בעורף הפוליטי: איפה הנשים בתקופת הבחירות?

מאת: ארנה רז ותמי דינס

מדינאים שמפחיתים בחשיבות מעמדן של נשים ונושאי נשים מוצבים לעיתים קרובות בראש ההיררכיה הפוליטית, בתקופת בחירות ואחריה. השבוע חשבנו על הנושא, כשברני סנדרס פרש מהמירוץ והשאיר את המפלגה הדמוקרטית האמריקאית בידיו של ג'ו ביידן. עם החדשות על המועמדות של ביידן, חזרו ועלו עדויות מהעבר על יחסו הבעייתי לנשים. 

אחת מאיתנו, תמי, התרעמה בפייסבוק על כך שנשים אמריקאיות נאלצות לבחור בין שני אנשים שידועים בתור תוקפנים מינית ואפילו אנסים, טראמפ וביידן. בתגובה לכך, ארנה הסתייגה מההשוואה ביניהם. היא כתבה שהעדויות נגד ביידן פחות מובהקות ולמרות שאין לה אהדה כלפיו, הוא רחוק מלהיות ברמת חלאתיות דומה לזו של טראמפ. 

ההתכתבות על המועמדים התפתחה לדיון רחב יותר: על נושאים שנוגעים לנשים בתקופת בחירות ארציות, בארה"ב כמו גם בארץ. שתינו מסכימות שהטיפול במעמדן של נשים הוא בכי רע. מדוע זה קורה? כיצד? מהם המנגנונים שיוצרים את המצב הזה? 

אנחנו ארנה רז ותמי דינס, מביאות שתי השקפות, נפרדות ומשלימות,  המנסות להציע תשובות לשאלות האלו. 

ארנה: לא ישתיקו את המוזות   

כאשה חושבת וכאקטיביסטית, הפתגם ״כשהתותחים רועמים המוזות שותקות״ מקומם ומקטין אותי. הוא מסביר בעיניי את היחס אלינו הנשים, ובכלל לכל דבר שאיננו "גברים לוחמים". אם בימים כתיקונם אולי יסכימו בחוסר ברירה להאזין לך בחצי אוזן, הרי שבזמן משבר בטחוני או מדיני המסר הוא "שבי בצד ותני לגברים לנהל". 

אבל כמו שכולנו יודעות, אין דבר כזה "זמנים כתיקונם". וכך, תמיד יש משהו חשוב ודחוף יותר מאשר לפנות מקום לתרומה שמביאות איתן הנשים.

שתיקה בעין הסערה 

כחברה בתנועת "נשים עושות שלום" השתתפתי בדיון בו עלתה דרישה חשובה לקדם את המסרים לשלום דווקא באחד מהזמנים בהם נפלו טילים והתפוצצו בלונים.  אחת הפעילות הגיבה עם הציטוט על אותם תותחים רועמים, ואני התעצבתי על כך. היא אשה אמיצה ולוחמת למען נשים, ועדיין הפנימה את המסרים הפטריארכלים המתנשאים האלו עד כדי כך שבאופן אוטומטי השתיקה את אותן ה"מוזות" בעת משבר.

וזה השיעור שההיסטוריה מלמדת אותנו: דווקא בתקופת בחירות, דווקא עכשיו בזמן משבר וקיפאון מחשבתי, המוזות חשובות לא פחות מהתותחים. בימים אלו אסור לנו לחכות ולהשתתק. חשוב שנשמיע את הקול האחר, האנושי והסולידרי, באופן ברור ותקיף.  

גם בכנסת ישראל קיבלתי את אותו המסר, לפיו הדרישות שלי כנציגת קבוצת נשים גדולה אינן רלוונטיות ״בזמן חירום״. כשסוף סוף נקבעה לאלמנות ישיבה בוועדה לקידום האישה ולשוויון מגדרי, כדי לדון באפליית האלמנות בחוק, הישיבה התבטלה, ותאריך חדש לא נקבע מעולם. 

לכאורה זה קרה בגלל שהכנסת התפזרה באותו יום. אך בדיוק באותו זמן ובאותו מקום כן התנהלו דיונים בוועדות אחרות, שלא עסקו בבעיות של נשים.  

איך אליזבת' וורן חזרה הביתה 

הנטייה הזו של התותחים, להשתיק את המוזות, מתבטאת גם בצמרת הפוליטיקה העולמית. רק לפני חודש, ועוד לפני שידענו עד כמה קטלנית הקורונה, פרשה מהמירוץ לנשיאות הפוליטיקאית אליזבת וורן. היא הייתה דאז אחת המועמדות הדמוקרטיות לנשיאות, שנחשבה המתאימה ביותר בגלל נסיונה בסנאט ופתרונותיה היצירתיים למשברים.

אחריה נשארו במערכה שני גברים מבוגרים, ברני סנדרס וג׳ו ביידן,  שנושאי קידום נשים לא ממש בעדיפות אצלם. אליזבט וורן האשימה את סנדרס בכך שאמר לה שאשה לא תוכל לנצח במרוץ לנשיאות. הוא כנראה צדק. 

נכתב רבות על כך שהמיזוגניה היא זאת שהוציאה את וורן מהמשחק. ואם לא היתה זאת מיזוגניה היה זה הפחד שאשה, אפילו ראוייה כמוה, לא תצליח להביס את דונלד טראמפ, תוקף נשים ומיזוגן גאה, בבחירות לנשיאות בשנת 2020.

השבוע, עם פרישתו של סנדרס, נותרו במערכה דונלד טראמפ וג'ו ביידן. המצב ממש  מדכדך. אני לא תולה תקוות ביכולת של מישהו מהם לקדם ענייני נשים  או להקשיב לקולן בתקופת בחירות או אחריה.  

כשהמוזות צועקות 

המתרחש בזירה האמריקאית עמד החודש בסתירה חדה לדרכי המנהיגות של נשים בשלטון. בזמן שבימים כתיקונם נשים מודרות מהעשייה הפוליטית, משבר הקורונה נותן לנו הזדמנות להיווכח כיצד מנהיגות העולם מנהלות וצולחות את המשבר. 

גם ראשת ממשלת ניו זילנד מצטיינת בניהול המגפה ומיגורה. היא עומדת על כך שמנהיגות ומנהיגי המדינה יהוו דוגמא אישית לעם. היא אפילו הענישה והעבירה מתפקידו שר בכיר שהפר את הסגר ונסע עם משפחתו לים.

אנגלה מרקל, ראשת ממשלת גרמניה, מתמודדת עם המצב בארצה במקצועיות ובאנושיות כבר מההתחלה, והצליחה לשלוט בהתפרצות המחלה. היא ממשיכה להרגיע את האזרחים בצורה מכבדת, וממשלתה אפילו סייעה לצרפת השכנה כשאשפזה בגרמניה חולי קורונה צרפתים. 

גם ראשת ממשלת ניו זילנד מצטיינת בניהול המגפה ומיגורה. היא עומדת על כך שמנהיגות ומנהיגי המדינה יהוו דוגמא אישית לעם. היא אפילו הענישה והעבירה מתפקידו שר בכיר שהפר את הסגר ונסע עם משפחתו לים.

להילחם על הקול 

זה כנראה לא מקרי שבמיתולוגיה היוונית 9 המוזות הן אלות שעיקר תפקידן היה להעניק השראה. הן אמנם היו כפופות לאל גברי כמו אפולו (כנראה גם ביוון רצו לשלוט בנשים ובמחשבה יצירתית) אבל החשיבות שלהן הייתה ברורה: הן אלו שהשפיעו על הרוח האנושית, על אמנות, מוזיקה, היסטוריה וספרות. 

וזה השיעור שההיסטוריה מלמדת אותנו: דווקא בתקופת בחירות, דווקא עכשיו בזמן משבר וקיפאון מחשבתי, המוזות חשובות לא פחות מהתותחים. בימים אלו אסור לנו לחכות ולהשתתק. חשוב שנשמיע את הקול האחר, האנושי והסולידרי, באופן ברור ותקיף.  

תמי: מסך הערפל של ה"בטחון" הגברי 

אני מצטרפת לרוב מה שארנה כתבה. בעיקר לחלק שנוגע לציפיה מנשים לשתוק כשנושאים אחרים, למעשה כמעט כל נושא אחר, עומד על הפרק. ברצוני להדגיש ולהרחיב היבט נוסף של המצב כרגע בארצות הברית. 

לפני כמה שנים, דרשו מאיתנו לתת לאופק בוכריס "הנחת גיבור" בשל היותו מפקד נערץ בגולני. חיים רמון הורשע במעשה מגונה, אך מעמדו היוקרתי כמעט ולא נפגע והוא עדיין מוזמן לשמש כמרצה ופרשן מדיני. 

"בטחון" זה לא בטחון לנשים מאלימות מינית, אלא אם כן האלימות נחשדת כמבוצעת על ידי ה"אויב", ואז זה חוזר להיות עניין "בטחוני".

הסיבה לאלו ולמקרים דומים אחרים, היא פשוטה ומחרידה כאחד: נושאי מדיניות הקשורים ל"בטחון" נחשבים לרציניים וחשובים לאין שיעור, בעוד שתוקפנות מינית היא עניין שפותרים אותו בתור "פרשיות מין", שובבות. אם לא היינו מסתכלות, בטח גם היו טופחים להם על השכם.

האויב שיש לנצח

ה"בטחון" הזה הוא אף פעם לא בטחון במשמעות רחבה עבור התושבים והתושבות. בטחון כלכלי, תזונתי, בריאותי, אלו לא דברים שהשלטון מחויב להם. גם לא בטחון לנשים מפני אלימות במשפחה או מפני בני זוג. גם לא בטחון לנשים מאלימות מינית, אלא אם כן האלימות נחשדת כמבוצעת על ידי ה"אויב", ואז זה חוזר להיות עניין "בטחוני". 

ה"בטחון" במרכאות, מכיוון שבדרך כלל משמעותו של המושג בפי המשתמשים בו מוגבלת למשמעות צרה בלבד. "בטחון" הוא המטרה הנעלה והוא בטחון מפני מי שהדוברים מציבים בתפקיד ה"אויב". במקרה שלנו מדובר, לרוב, בערבים. לפעמים מדובר במבקשי מקלט ממדינות אפריקה. במקרה של ארה"ב, האויבים הם לפעמים מהגרים מאמריקה הלטינית, לפעמים הסינים ועוד, לפי העניין. 

נשים בצל פוליטיקה לעומתית  

באופן דומה גם הפוליטיקה הלעומתית הפנימית סובבת סביב אויב משותף והוא הנושא החשוב האחד והיחיד. בשביל ה"שמאל" בישראל (את המרכאות האלו תבינו לבד), המטרה הנעלה והיחידה היא להפיל את ביבי. במקרה של המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית (ה"דמוקרטים"), האויב הוא טראמפ. ואם בשביל הסיכוי להפיל אותו יש להציב בראש המפלגה אדם שידוע כתוקפן מינית, יהי כן.

כך אנו מגיעות למצב שבו נשים, לפחות חלק ניכר מהן נפגעות תקיפה מינית, נאלצות לבחור בין שני אנשים שהם תוקפנים מינית. כך, שוב נושאים שהם לא רק חשובים לנו אלא ממש בנפשנו, וקשורים בבטחון האישי של כל אשה באשר היא, נדחקים הצידה.

הצבתו של ביידן כמועמד לנשיאות מבהירה ברור לגמרי שהדחת טראמפ נמצאת בראש מעיניהם של המזוהים עם הצד הדמוקרטי. לאור העבר המטריד של ביידן, כנראה שבטחונן של נשים – מעסיק אותם הרבה פחות. 

תמונה בראש הכתבה: מה"וושינגטון פוסט"

לעוד כתבות שלנו בנושא "נשים בפוליטיקה" לחצו כאן