מאת: עדי ולצר
היה היה פעם יצור אנושי שקראו לו אריאל. לא יצור ככל היצורים, משהו אחר: יצורה. בחורה. נערה. איך נראה משהו אחר? אולי לנערה יש שיער בצבע מוזר? אולי עור כהה? לא, בואו נגיד שיש לה זנב של דג במקום רגליים. כשהייתה קטנה, כינו את אריאל עם זנב הדג בהרבה כינויים מעליבים. אבל בשביל להיות פוליטיקלי קורקט, בואו נקרא לה "בת ים".
ומפה מתחיל הסיפור של ה"אחרת" הזו. בילדותה בת הים הקטנה אריאל בילתה בנעימים בבית שלה מתחת לגלים, עם משפחה של בני ובנות ים. היא שיחקה עם האחיות שלה ורקדה ושחתה בים. ואז הגיע רגע בו הבינה שיש אנשים שעושים יותר.
היא רצתה ללמוד מה זה הדבר המוזר הזה "אש", ואיך עושים את זה. איך יוצרים דברים בעולם, איך מתקשרים עם אחרים, איך קוראים וכותבים וחושבים ומעבירים רעיונות מאחד לשני. היא רצתה, בואו נכנה את זה, "השכלה".
בתרבות של אריאל בת הים ללמוד זה לא מקובל בכלל. אף אחת מהאחיות שלה לא למדה, וגם לא הדודות או הסבתות. ואף אחד גם לא מבין בשביל מה היא צריכה את זה. מה רע לה מתחת לים? יש צדפים, יש אלמוגים, הכל רגוע ונחמד כאן, בתוך הים (בתוך הים!).
אבל המחשבה שיש עולם שלם של ידע לא שחררה את אריאל. היא רצתה לחקור, והעזה יותר ויותר. ויום אחד, בזמן שעלתה לבדוק מה קורה שם מעל לגלים, היא ראתה ספינה טובעת והצליחה להציל מטביעה גבר שהיה עליה.
מהרגע שאריאל ראתה אותו, הלב שלה כבר לא היה אותו דבר. היא חשבה שמצאה בן זוג שיכול להתאים לה. היא רצתה להיות כמוהו. לחיות אתו. לעשות ביחד מה שאנשים עושים. ללכת. לרוץ. לכתוב מכתבים ולקרוא ספרים. לספר סיפורים ולשיר.
פטריארכיה צחקה לה בפנים
אז בת הים הקטנה הלכה לבקש עזרה ממי שבאמת מחליט. בואו נקרא לה תמנונה ענקית. יצור מרושע ומפחיד. בשביל הקיצור בואו נקרא לה "פטריארכיה".
פטריארכיה צחקה לה בפנים. התאהבת בבחור מדהים? נסיך אמיתי? איזה יופי! רוצה לחיות אתו לנצח? לשאת אותו לבטח ולחיות כמו בעל ואישה? זה לא יעלה הרבה. רק הקול (הכל!).
מה פתאום שתשירי בקול היפה שלך מעל הגלים, כשכולם שומעים? אמרה פטריארכיה. זה סוטה, זה בניגוד לגמרא, זה נשמע לי איום ונורא. בשביל מה בכלל את צריכה את הקול הזה? הרי אף אחד לא רוצה לשמוע את הדעות שלך. או רעיונות. תהיי יפה. תעשי לו עיניים. תסתרקי עם מזלג ותבהי בשמיים.
אריאל בת הים קיבלה את העצה, ושתקה. והבחור-נסיך באמת התאהב בה, כמו שפטריארכיה אמרה. ואחרי שאריאל היתה שלו באמת, בכל נימי לבבה ובכל איבריה וגופה, אמרה פטריארכיה התמנונה "את קצת פחות מאיימת עכשיו".
אולי אפשר לשחרר לך קצת. קחי את הקול שגנבתי לך בחזרה ושיהיה לך בכיף. ממילא אני יודעת שצ'יק צ'ק תהיי עסוקה מדי בשביל לשיר על במות ולנאום בעצרות. בשביל לשיר שיר ערש לתינוקות, קול יפה זה בסדר גמור.
והם חיים כאן ככה עד עצם היום הזה. הסוף.
