מאת: פז עטר

ציירה וצילמה את החמסה: Anat Mash

"סמאללה איך את מדברת?!" "טפו חמסה מלח מים" "בן פורת יוסף בלי עין הרע" "אל תשאירי את הנעליים הפוכות, זה אסור". "מה זה התיק על הרצפה?! תרימי מהר, שהפרנסה לא תברח לך." "מה אני אגיד לך בנתי, אצלנו במרוקו לא היו דברים כאלה".

סבתא שלי אמרה את המשפט האחרון  לאמא שלי על הסרט "שחו·ר" שביים  שמואל הספרי וחנה אזולאי הספרי כתבה לו את התסריט וכיכבה בו, כשהן צפו בסרט ואמא שלי שאלה מה דעתה. סבתא שלי כנראה גדלה במשפחה שלא האמינה בשחור אז הסרט לא ממש מצא חן בעיניה. היא גדלה בעיר ולא בכפר, לא דיברה ערבית מרוקאית בניב היהודי אלא רק צרפתית וכל העסק היה זר לה. נו, בכל זאת צאצאית של הרמב"ם והמעמד מחייב. תכלס גם אם היא כן האמינה בשחור לי היא לא אמרה כלום, ועכשיו גם אין את מי לשאול וזה חבל.

ביהדות כידוע, זה איסור מדאורייתא להתעסק בכישוף. אבל רגע, אם זה כל כך אסור מה פתאום המהר"ל מפראג מקים גולם? ובכן, נכון שכישוף זה אסור אבל צריך להגדיר מה אסור ולא פחות חשוב למי הוא אסור.  בשביל זה צריך לחזור אחורה בזמן, מבטיחה שזה לא יהיה נורא ארוך ותכף תוכלו לחזור לאייפונים ולאינסטוש.

החל מימי גלות בבל העליזים, או כל גלות אחרת לצורך העניין העם היהודי היה בקשיים. חז"ל וממשיכיהם ראו שהשפעות לא רצויות מתחילות לצוץ בקרב הקהילות היהודיות שחיו באזור. אנשים הלכו לקוראות בכף יד, קוראות בכוכבים וכל מני מכשפים גויים שעשו דברים שבתורה נחשבים עבודה זרה. לא מגניב.

העניין הוא שכמו שאמא שלי תמיד אומרת, אי אפשר לגזור על הציבור גזרות שהוא לא יכול לעמוד בהן, בסוף אפילו  חז"ל הבינו שאם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם או לפחות תעלים עין מדי פעם. וככה, במקביל לטיפוח ותמיכה במסורת המקראית שמצווה "מכשפה לא תחיה" בהלכה היהודית, בצד התירו מסורת של כישוף יהודי בתנאי כמובן שהשתייכת למעמד המתאים. התנאי המקדים היה להיות גבר למקרה שתהיתם.

אז מה קשור עכשיו גלמים לשחור ובטח מה הקשר בין צ'כיה למרוקו? שמחה ששאלתם. הקשר הוא "סמאללה" "טפו חמסה" "בן פורת יוסף". כל אלה נשמעים כמו פטפוטי סבתות חסרי משמעות אבל הם לא. הם כישופים לכל דבר ועניין בדיוק כמו השחור. הם נועדו לספק הגנה, פרנסה, לרפא ולפעמים גם לקלל.

כי אם היית רב גדול והתעסקת בכישוף אז בטח הייתה לך סיבה טובה וידעת מה אתה עושה, רוב הסיכויים שיכולת לפעול בחסות הממסד הרבני והחריגו אותך מהגדרת הכישוף ועכשיו קראו לך מקובל או בעל נס. לנשים לעומת זאת, לא התירו להיות מקובלות ובטח שלא מכשפות אז הן עשו דברים, הן רק לא קראו לזה בשם. יעני אם המהר"ל מפראג מקים גולם כדי להגן על הקהילה שלו, אז זה נס גדול וכולם עומדים ומוחאים כפיים, עושים עליו סרטים ומה לא. מי זוכר בכלל שזה יצא משליטה ונגמר לא טוב בלשון המעטה?

אבל תארו לעצמכן מה היה קורה אם הרבנית מהר"ל הייתה עושה אותו דבר? גם אם לא היו סוקלים אותה לפחות היו שוללים ממנה את התואר, אז היא המשיכה לבשל ולנקות ולסדר-כי מישהי צריכה לסדר את הבלגן שהשאירו כבוד הרב והגלמים שלו- ותוך כדי היא מלמלה לעצמה משפטים סתומים שאף אחד לא טרח להבין אותם, כי בחייאת זה פטפוטי נשים וזה לא מעניינם של רבנים גדולים. היא עשתה את כל זה, ותוך כדי כישפה בלי שאף אחד ישים לב. בלי אפקטים מיוחדים, בלי לקחת קרדיט ובלי שיעשו עליה סרטים כמו שעשו על בעלה.

וכך גם הסבתות שלנו. הן  דאגו שלילית לא תחטוף להן את הילד על ידי תליית קמעות סביב העריסה שלו והן ביקשו מהילדים במשפחה שלהן שיבואו לקרוא מזמורים סביב העריסה של אותו ילד כדי להרחיק כל מני שדים עם כוונות זדוניות. אז כן סבתא, במרוקו בהחלט היו דברים כאלה וגם כאן. גם את היית עושה לנו הגנות פשוט לא חשבנו בכלל שבכל פעם שהיית אומרת לנו "כפרה עלייך שאני אלך" במרוקאית כשבכינו, עשית לנו הגנות מצער ומשדים. כפרה עלייך סבתא, לימדת אותי כישוף בלי ששמתי לב. יום אחד גם אני אהיה מכשפה סמויה כמוך. כפרה עלייך, יכול להיות שאני כבר מכשפה סמויה. מצד שני, סמאללה איך אני מדברת?

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.