מאת: תאיר קמינר גולדפיינר

להיות פעילה פמיניסטית ולהיות סרבנית פוליטית הן שתי זהויות משמעותיות בחיי, כל אחת בפני עצמה. אבל הן גם ללא ספק מושפעות זו מזו ומשפיעות זו על זו. תנועת הסירוב בישראל כיום היא תנועה פמיניסטית בכל מובן, והפמיניזם משפיע על צעירות רבות בהחלטתן לסרב להתגייס לצבא.

אך הדברים לא תמיד היו כך. בספר "השמאל העצמאי בישראל 1967-1993" כתבה איבון דויטש מאמר בשם: "משמאל רדיקלי פמיניסטי לתנועת נשים". היא תיארה הקמה של תנועות נשים לשלום בישראל, בין היתר מתוארות שם הקמת "נשים בשחור" והשפעתה הבינלאומית.

היא גם סיפרה על הקשיים כנשים בשמאל בזמנו: "היינו שותפות לדיונים ולעבודה הארגונית, אך ברובנו נשארנו מאחורי הקלעים. השיח הפוליטי וגבולותיו נקבעו בידי מנהיגות גברית שבעיקר קולה נשמע בהפגנות, בכנסים, באירועים  ציבוריים ובמסיבות עיתונאים".

לפני כ18 שנים, שני וורנר, מכותבות וחותמות מכתב השמיניסטים של שנת 2001 השמיעה קול דומה:

״כשניסחנו את מכתב השמיניסטים הראשון שלנו, ניסחנו אותו יחד – סרבניות וסרבנים. היה לנו ברור שסירוב נשי זהה בחשיבותו לזה הגברי ועל כן לא היינו מודעים למשמעות המכתב שיצרנו, שהציב סירוב של נשים וגברים באותו המישור.

עם הזמן נוצר בי תסכול. התחלתי להרגיש שבתוך החממה שלנו, של השמיניסטים בפרט ושל השמאל הישראלי בכלל, יצרנו תמונת מראה לתופעות שנגדן אנו יוצאים. יצרנו מיליטריזציה של הסירוב".

מסרבות להיות ילדות טובות ששותקות

היום תנועת הסירוב נמצאת במקום אחר לחלוטין. בשנת 2015 הוקם ארגון "מסרבות", רשת סרבנות פוליטית. השם נבחר כדי לחזק את הקול הפמיניסטי בשמאל הישראלי. בשנת 2017 התפרסם מכתב סירוב שממשיך מסורת רבת שנים ושמו היה "מכתב השמיניסטיות". הוא נבחר בכוונה במקום השם "מכתב השמיניסטים", למרות שנכתב ונחתם על ידי צעירים וצעירות יחד.

בשנים האחרונות, צעירים וצעירות, אך בעיקר צעירות, בחרו לסרב להתגייס לצבא גם במחיר של ישיבה בכלא צבאי. כל זאת על מנת לקדם שיח שקורא לסיום הכיבוש הישראלי ומתנגד לאלימות, לשליטה ולדיכוי הישראלי של פלסטינים ופלסטיניות. בעיני אלו ערכים פמיניסטיים ללא ספק.

אפשר לומר שהיה גל של סרבנות נשית שהבהיר שהחיבור הזה הוא בלתי נמנע. בתור נשים צעירות הסירוב מאפשר לנו במה להשמיע את קולנו ואת התנגדותנו לדיכוי.

"הן (הסרבניות) נאלצות לפרק את הגבולות שהוגדרו בשבילן מעצם היותן ילדות ישראליות טובות, והן חושבות בעצמן ובשביל עצמן ופותחות את פיהן היכן ומתי שהן אמורות לשתוק והתבקשו לא לחשוב. כי יש להן מה להגיד". כך כותבת עידית זרטל בפרק "מה יש לה להגיד?" בספרה "סירוב".

סרבנות נשית מחוץ לכלא 4
תמר זאבי, תמר אלון תאיר קמינר גולדפיינר בהפגנת תמיכה בכלואות מול כלא 4

מיליטריזם ישראלי שיורה בנשים משני צידי הגבול

סרבנות נשית מביאה ביקורת רחבה ומעמיקה יותר על המערכת הפוליטית כולה. כשגברים מסרבים, הם בדרך כלל עושים את זה מתוך המחשבה שהם יהיו אלו שישרתו ביחידה קרבית ויחזיקו רובה. כשאנחנו כנשים מסרבות, אנחנו מתנגדות למערכת ככלל, בלי להתמקד רק בסיטואציות הקרביות שמזוהות עדיין עם גברים.

אנחנו מדברות שיח פמיניסטי שקושר את הדיכוי של העם הפלסטיני עם דיכוי נשים בכלל, ישראליות ופלסטיניות, ושרואה את המיליטריזם בחברה כמוביל לאלימות נגד נשים. ברור לנו שהמציאות הפטריארכלית שכולנו חיות בה מושפעת מהעובדה שרוב מוחלט של הישראלים והישראליות לוקחים חלק במערכת הצבאית ההיררכית והגברית.

סרבנות נשית שיוצרת אחווה

"מסרבות" היא רשת סרבנות פוליטית. אנחנו קבוצה של פעילות ופעילים שמטרתה היא לתמוך בסרבניות וסרבנים פוליטיים ולקדם שיח בנושא סרבנות בקרב הציבור הישראלי. אנחנו קודם כל שם אחת בשביל השנייה.

כסרבניות האחווה בינינו חשובה. יצרנו רשת של אחיות גדולות שמלוות זו את זו בתהליך הסירוב, שהוא לא פעם מאתגר ברמה הפוליטית, החברתית והרגשית. לפעמים זה בא לידי ביטוי בפעולה פוליטית משותפת ולפעמים בלשבת יחד ולהחליף חוויות מהכלא.

החברים והחברות מ"הבית" התגייסו לצבא, ואנחנו ב"מסרבות", לא. למול השוני המובחן הזה, החברות ברשת מאפשרת לנו להיות חלק מקהילה עם ערכים וחוויות משותפים. וזה נותן לנו המון.

לא כל הפעילות סירבו או ישבו בכלא. אבל לכל אחת יכול להיות קשה לבנות חיים כאישה אקטיביסטית צעירה, ולכן מזלנו ש"מסרבות" הייתה שם כדי להיות הארגון הפוליטי הראשון שבו לקחנו חלק. זו סביבה המאפשרת חשיבה והתלבטות משותפת, ושנותנת במה ותמיכה לכל פעילה.

ביום חמישי, 30.4 בשעה 18:30, "מסרבות" פותחת בסדרת מפגשים וירטואליים בשם "שום דבר לא מובן מאליו – דילמות על גיוס, סירוב ואקטיביזם". מפגש הפתיחה יוקדש לשאלה: 'האם זה פמיניסטי להתגייס?'. האם להתגייס לקרבי ולשנות את השיטה? להיאבק בהטרדות המיניות מבפנים או לא? לקחת חלק במערכת פטריארכלית ואלימה?  כל אלו הן שאלות קשות שלא מובן מאליו לשאול.

מטרת המפגש היא לנסות ולהתמודד יחד עם הדילמות העומדות בפני פמיניסטיות צעירות אל מול הגיוס לצה"ל. עתליה בן אבא, שהתמודדה עם ההתלבטות תהיה שם כדי לספר על הדרך שלה וההחלטה שעשתה.

רוצות לקרוא עוד כתבות בנושא צבא ופמיניזם? לחצו כאן

קרדיט לתמונות: ארגון "מסרבות"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מנהיגות נשית סביב שולחן ההחלטות מביאה משהו אחר לדיון. זה מגיע מכחוה של האמהות אבל גם מתפיסת עולם שקשורה לנסיבות החיים הנשיים. אם רק נשכיל להושיב שם נשים נצליח להגיע לפתרונות והפסקת מעגל הדמים
מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.