הויאגרה הנשית – רטוריקה פמיניסטית בשימוש הקפיטליזם

ביום שלישי אישר מנהל התרופות והמזון האמריקאי את אדאיי (המוכרת כפילבנזרין), תרופה לטיפול בHSDD – Hypoactive Sexual Desire Disorder, בתרגום חופשי, תסמונת או הפרעת חשק מיני היפואקטיבי, המכונה "הויאגרה הנשית".
התרופה תגיע למדפים ברחבי ארצות הברית באוקטובר ויצרניתה, חברת התרופות ספראוט, מבטיחה שהיא תחולל מהפכה מינית בדומה למהפכה שויאגרה ייצרה.
הדיון הפמיניסטי סביב הגלולה הורודה הנ"ל מורכב מאוד וכולל הרבה אינטרסים סמויים מן העין אבל שווה להקדיש זמן בכדי להבין מהם הגורמים שעיצבו את השיווק והאישור של התרופה הנ"ל וכיצד היא מותגה כהישג פמיניסטי למרות שבעיניי לפחות, היא רחוקה מכך שנות אור.

התסמונת המסתורית

לפני הכל, בכדי להבין מה משמעותה של התרופה הנ"ל, אנחנו צריכות להבין באיזו תופעה היא מתיימרת לטפל. מאמרים רבים נכתבו בשנים האחרונות אודות המצאתה של תסמונת החשק המיני ההיפואקטיבי. בעולם הקפיטליסטי שבו אנו חיות, כאשר חברות תרופות מרוויחות סכומי כסף בלתי הגיוניים, מחלות הפכו לאפשרויות לרווח ולכן הגדרותיהן אינן חפות מאינטרסים.
בספרו משנת 1966 של רוברט וילסון, נשית לנצח, הוא טען כי מנופאוזה, גיל הבלות, היא מחלה הכרוכה במחסור בהורמונים שניתן לטפל בה בעזרת טיפולים הורמונליים. הספר הפך לרב מכר והבטיח שכל אישה יכולה לחיות חיים מיניים לנצח. ההורמונים ששיווק נותן חסותו של וילסון הפכו לרבי מכר גם הם. רק כעבור ארבעים שנה התברר כי טיפולי ההורמונים הללו גרמו לנזק גדול למי שלקחו אותן ולא הביאו תועלת רבה. כיום, גיל הבלות אינו נתפס יותר כמחלה כלל אלא כמאפיין של המיניות הנשית.
תהליך די דומה התרחש סביב תסמונת החשק המיני ההיפואקטיבי ופילברנזין שנועדה לטפל בה.
המחלה מאופיינת על ידי מספר חוקרים כחלק ממה שמכונה "שיווק מחלות". לחברות תרופות בארה"ב אסור לשווק תרופות לציבור הרחב לפני שהן מאושרות על ידי מנהל התרופות והמזון. אולם, אין מניעה מכך ש"ישווקו" מחלות. לכן, פעמים רבות, לפני שהן יוצאות לשוק עם תרופה מסויימת, הן מכינות את הקרקע וממתגות את המחלה שבה התרופה נועדה לטפל.
תסמונת החשק המיני הפכה לשם מוכר בסביבות שנת 2003 כאשר תעשיית התרופות התכוננה לשיווקה של מדבקת טסטוסטרון (נקודה חשובה שנחזור אליה בהמשך) לנשים שתטפל בנשים הלוקות בתסמונת. לפי הDSM, המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפש (עוד נקודה חשובה), המחלה מאופיינת בחוסר קבוע או שב וחוזר בפנטזיות מיניות ותשוקה לפעילות מינית שגורם למצוקה או קושי. יש לציין שבגרסה העדכנית של הDSM, גרסה מספר חמש, ההפרעה לא קיימת יותר תחת השם תסמונת החשק המיני ההיפואקטיבי, אלא אוחדה תחת השם "תסמונת החשק/גירוי מיני נשי". בכללי האבחון למחלה רשום כי היא תאובחן בקרב נשים רק אם היא מתאימה לתסמינים בצורה טובה יותר מכל סיבה פסיכולוגית אחרת דוגמת לחץ בחיים האישיים, הפרעות מסוגים שונים ועוד. כשהמחלה "אובחנה" לראשונה, נטען כי יותר מ43 אחוז מנשים סובלות ממנה. כיום המספר המשווק הוא כעשר אחוז.
מדבקת הטוסטסטורון הנשית שקידמו פרוקטור וגאמבל ב2004 לא הצליחה להשיג את אישור מנהל התרופות והמזון אך חברה אחרת קפצה על המציאה שהיא הפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי תוך זמן קצר.
פילבנזרין החלה את חייה כנוגד דכאון שפותח על ידי חברת התרופות בוהרינגר אינגלהיים. ניסויים קליניים מצאו שהתרופה לא הצליחה לטפל בדכאון אך הם חשפו כי היא הצליחה לגרום לעלייה מסויימת בליבידו של הנשים שלקחו אותה ולכן שווקה מחדש כתרופה שנועדה לטפל בהפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי. הבעיה היחידה? תוצאות הניסויים הקליניים לא היו מבטיחות כלל.
ב2010 דחה מנהל המזון והתרופות האמריקאי את אישורה של פילבנזרין מכיוון שלא היו ראיות שהוכיחו כי הסם יעיל בטיפול בהפרעה הנ"ל וכי תופעות הלוואי שלו היו גדולות מדי. בוהרינגר אנגלהיים החליטו לנטוש את פיתוח התרופה ומכרו אותה לחברה קטנה בשם ספראוט. ספראוט המשיכו בפיתוח התרופה ובו זמנית בפיתוח המחלה שבה היא מטפלת. בשנת 2013, מנהלת התרופות והמזון דחה שוב את התרופה בטענה שהיא גרמה לתופעות לוואי גדולות מדי. אך ספראוט לא עמדו לוותר.

יצירת מחלה

שיווקה של תרופה, ובעיקר של המחלה שבה היא אמורה לטפל, מתרחש שנים לפני אישורה של התרופה עצמה. במקרה של פילבנזרין, חברת ספראוט וחברת בוהרינגר אנגלהיים לפניה, פעלו בשני מישורים בכדי להביא לאישורה של התרופה – הן קידמו את ביסוסה של הפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי והן פתחו בקמפיין ציבורי אגרסיבי שפנה לפמיניזם וניסה למתג את התרופה כקשורה מהותית לזכותה של אישה לבחור מה קורה לגופה.
בכדי לבסס מחלה שלא התקיימה קודם לכן, נזקקו ספראוט לרופאים ובעיקר למובילי דעה, רופאים משפיעים או חוקרים שיספקו קורסים רפואיים (הידועים כCME) ובהם "יחנכו" את ציבור הרופאים על המחלה המדוברת. מחקר מ2015 שבדק את החומרים ששווקו בכנסים שכאלו שדנו בתסמונת החשק המיני ההיפואקטיבי, מצא מספר נקודות משותפות ומטרידות שעלו בהם;
14 כנסי CME שדנו בתסמונת החשק המיני ההיפואקטיבי נערכו בשנים שלפני אישורה של פילבנזרין. כולם מומנו בצורה כזו או אחרת בעזרת מלגות מבוהרינגר אנגלהיים או ספראוט. בכנסים הללו הפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי שווקה כמחלה נפוצה מאוד שלא מאובחנת כראוי כיום אך משפיעה על חייהן של נשים רבות. הכנסים הבהירו שחסר כיום טיפול מספק למחלה. הנושא הוצג כצורך נשי דחוף שזקוק למענה. בכנסים הללו הפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי מוסגרה כהפרעה המינית הנפוצה ביותר בקרב נשים כיום למרות שמעולם לא הוצג סימוכין לטענה זו. מספר נפוץ שהסתובב בתעשייה בשנים המוקדמות של קידומה של ההפרעה גרס כי 43 אחוז מהנשים סובלות ממנה. מספר די מגוחך שכבר אינו מקודם על ידי ספראוט.
המסרים הבעייתים של הכנסים הללו לא נפסקים בהגזמות סטטיסטיות או מיתוג מפוקפק. באחד מהם נטען שנשים שסובלות מההפרעה עלולות להביע תסכול, כעס, לסבול מהערכה עצמית נמוכה, תחושת חוסר תקווה ו"ירידה בנשיותן". שילובה של תרופה לטיפול בנשיות של נשים מסויימות מטרידה בעיניי באופן כללי, אך התמונה רק הולכת ונהיית בעייתית. כנס אחר ציין כי ההפרעה גורמת לבעיות בקשרים בין-אישיים, כנסים מסויימים ציינו כי הבעיה עלולה להיות נחבאת גם מעיניה של הסובלת ממנה וייתכן שנשים אינן מודעות לכך שהן סובלות מההפרעה כי הן אינן מבינות את המורכבות של ההפרעה. עוד צויין כי גם נשים שמביעות עניין בסקס, רק לא עם בן זוגן הנוכחי, יכולות להיות מאובחנות כחולות בHSDD. אם הרעיון הזה לא מפחיד אתכן, אני לא יודעת מה כן. למעשה, נרמז כאן שאישה שבעבר נמשכה לבן זוגה הנוכחי אך כיום אינה נמשכת אליו, למרות שהיא נמשכת לגברים אחרים ומסוגלת לגמור, יכולה עדיין להיות מאובחנת כלוקה בהפרעה.
הכנסים מציינים שיש צורך בהבעת מצוקה מצד החולה בכדי לאבחן אותה כלוקה בהפרעה אך כנס אחד הסביר כי ישנן חולות שלא מזדהות עם המושג "מצוקה" ולכן השתמשו במונחים דוגמת מלחיץ, מתסכל או לא נוח וכי עדיין יש להבין כי הן מתכוונות להביע מצוקה.
הבעיה שנוצרת כאשר חברות תרופות ממתגות מחדש מחלות או ממציאות אותן היא, בין היתר, שהן גם ממציאות את הכלים לאבחונן. כמעט כל הכלים האבחוניים להפרעת החשק המיני ההיפואקטיבי נוצרו על ידי חברות תרופות שפיתחו תרופות שנועדו לטפל בה. הכלי המוביל לאבחון המחלה הוא סקר שנוצר על ידי חברת בוהרינגר אינגלהיים. הסקר כולל חמש שאלות אמריקאיות ומדריך ניקוד אך לא כולל שום מידע על הדרך הנכונה לפרש את הניקוד. הרופאה יכולה לקבוע אם החולה "עברה" או לא את המבחן, אין אף סף מינימלי שעל החולה לעבור כדי שתאובחן כסובלת מהמחלה.
השאלה הראשונה באחד מהשאלונים שפותחו על ידי חברות התרופות מנוסחת כך:
"במהלך ארבע השבועות האחרונים, כמה פעמים הרגשת תשוקה או עניין מיני?", חולה יכולה לבחור מבין מגוון תשובות. חולות שענו כי הן מרגישות משיכה מינית במשך 50 אחוז מהזמן, יזכו לניקוד של 3 נקודות מתוך חמש בלבד. בכדי לזכות בניקוד של חמש נקודות על אישה להרגיש משיכה מינית "תמיד או כמעט תמיד". כלומר, האישה הבריאה, לפי הסקר הנ"ל, היא זו שמרגישה משיכה מינית כמעט ללא הרף.

הזכות לבחור וניצול הפמיניזם הליברלי

אחרי שמנהל התרופות והמזון דחה את פילבנזרין בפעם השנייה בשנת 2013, הבינה חברת ספראוט כי היא ניצבת בפני קרב קשה. לכן היא פצחה במסע שיווקי שניסה למתג מחדש את אישורה של התרופה כנושא פמיניסטי. הקמפיין הצליח מעבר לכל דמיון והוא דוגמה נהדרת לדרך שבה ניתן בקלות להשתמש גם באידיאלים הפמיניסטיים כדי להסב לנו נזק כאשר גורמים כלכליים נכנסים לתמונה.
ספראוט השיקו את קבוצת הלובי "Even the Score" – להשוות את התוצאה. הקבוצה איגדה ארגוני זכויות נשים, מומחים וחברות קונגרס ומומנה, לפחות באופן חלקי, על ידי ספראוט. המסר המרכזי שבו התמקדה הקבוצה היה שמנהלת התרופות ומזון לא אישרה את פילבנזרין ממניעים פטרנליסטיים ושוביניסטיים. הקבוצה טענה והפיצה את הקביעה לפיה ישנן 26 תרופות המקובלות לטיפול בהפרעות מיניות אצל גברים אך אין אף תרופה המקובלת לטיפול בהפרעה מינית אצל נשים.
לפני שאפשר לדון בשאלה האם יש או אין צורך בפילבנזרין, כדאי לבהיר שהטענה הנ"ל היא פשוט לא נכונה בכל מובן שהוא. כל 26 התרופות הנ"ל לא נועדו לטיפול בחשק מיני או בליבידו אצל גברים. למעשה, בהודעה שהוציא ביום שלישי מנהל התרופות והמזון ובה הודיע על אישורה של פילבנזרין, היא מוגדרת כתרופה הראשונה שאושרה על ידי המנהל לטיפול בהפרעות חשק מיני אצל נשים או גברים.
26 התרופות הנ"ל, הן תרופות דוגמת ויאגרה שמטפלות, רובן ככולן, לא בחשק מיני אצל גברים, אלא בגירוי הפיזיולוגי. ויאגרה מגבירה את זרימת לחץ הדם לפין, אך פילבנזרין עוסקת בכימיה של המוח. תרופות לטיפול בבעיות מיניות פיזיולוגיות קיימות גם עבור נשים, גם אם פחות. ישנן, לדוגמה, שתי תרופות לטיפול בנשים בעלות מונופאוזה הסובלות מכאבים במהלך הסקס.
כמו כן, כדאי לציין שהפרעת חוסר החשק המיני ההיפואקטיבי קיימת גם אצל גברים. לפי הDSM הנוכחי היא קיימת רק אצל גברים מכיוון שהוא כבר אינו מגדיר את הפרעת חוסר החשק המיני ההיפואקטיבי הנשית כמחלה בפני עצמה. ההפרעה הגברית הזו עדיין אינה זוכה לשום טיפול תרופתי ולא נראה שאחד כזה יוצג באופק ולא במקרה.
בעת ניהול הקמפיין שלהם, בחרו ארגון "Even the Score" להדגיש רעיון חשוב בתנועה הפמיניסטית – זכותה של אישה לבחור. הקמפיין טען כי העובדה שמנהל התרופות והמזון לא אישר את התרופה מעידה על כך שהמנהל חש פטרונות כלפי נשים ולא מאפשר להן לבחור בתרופות שהן מעוניינות לקחת ולשלוט בגופן כפי שהן רוצות.
ארגוני נשים מסויימים דוגמת הרשת הלאומית לבריאות נשית, סירבו להצטרף לקמפיין מכיוון שנתוני הניסויים הקליניים של התרופה היו לא אפקטיביים מספיק וכללו תופעות לוואי רבות.
ישנן עדויות של נשים רבות שהשתמשו בפילבנזרין במהלך הניסויים הקליניים שערכה חברת ספראוט ומעידות על שיפור מהותי באיכות חייהן. העדויות הללו הגיעו לתקשורת תודות לקמפיין השיווק האגרסיבי של חברת ספראוט, אך עדיין אסור לנו להתעלם מהן. בו זמנית, כדאי לזכור, שלניסויים הקליניים שהראו שיפור בחשק המיני של נשים שלקחו את התרופה ישנה בעיה אחת מהותית – הם העידו על אפקט פלסיבו חזק במיוחד. התוצאות של היומן שבו תיעדו נשים את חוויותיהן המיניות שהצביעו על עלייה בחשק המיני, היו זהות בקרב נשים שלקחו את התרופה ונשים שלקחו גלולת סוכר ונאמר להן שהן לוקחות את התרופה.

בחירה מתוך אופציות

הסיבה שפמיניסטיות רבות סולדות מההגדרה "ליברלית" היא כי הגדרת החופש הליברלית נראית לא מדוייקת פעמים רבות. אדם ליברל מעודד חופש בחירה וזה דבר נפלא וטוב. אולם נשאלת השאלה – האם בחירה היא בחירה חופשית כאשר האופציות המוצגות הן מוגבלות. והאם בחירה היא בחירה חופשית תחת לחץ מסוגים שונים.
פילבנזרין היא תרופה שמטפלת במחלה שרופאים רבים אינם מגדירים כמחלה. היא תרופה שמשווקת כתרופה פיזיולוגית אך למעשה היא תרופה פסיכיאטרית. היא פותחה לראשונה כנוגד דכאון. היא עובדת על ההורמונים שלנו, בדומה לגלולה, עוד תרופה ששווקה כמהפכה מינית נשית חשובה והיום אנו רואות בה בעיות לא מעטות. לא במקרה, התרופה המקורית לטיפול במחלה הנ"ל הייתה מדבקת טסטוסטרון. נדמה שהמחלה הנ"ל מוגדרת, בין היתר, על ידי הציפייה הגברית מיחסי מין. תחושה זו מתעצמת כאשר אנו רואות את הדרכים בהן המחלה מוגדרת וכיצד כמעט כל אישה שלא מרגישה חשק מיני תמידי ושחשה לחץ מסויים סביב הצורך לשכב יכולה להיות מאובחנת כחולה בהפרעת חוסר החשק המיני ההיפואקטיבי.
כל זה לא אומר שאין נשים שסובלות מההפרעה הנ"ל. זה גם לא אומר שאין נשים שחייהן ישתפרו על ידי שיווקה של התרופה. אבל לא במקרה, התרופה הראשונה שמטפלת בחוסר חשק מיני מופנית לנשים ולא לגברים. לשנות את הדרך בה המוח שלנו חושק בסקס זה מדרון חלקלק. התרופה הנ"ל מטפלת במחלה שלא מוגדרת כראוי, נראה שבכוונה תחילה, ומשווקת כדבר מה שיאזן את תנאי המגרש המיני בין נשים וגברים אך למעשה, מייצרת עוד חוסר שיוויון – גברים זוכים לתרופות שיטפלו בחוסר התפקוד הפיזי שלהם, נשים זוכות לתרופות שישנו את ההורמונים שלהם כך שהחשק המיני שלהן יהיה דומה יותר לזה של גברים. לא מדובר כאן במקרה בודד אלא בתופעה גורפת. ישנם שלושה אמצעי מניעה גבריים שמפותחים בימים אלו – הגלולה הגברית – אולם אף אחד מהם אינו הורמונלי. בהשוואה לאמצעי המניעה הנשיים שכמעט כולם הורמונליים מצטיירת כאן מגמה מדאיגה. תרופות שמיועדות לגברים מטפלות בבעיות הפיזיות שבהן הם נתקלים, אולם תרופות שמשווקות לנשים משנות את האיזון ההורמונלי שלהן.
על פניו לא נראה שיש כאן בחירה חופשית, ובקרוב, עם פיתוחן של עוד ועוד תרופות שכאלו, זו כבר יכולה לא להיות בחירה כלל.