על דרקונים ופמיניזם

מאת: מריאלה יאבו ומאיה רומן 

בית הדרקון, המדריך לכל מה שלא כדאי לעשות בדרך ליצירת סדרה "פמיניסטית". העונה הראשונה של הפריקוול למשחקי הכס אשר הסתיימה לאחרונה, מציגה פמיניזם מזוייף שמאוד רלוונטי לרגע שבו אנחנו נמצאות באופן כללי מבחינת המאבק הפמיניסטי ולכן כדאי לקחת כמה דקות ולחשוב עליה.

אז קודם כל, מה הסדרה מנסה למכור כפמיניזם?

ובכן, בית הדרקון מספרת את קורות משפחת טארגאריין, 172 שנים לפני המאורעות של משחקי הכס ומתמקדת בתקופה בהיסטוריה של היבשת הפיקטיבית ווסטרוס שנקראת ״ריקוד הדרקונים״, סוג של מלחמת אזרחים בין שני חלקים של משפחת טארגאריין.

ספר המקור שעליו מבוססת הסדרה נקרא ״אש ודם״ והוא בעצם ספר היסטוריה מזוייף השמגולל את קורות המלחמה. הספר, בהיותו ספר היסטוריה, לא מספר מה עובר על הדמויות ברמה האישית ונכתב בכוונה כדי להשאיר לקורא מקום לספק בנוגע למה קרה באמת באותה תקופה לעומת מה כתבו ההיסטוריונים.

לכן ליוצרי הסדרה היה הרבה מקום לשנות ולהוסיף לחומר המקור.

הספר מתאר את ריקוד הדרקונים כמאבק בין שתי סייעות, אחת מובלת על ידי ראיינרה טארגאריין, בתו הבכורה של המלך, והשנייה על ידי אליסנט הייטאוואר, אשתו השנייה ואם לשלושה מיורשיו הצעירים של המלך. 

במובן הזה, חומר המקור אכן זועק לעיבוד פמיניסטי. המלחמה כולה שמתוארת בו נובעת מכך שהממלכה לא מוכנה להכיר באישה כיורשת חוקית והסדרה יכלה לנצל זאת כדי לומר דברים מעניינים על נשים, כוח ופמיניזם. במקום זה בית הדרקון איכשהו הצליחה להציג את שתי הנשים כמי שנקלעות למצב שלא בשליטתן, חסרות איזושהי מוטיבציה אמיתית למעשיהן ומובלות או על ידי נסיבות או על ידי גברים מתוחכמים יותר.

פוליטיקלי צופות: מה המשמעות של ה"פמיניזם" של משחקי הכס?

ניכר שיוצרי בית הדרקון ניסו ליצור סדרה שתדבר פמיניזם, אולי כתגובה לביקורת על הדרך שבה משחקי הכס בגדה בדמות של דאיינריס טארגאריין בסדרת המקור. הבעיה היא שמה שהם חושבים עליו כפמיניזם זה הנה – נשים.

כך הסדרה מציגה את אליסנט הייטאואר לא כמישהי תאבת כוח או כמי שרוצה לקדם את בניה כי היא רוצה כסף, אפילו לא כמישהי רדודה שרק רוצה לנקום בראיינרה כי היא לא אוהבת אותה. במקום היא מוצגת כמישהי לא החלטית, הססנית, שמתומרנת לאיזה מקום שהיא לא רוצה להיות בו ואיכשהו בו זמנית כן רוצה. לכל אורך הדרך והסיפור שלה עד כה אין לאליסנט שום מקום כדמות אמיתית. אבא שלה רוצה שהיא תתחתן עם המלך. נראה שהיא לא רוצה את זה אבל אין שום מקום ללבטים שלה או למחשבות שלה. אחר כך נראה שהיא באמת אוהבת את וייסריס וגם זה לא מובן או ברור, האם היא באמת התאהבה בו, האם היא החליטה להשלים עם המצב? 

תשוו אותה לדמות של אישה אחרת שנאלצה להתמודד עם משחקי הכס שלא מרצונה – סאנסה סטארק. בניגוד לאליסנט, הדמות של סאנסה היא בעלת עומק, היא אולי מתמודדת עם סיטואציה בלתי אפשרית וחוסר בחירה בגלל היותה אישה אבל אנחנו מבינות מה היא חושבת, אנחנו רואות איך היא משתנה, אנחנו זוכות לראות אותה כאדם מלא וחלק משמעותי מהסיפור. לא כך עם אליסנט.

. לקראת סוף העונה, אליסנט כביכול מתבלבלת וחושבת שהמלך, וייסריס, אומר לה על ערש דווי שברצונו שהבן שלהם אאגון יהיה מלך, למרות שאנחנו יודעות שמדובר באי הבנה. זהו פיתוח עלילתי שלא היה בספר ולמעשה פועל כדי כאילו להוציא את אליסנט כתמימה, נותן לה תירוץ לצאת נגד ראיינרה ובניה. במקום שנראה שאליסנט היא שחקנית פוליטית, חריפה או עקשנית או לא משנה מה, השינוי הזה הופך את מעשיה לניסיון כביכול לממש את רצונו של וייסריס ושוב שוללת ממנה את היכולת לעשות דברים מאיזושהי סיבה שהיא בחרה בה.

ראיינרה, לעומתה, זוכה לקצת יותר אופי אבל גם הוא מאוד מוגבל. אנחנו יודעות שהיא רוצה להיות מלכה. אבל בשום רגע לא ברור לנו למה. כי זו הזכות שלה? כי היא יהירה? כי היא חושבת שתהיה טובה בזה? מעבר לרצון שלה שהיא חוזרת עליו כמנטרה לא ברור מה מניע אותה. חוץ כמובן מדבר אחד, הילדים שלה. וכאן הסדרה מתגלה בצורתה הנוראית ביותר.

נראה שיוצרי בית הדרקון מפחדים יותר מהכל מזוועה אחת ויחידה – הריון. הפחד הזה כביכול אמור להיות שיקוף של איזו תובנה פמיניסטית על כמה שהריון היה מזוויע ונורא בימי קדם. שוב ושוב הסדרה משווה בין לידה ומלחמה. הסדרה מציגה כמה מסצנות הלידה המזעזעות שנראו אי פעם. נשים מתות, עוברות הפלה, והכל בצורה נוראית ואיומה ולמה? לא ברור. מעבר למסר שלהיות אישה זה באסה והגוף הנשי הוא דבר מפחיד אין כאן שום תובנה. נכון, הריון יכול להיות חוויה טראומתית וכדאי לדבר עליה אבל אין באמת השקפה של אישה או אמא באף אחת מהסצנות האלה, אלא נסיון להשוות הריון לדבר מה גברי – מלחמה וזוועותיה. 

באופן כללי, לא ברור מה פמיניסטי ובכלל מה חשוב בלהראות על המסך, ב4 מתוך 10 פרקים, נשים סובלות ומדממות במשך דקות ארוכות. האם זו הדרך היחידה שבה הסדרה יכולה לחשוב על לפתח דמות נשית? נכון, תודה לאל, נשות הסדרה לא עוברות את מה שסנסה עברה במשחקי הכס ועדיין, זה מרגיש כמו טריק מאוד מאוס של גברים להציג לנו נשים ״שעברו דברים״ במקום לפתח דמות מורכבת אמיתית.

לסיום אפשר גם להתמקד בדינמיקה המרכזית של הסדרה, והיא היחסים בין ראיינרה לאליסנט. גם שם זה מרגיש כמו הטריק הכי ישן בספר, נשים חייבות להתחרות אחת בשנייה. יוצרי הסדרה גם עובדים מאוד קשה להראות לנו את שתי הדמויות האלה כדמויות מראה מנוגדות, כשאחת יוצאת להרפתקאה ברחובות העיר, השנייה נקראת להגיע למיטת בעלה המבוגר, אחת משוחררת ואחת אדוקה. אבל עדיין, בסופו של דבר הן מראה, ושתיהן מנסות לקראת סוף העונה למנוע, כל אחת בחזית שלה, הסלמה שתוביל למלחמה בממלכה. כי כמובן, למרות ההבדלים ביניהן, אם יש משהו שמאחד נשים זה הפציפיזם שלהן… זה מעייף וזאת עוד דרך מעט שטחית לפתח דמות של אישה בלי לחשוב שהיא יכולה לרצות דברים מכל מיני סיבות שהן לא פוסט טראומה, אימהות או קנאה.

יוצרי הסדרה יודעים שהם פועלים בעולם תרבותי שהוא ״אחרי מיטו״, כלומר עולם תרבותי שבו לא לגיטימי להציג סדרות שאין בהן דמויות של נשים שלהן תפקיד מרכזי בעלילה. הקהל דורש, שלא לומר דורשת, לראות ייצוג אמיתי של נשים על המסך. ברור שהסדרה הזו היא תגובה לכך. בו זמנית, ברור שהיא התגובה הכי שטחית שיכלה להיות. במקום לחשוב לעומק על המשמעויות של נשים בעמדות כוח, של מאבק בין נשים, במקום לשאול האם אפשר לגזור מכך השלכות אמיתיות על ההבנה שלנו של כוח ושל העולם הפוליטי, היוצרים פשוט מציגים בפנינו כמה נשים שנמצאות במאבק על השלטון ומבחינתם הנה, סיימנו. התפיסה הזאת מתסכלת לא רק כי מדובר בהזדמנות אבודה שיכלה לייצר סדרה טובה בהרבה, אלא גם כי היא מובילה למסקנה המוטעית בקרב הציבור הרחב כאילו סיימנו, יש כבר פמיניזם בכל מקום. 

במובן הזה, בית הדרקון היא סדרה מאוד רלוונטית לפמיניזם, כי היא מייצגת בדיוק את אותן בעיות שהמאבק הפמיניסטי מתמודד איתן ברגע הזה ממש. אנחנו חוות כעת את הבקלאש, את מתקפת הנגד מול הפמיניזם, במסגרתה אנחנו רואות כיצד הישגים פמיניסטיים נמחקים, אי השוויון ממשיך בשלו ועדיין, סביבנו, אנשים אומרים ״מה אתן רוצות? תראו, בכל מקום יש פמיניזם״.

בית הדרקון היא חלק מהטרנד הזה, היא מלאה בדמויות של נשים עם פוטנציאל להיות דמויות מעניינות וחדשניות, אך בפועל היא עדיין מציגה בעיקר סבל של נשים ודמויות שטוחות ולא עקביות. היא חלק מטרנד הפמיניזם על פני השטח, במסגרתו אנשים, ארגונים וסדרות טלוויזיה מנסים ״לרכב על הגל״ הפמיניסטי אבל בלי חלילה לעשות איזשהו מעשה באמת פמיניסטי.