Reading Time: 3 minutes

תוכיחי שאת לא עוקפת

כן, זה ככה פשוט: דת, לאום, גזע, מין, נטייה מינית, צבע, דעה פוליטית. הכל שקר. בני אדם לא יפסיקו לעולם להמציא תירוצים וסיבות לשמר את הונם ומעמדם ולצבור עוד ועוד נכסים וזכויות יתר.
Reading Time: 3 minutes

מאת: חן אלמליח

מרגע שהשער נפתח הם היו נכנסים בשורה, בשקט וסדר מופתי, כי הם הרי ידעו – חובת ההוכחה חלה עליהם, כל העינים נעוצות בהם והשער שנפתח לכמה רגעים הוא כמו פרס שצריך להצדיק. כאילו שחיכיון של שעות בשמש הקופחת של עמק בית שאן לא מספיק. כאילו שעשורים במציאות הצורבת של בית שאן, ישראל – לא מספיקים.

ואז הגיעו התיאורים. והדימוי של שיירת המחאה שגזרה על עצמה רמת קדושה גבוהה מזו של האפיפיור, מתהלכת לראשונה בין שבילי הקיבוץ – לא יוצא לי מהראש: בעוד אלו מתפעלים ממה שהיה סגור בפניהם עד היום, מסופקים על עוד צעד של התקדמות במאבק לשיוויון אזרחי וצדק חלוקתי, סביבם תושבי הקיבוץ מביעים את מורת רוחם ומלווים אותם בהקנטות וצילום חודרני ללא הפסקה.

אם לא היה די בשער סגור עד כה, הם ידאגו לאמלל אותם כך שיתנדבו בעצמם לברוח ולנעול את השער אחריהם. ולא להעיז עוד לדרוש שיוויון לעולם.

ליטל רוק 9, ארקנסו

דייזי בייטס הולכת זקופה היישר אל תוך בית הספר עם גיבוי של פסק דין מבית המשפט העליון של ארה״ב שקבע: זו זכותה האזרחית והחוקית ללמוד בבתי הספר הציבוריים של המדינה. היא נאבקת לשדר ביטחון וקור רוח גם כשהקללות והצעקות הופכים לנסיונות לפגוע בה פיזית ממש. היא גם יודעת שכוחות הביטחון המקומיים לא שם בשבילה. גברים אלימים, נשים שמרניות וילדים שלא לימדו אותם טוב יותר.

אני חושבת על זה, על מה היא וחבריה עברו והלב בוכה בוכה בוכה.

מי מכם יודע בכלל איך זה להתהלך בעולם אשם על אלוהים יודע מה, עד שתוכיח אחרת?

בני אדם לא יפסיקו לעולם להמציא תירוצים וסיבות לשמר את הונם ומעמדם ולצבור עוד ועוד נכסים וזכויות יתר. כן, זה ככה פשוט: דת, לאום, גזע, מין, נטייה מינית, צבע, דעה פוליטית. הכל שקר. כוח, ממון. הכי פשוט שיכול להיות:

איום לאומי – איום על מוקדי כוח
איום מגדרי – איום על מוקדי כוח
איום מעמדי – איום על מוקדי כוח
מלחמת דת – מלחמה על מוקדי כוח

Daisy Lee Gatson Bates

שערים, ועדות קבלה והפרדה – חלילה חלילה, שלא יפרוץ כאן בטעות שיוויון.

זה כל כך ציני, כל כך כל כך ציני, שכל הטיעונים העולים מצדם של אלו שמחזיקים בכוח נשמעים כמו יללות של תינוק שעדיין לא הבין את עקרון השיתוף. אבל בשונה מתינוק, אין כאן עצם תמימה אחת והמאבק הזה על כוח, פוצע את הנפש.

תסלחו לי (או שלא) שגבר וולגרי בתחפושת אישה מעורטלת הפך עכשיו סמל מאבק, זה אחד הדברים שהכי פחות היינו צריכות בחיים. אתם משחקים בקקי. רמת אינפנטיליזציה של אספני קלפים של ״חבורת הזבל״. זה פוצע את הנפש שאתם לא מבינים איך זה להתהלך בעולם כשחובת ההוכחה היא עלייך. וזה כל כך ציני, כל הסיבות שבאות להצדיק את חוסר השיוויון ביננו, שלא פעם ולא פעמיים וביחוד בשנה האחרונה, אמרתי לעצמי: פאק איט, אם הכל פה תרמית אחת גדולה ממילא והבדיחה על חשבוני, למה בכלל להאבק?

אני לא אוהבת לריב, בחיי שאני לא אוהבת. אני אמנע ממריבה כל עוד אני יכולה, עד שאין ברירה. השבוע החולף היה שבוע גדוש במריבות. אולי זה החום, אולי זו המגיפה, אולי זה המחסור בכיס. אולי זו התחושה הכללית שננטשנו, כל אדם לעצמו ולגורלו. אני חושבת שזה שילוב של כל אלו פלוס העובדה שמעולם לא היה כאן באמת דבק; לא לאומי, לא יהודי, לא תרבותי, גם לא מעושה כזה ומעוגן בחוק הבלתי רשמי רק לשם הנימוס, שגרם לנו לסתום קצת את הפה להיות אדיבים מעט אחד כלפי השני.

החברה הישראלית היא ג׳ונגל אמיתי. וככל שאני חיה כאן וככל שאני מטיילת בעולם, אני מבינה כמה בלתי אפשרי להדביק אותנו יחד. שום רעיון או אידאל שבעולם לא יכול לשוני ביננו ולהיסטוריה השבטית העכורה, רצופת העוולות, שתמיד מבעבעת מתחת לפני השטח וקמה לתחייה מחדש, בכל הזדמנות אפשרית.

אני חושבת שיכולתי להמנע מהרבה מריבות אם גוון העור שלי היה בהיר יותר. אם היה לי סטיילינג כללי של חננה ולא של מישהי שיכולה להחזיק מעמד בפרץ האלימות. אולי זה השילוב של הזהב עם עוד כמה מאפיינים חיצוניים שמעביר אותם על דעתם. איך אמרה לי קיבוצניקית אחת השבוע? ״תורידי את המשקפיים כשאת מדברת״, נראה לי שזה בגלל הורסאצ׳ה, נראה לי בגלל שזה עלי. נראה לי שבעיניה, זה מה שהצדיק תוקפנות בלתי מידתית כלפיי. כאילו, באמת, מריבות על דברים טריוויאלים כמו לשבת במיקום מסוים בחוף ציבורי, או להניח רגע שקית ניילון בצד כדי לעשות פעולה אחרת, או לזוז שנייה מהתור מבלי שום כוונה לעקוף – כל אלו הופכים אותי לאיום ממשי על המרחב והסדר ומביאים עלי תגובות שהיו נמענות ממני, אם הייתי פחות ״מאיימת״, אם היה לי פחות פרצוף של ״עוקפת״.

תוכיחי שאת לא עוקפת.

תהיי קטנה קטנה, בלתי מורגשת, תעמדי זקוף גם מול ההקנטות והעלבונות, תלכו בטור מסודר ושמרו על שקט גם אם צועקים עליכם. אל תשבו ליד הבריכה, זה לא יראה טוב. אל תעשו שום דבר שיכול להצדיק את מה שמראש הם חושבים עליכם, מה שמראש היווה עילה לשרטוט גבולות והפקעת הזכויות והנכסים שלכם, בעבר בהווה ובעתיד. מה שפעל לטובת המנגנון שייצר מעמד אדונים ומעמד עבדים. ואל תערערו על הסדר הזה, זה רק יביא לתגובה אלימה ועוצמתית יותר.

נכון, יש הרבה מהחרא הזה בכל העולם וגם אנשים לא חביבים ואדיבים לא חסר, אבל לפחות שם בעולם, אף אחד לא מנסה למכור לי את זה בעטיפת אחדות וערבות הדדית של זהות משותפת. זה כלא עם ציורי קיר ילדותיים ומטעים בחזית, שעדיין צריך לפרוץ. האופן שבו החברה הישראלית, מהראש ומטה, מתמודדת עם משברים היא הוכחה ניצחת לתרמית ההיסטורית.

זה לא דבק, זה מים. וגם עליהם נריב.

תמונת הכותרת: צילום מהאוויר של ביסאן (בית שאן של היום) ב-1937 (מתוך Palestine remembered)

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גרפיטי שציירה שמסיה חסאני

לא נרשה שהטאליבן יעלים את האמנית האפגנית שמסיה חסאני

Reading Time: 4 minutes שמסיה חסאני היא אמנית גרפיטי אפגנית שידועה בעולם כמייצגת את הקול המושתק של האפגניות. האמנות המרהיבה שלה מראה את החיות והמוות שאופפים אותן. לאחרונה הטאליבן חזר לשלטון ומצבה לא ברור. אנחנו מסרבות לשכוח אותה

קראי עוד »