מאת: חלי מועלם
בעיירה נידחת בקובה בשנת 2013 התחלתי לאבחן תסמינים אצל דוקטור גוגל. מאז, פיתחתי יכולת אבחנה עצמית ברמה הגבוהה ביותר: כל כאב ראש הוא סרטן, כל כאב עיניים הוא עיוורון וכל כאב בטן – היריון.
כן, אני, שהבנתה ברפואה מערבית מסתכם בטלפון לאימא שעובדת בקופת חולים וכל קשר בינה לבין הבנת נפש האדם מסתכם בארבעה קורסים באוניברסיטה, גוזרת דיני סכיזופרניה והפרעות אישיות לעצמי על בסיס שבועי.
אז נכון, ברוב המקרים אני טועה. בעצם בכולם. אבל השבוע, כשחיפשתי נואשות פתרון לתסבוכת המופלאה שהיא אני, פתאום היא נגלתה אליי. גוגל אבחן בביטחון ולי לא נותר אלא להנהן בהסכמה: אני סובלת, אפילו מאוד, מתופעה המכונה תסמונת המתחזה.
הקוראת הנבונה ודאי שואלת את עצמה האם זה אומר שיש לי אחות תאומה מרשעת שציוותה עליי להתחלף בחיים כדי שתוכל לברוח עם המאהב העשיר שלה או שמא אני מעמידה פני עיוורת/נכה ומשקרת לאנשים כדי שיתנו לי כסף ויספרו על השקרים שלי בתוכנית של חיים אתגר. ובכן, התשובה היא לא. את יכולת המשחק הזאת, למרבה הצער, לא הספקתי לרכוש בשיעורי תיאטרון בכיתה ו'.
אך הנה ההסבר האמתי על תסמונת המתחזה, כפי שמוצג במקור המידע האמין והמוסמך ביותר ברשת, ויקיפדיה:
"אנשים החווים את תסמונת המתחזה, אינם מסוגלים להפנים את הישגיהם ויכולותיהם. הם משוכנעים שהם אינם ראויים להישגים אלה, ודוחים כל ראיה או הוכחה חיצוניים להישגים, בטענה שמדובר במזל, תזמון, או הטעיה מוצלחת מצידם. הסינדרום מלווה בחשש ש"המסכה תיקרע" וה"מתחזה ייחשף".
החשש היחיד לכך שיתכן שמדובר באבחנה שגויה היה שהתסמונת מיוחסת בעיקר לנשים בעלות קריירה מצליחה. בדיוק אני. חוץ מהחלק של המצליחה. או של הקריירה. אבל כל מי שמכיר אותי בוודאות יעיד שאני אישה.
https://www.facebook.com/politicallycorret/posts/1551074724953571/
אני מלכת הפוטנציאל
התסמונת נפוצה בעיקר בקרב ילדים או מבוגרים שסומנו כמחוננים או בעלי פוטנציאל. ואני? אני מלכת הפוטנציאל. אפילו הייתי בעלת פוטנציאל להיות מחוננת.
בעלת פוטנציאל. צמד המילים שליווה אותי בכל שנותיי. מהגן, דרך התעודה בכיתה ב', ועד 120.
בילדות הייתי בעלת פוטנציאל להיות הכי יפה: איזו ילדה שמנה לא שמעה את שילוב המילים המעיק ביותר בשפה העברית "אם רק תרדי במשקל את תהיי מהממת!", או את אחיו הבלתי נסבל: "חבל, דווקא יש לך פנים יפות".
היה לי פוטנציאל להיות הכי "מקובלת" (אם אהיה יפה, כלומר רזה) והכי חכמה (אם אפסיק לחלום על היום שבו אהיה רזה ואתרכז במתמטיקה).
בצבא הייתי בעלת פוטנציאל להיות החיילת הכי טובה (אם הייתי מסוגלת לרוץ כמו רזה), והכי אהובה (אם לא הייתי מתביישת לפתוח בשיחה כי אף אחד לא אוהב שמנה).
ואז, בגיל עשרים, כשהגעתי סוף סוף ליעד הנחשק, "להיות רזה" (או לפחות, לא ממש שמנה), נולדה התסמונת והפכתי למתחזה. כי אני, אני בעלת פוטנציאל. לא רזה. לא יפה. לא חכמה. לא אהובה. כולם אמרו לי את זה, כל הזמן, ואני האמנתי לכל מילה.
אז מה אם הורדתי קילוגרמים כמשקלה של אישה ממוצעת? אז מה אם הייתי מצטיינת דיקאן באוניברסיטה? אז מה אם רוצים אותי ואת קרבתי? או שמבכים את עזיבתי כשאני מחליפה מקומות עבודה? אני בסך הכל בעלת פוטנציאל. מתחזה.
עם הזמן הכרתי עוד מתחזות
בנות שלא רואות בפנים את מה שכולם רואים מבחוץ. שרוצות לממש את הפוטנציאל שלהם אבל מסתתרות מאחורי עוד תירוץ. נשים שמחזיקות בקרבן עולם שלם של רעיונות, מחשבות ופעולות, אבל כשצריך להוציא אותם לפועל השפתיים, הידיים והרגליים משתתקות.
אלו שצריכות רק "עוד קצת ידע" או "עוד קצת ניסיון", רק אנגלית טובה יותר, או ללמוד לכתוב קוד או לקדוח בקירות. היפות האלו, שצריכות רק עוד קצת עובי לשפתיים, רק חמש קילו פחות, רק עשרה סנטימטרים יותר.
הנשים שרוצות להתעורר כל בוקר ולכבוש את העולם, אבל כשהשעון מצלצל הן מתחבאות מתחת לפוך. הכי כיף מתחת לפוך. חם ונעים שם ובעיקר לא רואים. לא רואים אותך ואת יכולה להיות כל מי שחלמת תמיד.
קומי.
