"לימונדה מלימונים!", "זו הזדמנות!", "סרטוני יוגה!", "ננקה!", "אקרא את הרומנים הקלאסיים!", "אלמד שפה חדשה מהבית!".

בים המסרים שגועש סביבנו בתקופה הזו, אני שואלת אם עצמי אם הרעיונות רלוונטיים במידה שווה עבור נשים ועבור גברים. אני מרגישה שספציפית עבורנו, כנשים, קיימת מורכבות גדולה ב"לנצל את הזמן" ב"פניות" מלהיבה. כי… איזה זמן ואיזו פניות?

רוב הנשים סביבי מדווחות שהן מטפלות בילדים, במשק הבית, בהורים הקשישים, וכל זה תוך שהן עוקבות אחרי החדשות וגם רואות את כל הנשים והאנשים שכלואים בעוני, רעב, מצוקה, בדידות ואלימות. כמתנדבות בקהילה, כשכנות, כחברות ובנות משפחה: נשים רבות מתגייסות לטפל באחרים, לפתור בעיות, לנסות לגייס תשובות, לתכנן תכניות.

בשיחות בינינו, התחושה שעוברת בין השורות היא שאנו אמורות להיות זמינות, מחבקות ומכילות. וזה בטרם דיברנו על הבקשה מהסקטור המבוסס נשים (מורות) לעבוד בלי תמורה כספית הולמת בשם הסולידריות, או בארגוני המגזר השלישי ומוסדות הרווחה בהן בחלק מהמקומות העבודה נעשית ולא ברור אם תבוא על שכרה. וגם כאן, ניחשתן – רוב העובדות הן נשים.

אגיד מיד שזה מחמם לב וראוי להערכה, וברור שבמקרים רבים אנחנו בוחרות בכך והדבר לא נכפה עלינו. ואוסיף שחשוב לזכור שגם גברים חווים את המשבר שמעורר בהם התגייסות, תחושות ופעולות חדשות.

ועדיין, עבור חלקנו, יש בהתנהלות הנוכחית גם אספקט שייחודי לנו כנשים.

מסורתית, נשים מחוברתות לעיתים קרובות לטפל באחרים; להכיל, לתמוך, להתאים עצמם לצרכים של אלו שסביבם, לשים אחרים בראש סדר העדיפויות ואת עצמן – איפשהו במורד הסולם. הדברים אמנם משתנים, אבל בתור מי שגדלה בשנות השמונים והתשעים, ועובדת עם נשים שנולדו בתחילת שנות האלפיים – אנחנו עדיין מתמודדות עם חינוך שהסליל אותנו למקומות האלו.

אני שומעת מהנשים סביבי שמצד אחד, ב"ימי הקורונה" הללו, אנחנו מרשות לעצמנו להטיל ספק בתפקידים המסורתיים, להיות אמביוולנטיות, לנהל איתם דיאלוג ומשא ומתן. ומצד שני – הנטייה-הקיימת-עדיין להתגייס למען אחרים ולנסות לנהל את המצב גובה מחיר כבד כשהיא מתקיימת בזמן של אי ודאות, היעדר שליטה, ובלבול. מה המחיר? שחיקה, חרדה, תחושות אי אונים משתקות, פגיעה ביחסים, תחושות הצפה ואיבוד עצמי, גוף מכווץ וכואב, ועוד. 

כמטפלת פמיניסטית וכמנחת סדנאות שעובדת רק עם נשים, תהיתי כיצד להגיב למצב וכיצד לחשוב עליו. ולכן פתחתי את הנושא לדיון עם המטופלות, התלמידות והחברות שלי, ועם עצמי. אנחנו רק בהתחלה, אבל כבר עכשיו ברור שאנחנו מסתובבות סביב שאלה מרכזית: "האם נרשה לעצמנו, דווקא כנשים, דווקא ב- 2020, דווקא במשבר אנושי – לפעול יותר בדרכים שלא היו מקובלות עבור נשים בעבר? פעולות שגם כעת לא תמיד פשוט לנקוט בהן?

בשיחות הרגשתי שנוצרו עבורנו כמה שאלות לדיון אישי והזמנתי כל אחת סביבי, וכעת גם אתכן, למצוא את התשובות הנכונות והמתאימות לה.  

***

עד כמה אני מרגישה בנוח לשמור על המרחב האישי שלי? 

רבות מדברות איתי על הצפה במידע ובשיחות באופן שמייצר מעין התקפה על המרחב האישי, שגבולותיו נחצים. אני גם מרגישה שהחרדה הכללית גורמת לאנשים להתמקד רק ב"מצב" באינטנסיביות ובכמות שחוצים את גבולותיי. ועל כן, אני מחפשת, ולעיתים מוצאת, דרכים להגיב: אני מתמקדת בעצמי (ר' שאלה 3), משנה את נושא השיחה, מגיבה בהומור.

אני מנסה לקחת הפסקות מהמסכים, מהחדשות ומהמדיה החברתית. זה לא פשוט ולעיתים מלווה במאבק ובחוסר מנוחה, ועדיין, כשזה עובד, זה נהדר. אני מנסה גם לקחת הפסקה מהשיחות בנושא, עם האנשים סביבי (גם אם לא פיזית). אני אומרת "אני מרגישה שדיברנו על זה מספיק ואני לא רוצה יותר, רוצה לשנות נושא?". אם התשובה היא כן, מה טוב. אם התשובה שלילית, אולי אפשר לקחת ספייס מהצד השני? לא סוף העולם, נחזור זו לזו ולשיחה בעוד כמה דקות, שעות או ימים, כשאהיה שוב פנויה.

***

עד כמה אני מרגישה בנוח לשים גבול גם לתמיכה ולטיפול? 

לא תמיד אינטואטיבי, אבל יכול לתרום להרגשה טובה יותר עבור חלקנו: רבות מאיתנו הופכות למטפלות, תומכות ומייעצות. אם עבור בני משפחה, חברות, קהילה, עבור תלמידות או מטופלות. אני חושבת שזה נפלא. אבל יכול לשחוק אותנו יותר במצב מתיש מלכתחילה.

אני בעד לשים גבולות לתפקיד ולקחת זמנים בהם אני לא עושה כלום עבור אחרים, אלא מטפלת ותומכת רק בעצמי (ר' סעיף 3). אני מאמינה שאם לא נעשה זאת לא נוכל לתמוך באחרות. ממש כמו בטיסה, בה מודיעים לנו שעלינו לשים מסיכת חמצן על עצמנו, בטרם נעזור לאחרים. ואכן מדובר בהפסקה: המטרה היא לא להפסיק ולדאוג לאחרים, אלא לדאוג למינונים שמבטיחים גם טיפול עצמי.

***

עד כמה אני מרגישה בנוח לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות? 

לקחת רגע לעצמי. לעשות משהו שמשמח אותי, מטעין או מרגיע אותי, אולי אפילו עוזר לי להתנתק לגמרי. סרטון טיפשי, רומן רומנטי, כוס יין, יוגה, ריקוד בסלון, לא משנה מה. כל עוד אזכור שהרגע הזה הוא רק לעצמי, ולא לאף אחד או אחת אחרים: אשים את עצמי בראש סדר העדיפויות. אתמקד במה שעושה לי טוב. יכול להיות דקה, שעה או שלוש. העיקר שזה שלי.

***

עד כמה אני מרגישה בנוח לנסות להפחית בשיפוט וביקורת עצמיים ובפרפקציוניזם? 

בימים האחרונים שאלתי הרבה נשים סביבי את שלוש השאלות הקודמות. רבות מהן ענו שהן לא מרגישות בנוח. כי זה מרגיש "לא בסדר": הן אמורות לטפל ולפתור ולחבק, ומה יקרה לילדים, לקשישים, לבני הזוג, לתלמידים, לחברים אם לא יעשו כן? ומה יחשבו עליהן? איך יחיו עם הבושה וחוסר האונים?

על בסיס המדגם הלא מייצג בכלל של הגברים והנשים שנמצאים בקהילה שלי: תחושות כאלו נפוצות אצל נשים יותר מאשר אצל גברים. אבל לא משנה המקור שלהן – הן חלק מאיתנו, ואי אפשר להתעלם מהן. זו הסיבה שאני גם לא אוהבת אמירות כמו "תפסיקי לשפוט את עצמך", או "תירגעי!", כאילו זה מתג שאני מכבה ומדליקה. אם בושה, ביקורת עצמית ושיפוט העצמי הם חלקים ממני: אני אשב לשתות איתם תה על הספה ולא אנסה להרוג אותם.

לצד, זאת, הם לא חייבים להיות החלקים היחידים בי, הם לא כל הסיפור, אלא רק חלק ממנו. יש בי עוד קולות והסיפור שלי רחב יותר. ולמי שמתאים אני מציעה לנסות מדי פעם, ואפילו לכמה שניות, כשאני מרגישה "לא בסדר", לנסות ולהשמיע גם משפט כמו "מותר לי לא להיות בסדר כל הזמן, ובמיוחד במצב קשוח כמו זה" (או כל משפט אחר שמתחבר לך ונכון לך). מה שיכול לעזור במקרה כזה הוא להכין מראש כמה משפטים, ולא להידרש להמציא אותם בזמן אמת.

***

עד כמה אני מרגישה בנוח להתעלם מה"צריך" שמושמע לי מהסביבה?

עד כמה אני מוכנה להיות המומחית היחידה לעצמי? עד כמה אני מוכנה לשים על העיניים (ולו לרגעים) את העדשות לפיהן אני זו שיודעת מה טוב לי ומה לא, מה מתאים לי לעשות ומה לא? כדוגמא, את היחידה, למשל, שיודעת מה את רוצה לקחת מהטקסט הזה (אם בכלל) ומה להשאיר מאחור.

עם כל הכבוד לטיפים ולרעיונות ולדעות של אחרים – חברה, אמא, אחות, מטפלת או תמר פריאל שכותבת פוסט – אני לא מחויבת להם. אני עושה את הבחירות שלי ובקצב שלי, כי אני מכירה את עצמי הכי טוב. 

***

עד כמה אני נותנת לעצמי רשות להתעסק בצרכים שלי?  

נניח שבחרתי, ברוח השאלה הקודמת, לקחת רעיון או טיפ מהטקסט הזה או מכל מקור אחר: הדרך היחידה בה אוכל ליישם ולהטמיע בחיים שלי היא אם אתן לעצמי רשות. אם אסכים לעצמי למלא את הצורך שלי, ולהשקיע בכך זמן ומשאבים. עד כמה אני מוכנה לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות? עד כמה אני מוכנה להסכים לשים את האחרים (ואת העולם כולו) במקום השני בסדר העדיפויות? עד כמה אני מוכנה להשקיע דקה, שעה או כמה שעות – בעצמי? 

***

אני, אישית, תומכת בכל אחת שבוחרת לעצמה את מה שנכון לה – בכל כמות ובכל איכות. ולעצמי מקווה שיהיה לי רגוע ובטוח כמה שיותר.  

נשמח לשמוע מכן: איך אתן מרגישות בימים אלו? התחברתן לחלק מהדברים בכתבה? אולי ממש לא? מה האתגרים הגדולים ביותר עבורכן כרגע? מה מצאתן שעוזר לכן להתמודד?

הזמנה אישית לקוראות
בסוג של טקסטים כמו זה שאת קוראת עכשיו (ושאני כתבתי), יש רעיונות וטיפים שקל יותר לקרוא מאשר ליישם. הרי לא כתוב איך לבחור מהטקסט את החלקים שמתאימים לנו ולקצב האישי שלנו, ולא ברור איך לקחת מטקסט שמיועד ל"כולן" הרגלים שיכולים להשתלב בחיים, בפסיכולוגיה, בגוף ובסביבה "שלי".
אני רוצה לתרום מזמני כדי לעזור בכך. אם את הקוראת מרגישה שהיית רוצה לדבר על השאלות שהעליתי בהקשר לחיים שלך, או לבדוק איך אפשר ליישם את אחד או יותר מהרעיונות ולהתאים ליומיום שלך, את מוזמנת לפנות אליי וננסה להבין את הדברים יחד.
מדובר בתקשורת ללא תשלום – בהתכתבות, זום או טלפון. לא מדובר בטיפול אלא בשיחה משותפת. ניתן ליצור איתי קשר ראשוני דרך חשבון הפייסבוק שלי. אנסה להגיב כמיטב יכולתי ובהתחשב בזמן הפנוי שלי.
ואם לא בא לך לדבר איתי אחת על אחת, אבל הכיוונים מעניינים אותך: בחשבון הפייסבוק שלי וגם באינסטגרם אנסה לענות על שאלות ולפרסם עוד כלים ורעיונות שיעזרו למי מאיתנו שרוצה להמשיך להיחשף לתכנים כאלו.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מירים קורונל פרר
החלטה 1325 של האו"ם הכירה בהשלכות ההרסניות במיוחד של סכסוכים חמושים על נשים וילדות ועל ההכרח בשילוב שוויוני של נשים בתהליכי קבלת החלטות ובשיחות שלום ופירוק מנשק. עשרים שנה אחרי, בעיצומו של משבר עולמי, יצאנו לבחון מה ממסקנות ההחלטה יושמו, ומה מצבה של ישראל ביחס לעולם (ספוילר: לא טוב)

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.