקר ואת אותו מספר, 43%, כאסמכתא ראשונה במעלה. כל ההסתייגויות שצוינו באותיות הקטנות של הסקר המקורי אינן מופיעות עוד, ורק המספר ממשיך להופיע שוב ושוב. זה, דרך אגב, מאוד לא אופייני למחקרים ברפואה, כי בדרך כלל ציטוט מחקר מלפני עשרים שנים ויותר נחשב בלתי מדעי ובלתי מעודכן בלשון המעטה ולכן בלתי מתקבל על הדעת. גם ב-2015 אושרה תרופה שמטרתה המוצהרת זהה, ואף היא התבססה על אותם מחקרים.

במילים אחרות, נכון לזמן כתיבת הכתבה הנוכחית, בסוף 2020, נוצר מצב בו התרופות הקיימות בשוק מבוססות על סקר מלפני עשרים שנה ועל מחקרים קליניים שכולם גם יחד מעדיפים קריטריונים יבשים ונתונים מספריים על פני חוויות אנושיות מורכבות. יש בכך חיזוק להפרדה בין גוף ונפש והדגשה של המחלות על פני בני האדם. יתרה מכך – תרופות המיועדות לנשים מבוססות על תפיסות עולם גבריות שמשרתות את המיניות הגברית ועל צורת חקירה שבמהותה משרתת את יחסי הכוח המגדריים הקיימים ואת התפיסה הפטרנליסטית.

למעשה, אפילו הכינוי "הויאגרה הנשית" אינו מתאים, כאשר התכשיר ממותג כתרופה להגברת החשק המיני אצל נשים. זאת משום שויאגרה, כמו גם כל שאר התרופות מסוגה, אינה תרופה להגברת החשק המיני. למעשה כלל לא קיימת תרופה להגברת חשק מיני בגברים, אלא רק תרופות שעובדות על מנגנון הזקפה כאשר קיים כבר חשק וגירוי מיני. וכך כל תרופה שתכונה "ויאגרה נשית" בוודאי שלא תפעל להגברת החשק המיני אצל נשים. אבל האם לא ניתן לפתח תרופות המתאימות לצרכיהן הייחודיים של נשים? האם באמת עלינו להיות כבולות להשוואה הזו לגברים, לצרכים המיניים שלהם, לתפיסות שלהם, לתכשירים הקיימים בשוק עבורם?

הויאגרה הנשית – רטוריקה פמיניסטית בשימוש הקפיטליזם

דבר נוסף ומדהים בנושא זה הוא המספר עצמו 43%. מאז 1999 המשפט "43% מהנשים סובלות מהפרעה בתפקוד המיני" זכה לאינספור ציטוטים בספרות המדעית ובמדיה הפופולרית. אבל כל סקר (או בדיקה) שבמסגרתו מוגדרת כמעט מחצית מהאוכלוסייה כחולָה צריך להחשיד אותנו. הלא אם שיעור גדול כל כך מהאוכלוסייה מוגדרת כ"חולה" – מה מוגדר כ"בריא"? אם אומר לכם למשל של-80% מהאוכלוסייה יש מחסור בוויטמין D, תשאלו אותי, ובצדק, מי קבע היכן עוברת הנורמה ומה מוגדר כ"מחסור"? לפי אילו קריטריונים? זו אחת מהסיבות לכך שחשוב לבדוק לעומק על מה מבוסס אותו מספר. במקרה שלנו, כפי שראינו, אפשר לבדוק ולחשוד שאותם הקריטריונים של "הפרעה בתפקוד המיני הנשי" קשורים אולי לעולם מדעי שמבוסס על קריטריונים גבריים של עונג ומיניות.

חשוב לי לציין, כי ברור לי ללא צל של ספק שיש נשים שימצאו תועלת בטיפולים מסוג זה בשל מה שהן מזהות כשינוי שפוגם באופן ברור באיכות חייהן. ברור לי שיש נשים שישמחו לקבל טיפול כזה ומצפות שיגיע לישראל. אני בטוחה גם, שישנן נשים שיבחרו בטיפול זה כדי לשמר מערכת יחסים מינית ו/או זוגית קיימת. חשוב מאד לאפשר לנשים אלו להשמיע את קולן ולתת להן מענה.

יחד עם זה, חשוב לי להביע את החשש שלי מפני הסכנה שמא נשים (שוב) ירגישו "מקולקלות" כשהן לא, שמא נשים יקבלו זריקות להגברת החשק כשבעצם מה שהן זקוקות לו הוא הרגעה והסבר שהכל בסדר איתן, או לחילופין טיפול בכאב, טיפול נגד דיכאון, ייעוץ זוגי, טיפול מיני, סיוע וחיזוק בעת משבר או כל סיוע אחר שמדויק ומותאם למצב שהן נתונות בו.

כמו בכל נושא ברפואה, גם כאן המשמעות של רפואה פמיניסטית היא לשאול את המטופלת (או המטופל, אגב), באמצעות תקשורת פתוחה המבוססת על אמון ומרחב בטוח ומוגן, להבין את נסיבות חייה, להבין לעומק למה היא זקוקה, מה מפריע לה, מה ייטיב עמה כעת. כל אפשרות אחרת עלולה לחטוא למטרה.

ד"ר ליאור שחר היא מומחית ברפואת המשפחה, דוקטורנטית לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטת ת"א, חוקרת ומלמדת היבטים חברתיים ומגדריים ברפואה. היא חברת ועד מנהל ב"קרן בריאה"

לכתבות נוספות בנושא רפואה מגדרית לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Pikrepo

הידעת?
פוליטיקלי קוראת קיימת מאז 2012.
פוליטיקלי קוראת היא גוף התקשורת הפמיניסטי היחיד בישראל.
התכנים שלנו מגיעים למליוני אנשים בכל חודש.
תגובות

3 תגובות

  1. מוצאת את הכתבה חכמה מאד ומחכימה ועדות נוספת לשלטון הפטריארכיה הדוחה.
    לא זו אף זו: לדעתי גם גברים אינם זקוקים לוויאגרה – ובוודאי לא הצעירים ביניהם – ומוטב שישמיעו את עצמם ואת מורכבות חייהם ולא מיד יתנפלו על כל "תרופת פלא כימית" המשווקת לעשיית רווח כספי גדול שהיא אינטרס ברור של חברות התרופות הגדולות ושל הרופאים העובדים בשירותיהן.
    אני FOR ONE הולכת לשתף את הכתבה עם כל קבוצות הנשים הקיימות בפייסבוק למען יראו וייראו.
    תודה לך ד"ר ליאור שחר וחבל שאת לא מתגוררת לידי כאן בכרמיאל.

  2. זו כתבה איומה.
    לא "נוצרה לפתע הפרעה בתפקוד מיני" זו באמת הפרעה בתפקוד, יעני, מפריע לסובלת !!!
    טיפול רגשי הוא יופי והוא אחת הדרכים לטיפול. אבל למה למנוע ולגנות אפשרות לטיפול תרופתי בנוסף? כטיפול משלים, כזרז, כדבר שיכול אולי לגרום לאישה להרגיש, קצת, יותר טוב ושהיא קיבלה את עצמה בחזרה שוב, בזמן שהיא עובדת להחזיר את זה לנצח עם מטפל.ת.

    זו כתבה מתנשאת, אטומה ופריבילגית להחריד, שנכתבה על ידי אישה שככל הנראה לא חוותה בעיה בתפקוד, כזו שמלווה אותה שנים ולוקחת ממנה הזדמנויות וחוויות ורגשות שהיא מעוניינת בהן, בלי קשר לריצוי של אדם אחר ובלי קשר למערכות זוגיות ספציפיות.

    תרחיקו מאיתנו כאלה פמניסטיות, שמשכנעות את הסביבה שקביים לצולע הן עלבון עבורו והמצאה צינית לניצול כלכלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מומלצות עבורך
 אותה קטגוריה
תגובות

3 תגובות

  1. מוצאת את הכתבה חכמה מאד ומחכימה ועדות נוספת לשלטון הפטריארכיה הדוחה.
    לא זו אף זו: לדעתי גם גברים אינם זקוקים לוויאגרה – ובוודאי לא הצעירים ביניהם – ומוטב שישמיעו את עצמם ואת מורכבות חייהם ולא מיד יתנפלו על כל "תרופת פלא כימית" המשווקת לעשיית רווח כספי גדול שהיא אינטרס ברור של חברות התרופות הגדולות ושל הרופאים העובדים בשירותיהן.
    אני FOR ONE הולכת לשתף את הכתבה עם כל קבוצות הנשים הקיימות בפייסבוק למען יראו וייראו.
    תודה לך ד"ר ליאור שחר וחבל שאת לא מתגוררת לידי כאן בכרמיאל.

  2. זו כתבה איומה.
    לא "נוצרה לפתע הפרעה בתפקוד מיני" זו באמת הפרעה בתפקוד, יעני, מפריע לסובלת !!!
    טיפול רגשי הוא יופי והוא אחת הדרכים לטיפול. אבל למה למנוע ולגנות אפשרות לטיפול תרופתי בנוסף? כטיפול משלים, כזרז, כדבר שיכול אולי לגרום לאישה להרגיש, קצת, יותר טוב ושהיא קיבלה את עצמה בחזרה שוב, בזמן שהיא עובדת להחזיר את זה לנצח עם מטפל.ת.

    זו כתבה מתנשאת, אטומה ופריבילגית להחריד, שנכתבה על ידי אישה שככל הנראה לא חוותה בעיה בתפקוד, כזו שמלווה אותה שנים ולוקחת ממנה הזדמנויות וחוויות ורגשות שהיא מעוניינת בהן, בלי קשר לריצוי של אדם אחר ובלי קשר למערכות זוגיות ספציפיות.

    תרחיקו מאיתנו כאלה פמניסטיות, שמשכנעות את הסביבה שקביים לצולע הן עלבון עבורו והמצאה צינית לניצול כלכלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *