מאת: ד"ר שרי אהרוני
בתקופה שבה מדברים איתנו על כך שמשבר הקורונה הוא ארוע חסר תקדים שעומד לשנות את העתיד, אני מתפתה לקריאה פרנואידית של ההווה—זמן הביניים המתמשך של המגפה שייגמר בהכרזה רשמית כלשהי על "הקלות". בזמן שאני מצייתת להנחיות שאוסרות על ביצוע פעילויות יומיומיות בסיסיות ומפגש אנושי, הקריאה הפרנואידית מהווה סוג של סרבנות.
איך תזהו את הסימנים?
קריאה פרנואידית מלווה בחשד מתמיד ובחיפוש אחר קונספירציה (*). עבורי, כמי שעוסקת שנים רבות במחקר על נשים, שלום וביטחון, זוהי נטייה כמעט אוטומטית. היא מייצגת באופן עמוק את נקודת המבט של אלו שתמיד נדחקו אל שולי ההיסטוריה הפוליטית: פמיניסטיות, פלסטינים, קוויריות, מזרחיות, יוצאות אתיופיה ועוד ועוד.
אני מהרהרת בכך שעצם המחשבה על מושגים כמו "פוליטיקה" או "מנהיגות" בתקופה שבה אסור לנשים להפגש היא כמעט מעשה חתרני. בחסות משבר הקורונה ה"נשים", כך נדמה, הוצאו מהמרחב הציבורי והוחזרו באופן אלים ותקיף אל תוך הבית—אל הטיפול בילדים, אל הבישולים, אל הניקיונות.
גם הרופאות, האחיות, המטפלות הסיעודיות, העובדות הסוציאליות וכל הנשים שמספקות שירותי טיפול חיוניים מוצגות לעתים קרובות ללא שיוך מגדרי כאשר הן "יוצאות לעבודה": מכוסות מכף רגל ועד ראש.
אולי אני מגזימה? אכן. קריאה פרנואידית של המציאות הפוליטית מניחה את ההפך ממהפכה, היא מניחה באופן הפשוט ביותר כי מה שהיה הוא מה שיהיה. כלומר שכל המנגנונים המוסדיים והתרבותיים ששימשו בעבר להעלמה, לניצול או להצדקה של אלימות כלפי נשים, עניים, שחורים או מיעוטים לאומיים ישרדו את המגפה ואולי גם ילבשו תצורות בלתי מוכרות ומסוכנות יותר.
קריאה פרנואידית איננה מניחה לאופטימיות הזהירה המבצבצת מתוך משבר לסנוור ("בכל משבר יש הזדמנות", אומרים אלו שאינם עניים). במקום זאת, הקריאה הפרנואידית מכוונת באובססיביות לזהות רמזים, לחבר בין הנקודות, להאיר מיני פינות אפלות שהתמלאו בסודות עוד בטרם פרצה המגפה— כדי להבחין במהרה בכללי המשחק שהולכים ונוצרים תוך כדי מצב החירום. קריאה כזו מבחינה מיד כיצד המרחב הפרטי והציבורי מתארגנים מחדש על פי קווי מתאר מגדריים: הנשים מטפלות בבית, הגברים מנהיגים את המשבר.
סימני האזהרה בניהול המשבר בישראל
אופן הניהול של משבר הקורונה מדאיג. בניגוד לרופאות, לאחיות, למטפלות הסיעודיות ולעובדות הסוציאליות, שעל הידע המקצועי שלהן אני סומכת, נדמה שהגברים שלקחו על עצמם להנהיג ולקבל החלטות אינם מבחינים במה שמתרחש. או גרוע מכך- מחפשים הזדמנויות להרוויח ממצב החירום.
בכל הנוגע לישראל, המגפה הנוכחית מספקת סיבות טובות לחשדנות ולתרגול של חשיבה ביקורתית—הבידוד החברתי, הגבלות התנועה, הפיטורים ההמוניים, הפיקוח הטכנולוגי ההולך ומתהדק, סגירתם של שירותים ציבוריים חיוניים, העדר ממשלה מסודרת, ההיעלמות של מצרכים חיוניים ועוד ארועים המתרחשים בקצב מהיר, מהיר מדי— פירקו באחת את התפאורה הניאו-ליברלית וחשפו את אזורי הפגיעות והחולשה של מדינת ההפרטה.
ברגע אחד נחשף המחיר של צמצום ההשקעה בשירותי בריאות ציבורית, של הרחבת הגירעון הטיפולי (**), של ההתנערות מזכויות עובדים ושל זיהום סביבתי. עם התהדקות משטר הפיקוח, ייחשף בקרוב גם הקשר בין המגפה הנוכחית לבין פרקטיקות המשטר הצבאי (הכיבוש) ברשות הפלסטינית.
מוסדות פוליטיים עוברים טרנספורמציה ורשתות חדשות נוצרות
באופן ממוקד יותר, כאשר אני חושבת על מנהיגות בתנאים כאלו, אני מכוונת את הקריאה הפרנואידית של העתיד (מה שייקרא ה"פוסט-מגפה") לשני אתרים מרכזיים שבהם כבר מתארגנים מחדש ההסדרים המוכרים מהעבר: מוסדות פוליטיים (כולל רשתות מקצועיות-כלכליות) ותבניות חשיבה לשוניות.
המועדון שסגור לנשים
כפמיניסטיות, עלינו להבין מהר יותר את כללי המשחק המתהווים לנגד עינינו כי מוסדות פוליטיים עוברים טרנספורמציה ורשתות חדשות נוצרות. בעיקר כי בזמן חירום נשים כקבוצה וכיחידות נמצאות בעמדת חסרון.
המוסדות המוכרים, חלוקת הכוח בתוכם, ההיררכיה הארגונית—כל מה קרוי "כללי המשחק" מתהפכים באחת. כך ברגעי משבר, מתערערים הכלים הפורמליים (ייצוג הולם), החוקים (מניעת הטרדה מינית) והתקנות המרסנות (נוכחות משקיפות בוועדות מינויים).
במקביל, ערוצי תקשורת אחוריים מתהווים או מתחזקים. לעולם לא נדע איזו ישיבה התקיימה בזום ואליה לא הוזמנה אף אשה. קוראים לזה "מועדון חברים". במועדונים אלו, משום מה יש (כמעט תמיד) אך ורק גברים, בלי קשר לנושא או לתחום העיסוק.
אנשי צבא, כלכלנים, אסטרו-פיזיקאים או מתכנתים נקראים לדגל ואנו שבות ומגלות כיצד, גם בתחום נשי מובהק- בריאות הציבור- אפליה בלתי פורמלית משגשגת בתנאי חירום. הכרויות קודמות וקשרים אישיים, תרבות סקסיסטית, שעות עבודה בלתי אפשריות עבור נשים עם ילדים קטנים- כל אלו מן הסתם הופכים את הנשים המעטות שהצליחו להכנס לישיבות הללו ל"זרות".
משבר שהופך למלחמה
בדומה למוסדות הפוליטיים שמתארגנים מחדש במהירות, גם תבניות לשוניות משקפות את החזרה אל העבר. השפה היא הכרחית כדי להבין את המהלך הכמעט טבעי שבו הגוף שהופקד על ניהול הטיפול במגפת הקורונה בישראל הוא ה"מטה לביטחון לאומי" (המל"ל).
השפה מגלה את הנטייה לחזור למסגור מוכר של כל משבר כמלחמה ואת המגבלות של השיח הציבורי ומקבלי החלטות אל מול אירוע לא מוכר.
כאשר אנחנו שמות לב לשפה אנו יכולות להבחין, באופן בלתי אמצעי, בהגיון הדומיננטי שמוביל למסגור של משבר הקורונה כארוע בטחוני. ב-9 לאפריל 2020 התפרסם מסמך על ידי צוות המומחים של המל"ל להתמודדות עם מגפת הקורונה. כותרת המסמך נלקחה מתוך מבצע צבאי: "הבטחת הבלימה ותכנון שלב היציאה". השפה מגלה את הנטייה לחזור למסגור מוכר של כל משבר כמלחמה ואת המגבלות של השיח הציבורי ומקבלי החלטות אל מול אירוע לא מוכר.
כל חברי הצוות הם גברים, חלקם מתחום הפיסיקה והנשק הגרעיני. עוזרות המחקר הן נשים. כעת מסתמן בבירור שב"שלב היציאה" ממשבר הקורונה הגברים יתכננו תכניות, יחלקו פקודות והנשים יצייתו, יטפלו בחולים ובילדים ויספגו ביחד עם רבים אחרים את הנזקים העתידיים.
הסדר הישן זוקף את ראשו
בישראל, קיימת התניית ביטחון ונטייה מוכרת לראות בכל מצב חירום "מלחמה". כך, וירוס יכול לעבור "ביטחוניזציה" כלומר, להיות מוצג כאיום בטחוני ומאותו הרגע, במהירות רבה מאוד ניתן להצדיק את החלתו של מצב חירום קיצוני אשר מפקיע ומשעה את החוק והסדר הישן.
להעמיד את עקרון בריאות הציבור כאתגר פמיניסטי ומנהיגותי לעשור הקרוב
במצב זה נוסדת למעשה "מדינת ביטחון" שבה פיקוח טוטאלי נהפך לחוק: איכון טלפוני, עוצר, סגר, נעילת גני שעשועים, איסור על תפילות. הדבר הראשון שמאפיין "מדינות ביטחון" דמוקרטיות זה כריתת חוזה שבו האזרחים, כולם, נדרשים לציית לחלוטין (לטובתכן כמובן).
ניתוח פמיניסטי של החוזה האזרחי החדש מגלה שהוא כלל לא חדש, אלא עתיק יומין. זהו חוזה פטריארכלי, שבו כולנו (נשים או גברים) נדרשים להיות כנועים ולציית- חוזה שבו אנו מוכנות להחליף את החרויות הבסיסיות שלנו תמורת הגנה.
המלכודת שמחכה לנשות ישראל
מוכנות להישאר סגורות בתוך הבית תמורת חיים, מוכנות לוותר על הדמוקרטיה (המעטה שהיתה כאן) תמורת מראית עין של משילות. זה משחק שבו מי שהיא יותר פגיעה, יותר קורבן, יותר חשופה – זוכה ליותר הזדמנויות לזכות בכבוד הראוי למי שמגלה "אזרחות טובה".
כאשר אנחנו מאמצות שיח של הצלה ורק מדברות על נשים כ"קורבנות קורונה" (אלימות במשפחה, עוני, פיטורים, לידה) אנחנו נופלות למלכודת האכזרית של הבינאריות ששוב, תמיד מזהה נשים עם הבית, עם אלימות, עם פסיביות. שנוטלת מנשים את האפשרות הממשית להיות חלק מכל מה שהולך להיות כאן בעתיד הקרוב כמי שרוצות ויכולות לנווט את העתיד המשותף של כולם.
אני כמובן לא מכחישה שכל הדברים הללו מתרחשים, אבל הם תמיד מתרחשים. לדאבוני, הם יוסיפו להתרחש גם כאשר שכבות המלל ישקעו. לכן אנו זקוקות בדחיפות לשפה אחרת, לעולם מושגים שמסרב לחלוטין לקבל את המילון המלחמתי כאופציה וגם לדרכים מילוליות שבהן ניתן לחשוף צורות של סירוב ואי-ציות.
מי יכתוב את סדר היום בימי ה"פוסט מגפה"?
באמצעות המבט הזה, אנו צריכות להפנות את תשומת הלב גם אל תהליכים דרמטיים המתרחשים ב"מרחב הציבורי" הנסתר. כי בתוך ההיגיון החדש-ישן שמלווה את ימי המגפה, יש שני סוגים של רשתות שהיו קיימות עוד קודם לכן ועכשיו מתחילות לשגשג שראוי לשים לב אליהן: הקומפלקס הטכנולוגי-בריאותי והקומפלקס הטכנולוגי-ביטחוני.
כמו אייזנהאואר שזיהה אחרי מלחה"ע השנייה את דפוס הפעולה של הקומפלקס התעשייתי-צבאי, גם אני חושדת ששני הקומפלקסים הללו הולכים לשלוח זרועות אל תוך המערכת המדינית והכלכלית ולהכתיב את סדר היום של ימי ה"פוסט מגפה". מיותר לומר, שבשניהם יש דומיננטיות גברית מובנית ונטייה לראות את המציאות הפוליטית-כלכלית במונחים של תועלת כלכלית או עוצמה צבאית.
אז מה צריך לעשות? לברוא שפה אחרת כדי לתאר את המציאות הגופנית, המוסרית, הפוליטית המתרחשת מסביבנו. וגם לשמר רשתות אלנטרנטיביות ולחזק אותן לקראת היום שאחרי. מכיוון שבתנאים אלו קיימת סכנת התרופפות של מה שאני מכנה "רשתות של יציבות", נדרשת תגובה מהירה. תגובה של החזקה ושימור.
לסרב עכשיו, לפני שלא נוכל
במובן מסוים, סרבנות לציית לסדר המתהווה מחייבת המשך טיפוח של רשתות אלטרנטיביות, תוך הרחבה דרמטית שלהן. הרשתות האזרחיות שקיימות בישראל, כוללות את כל ארגוני החברה האזרחית, מבוססות על אינטראקציות יומיומיות שכוללות מחויבות פוליטית אלטרנטיבית ולעתים (במיוחד בארגוני סיוע ותמיכה) על דאגה אמיתית, על הכרויות אישיות ממושכות, על התנסות בעקרונות של תלות והדדיות.
אלו רשתות שיכולות לייצר סוגים מורכבים של שיתופי פעולה והחלפת ידע ולעתים קרובות הן מאפשרות גם לקבוצות המודחקות להשתתף בקביעת כללי המשחק. אבל שימור קיימות ו"עזרה הדדית" בזמן משבר הקורונה (כולל עזרה במזון, דיור, תרופות, סיוע משפטי וכו') לא תספיק כדי לשנות את "קרב הבלימה" הפטריארכלי.
לשמר רשתות אלנטרנטיביות ולחזק אותן לקראת היום שאחרי
עלינו להמשיך ולעשות כל זאת, תוך כדי חקירה עמוקה ואמיתית של סרבנות ואי-ציות. סרבנות אשר איננה מבקשת להפקיר חיים או לנהוג בחוסר אחריות אלא כזו שתובעת להעמיד את עקרון בריאות הציבור כאתגר פמיניסטי ומנהיגותי לעשור הקרוב. כי בריאות היא לא רק משאב ציבורי הכרחי אלא גם מקור של ביטחון אישי וקולקטיבי.
פעולה זו חייבת להעשות תוך שינוי ערכי (חשיבה על חיים ולא על מוות), שינוי מוסדי (הסטת השקעות מתחום הצבא והביטחון לתשתיות של שירותי בריאות וטיפול, כולל רווחה וחינוך) ושינוי תודעתי. במובן זה, סרבנות ואי ציות, משמען פחות או יותר רק דבר אחד- הכרה בחשיבות של כלכלות טיפול מכל סוג והתעקשות על כך שהקיום האנושי והגופני של כולנו יהווה את הסמן המרכזי בכל תהליכי קבלת החלטות על העתיד המשותף לכולנו.
(*) בזמן המגפה הקודמת שתקפה את המערב (איידס), כתבה איב קוסופסקי סדג'וויק את המאמר "קריאה פרנואידית וקריאה מאחה" שתורגם לאחרונה לעברית. לחצו כאן לקריאה.
(**) הגירעון הטיפולי בישראל: מי נושאות בנטל וכיצד ניתן לצמצמו? לחצו כאן לקריאה.
לקריאה נוספת על נשים בימי הקורונה לחצו כאן
