נכתב לרגל 20 שנה למותה.
ענבל פרלמוטר נולדה בשנת 1971, בתם של המשוררת עופרה שונית ואברהם פרלמוטר, שהיה מוזיקאי. בשנת 1992 הקימה את להקת "המכשפות", ביחד עם יפעת נץ ויעל כהן. את אלבומן הראשון, שיצא בשנת 1994, הפיקה קורין אלאל. בשנת 1995 הקליטה הלהקה את אלבומה השני, "זמנים מוזרים". פרלמוטר היתה אחראית למילים וללחנים של רוב השירים של הלהקה, וביחד עם שתי שותפותיה ללהקה הן יצרו והופיעו עם שירי רוק סוחפים ובועטים. בנוסף לשירי הלהקה הן ביצעו גם קאברים, למשל ל- Sweet Dreams של יוריתמיקס, ל"לילות הקסומים" של נורית גלרון, ול"קסם על ים כנרת", שבו נתנו את האינטרפרטציה הרדיקלית שלהן לשיר המקורי, ובעצם הפכו אותו לשיר אהבה אירוטי בין אישה לאישה. הלהקה זכתה להצלחה רבה, ואף חיממה את ביורק והופיעה עם ניק קייב. ההופעה האחרונה של המכשפות התקיימה בספטמבר 1996, אך הלהקה מעולם לא התפרקה באופן רשמי, וביום שבו פרלמוטר הובאה למנוחות הן היו אמורות להתאחד להופעה במועדון ה"לוגוס" בתל אביב.
בנוסף על פעילותה בלהקת המכשפות, פרלמוטר גם שיתפה פעולה עם רם אוריון בצמד בשם "ענבלאנס" וביחד הקליטו סקיצות לאלבום משותף, שהשירים והלחנים שבו נכתבו על-ידי פרלמוטר. אוריון שחרר לבנדקמפ את ההקלטות של האלבום בתחילת 2016, לרגל יום הולדתה של פרלמוטר, וכל ההכנסות ממנו מועברות לאגודת צער בעלי חיים. בנוסף על כך, כבר בשנה שאחרי מותה, שוחררו הסקיצות שהקליטה לאלבום סולו, "ענבל פרלמוטר- הקלטות אחרונות". את שני הפרויקטים האלו פרלמוטר לא הספיקה לסיים. היא נהרגה בתאונת דרכים בערב ראש השנה 1997, בת 26 בלבד במותה.
במהלך הקריירה הקצרה שלה פרלמוטר הספיקה לשתף פעולה עם טל גורדון, איגי וקסמן, קורין אלאל ועוד. לאחר מותה נערכו לזכרה ערבי מחווה רבים לאורך השנים, בהשתתפות מיטב האמנים. קורין אלאל, המנטורית שלה ובת זוגה לשעבר, הקדישה לה את אלבומה "תנינענק" שיצא בשנת 2001. דניאל סלומון כתב עליה את שירו "מיתר קרוע". בשנת 2012 שודר בערוץ 8 פרק בסדרה "האלבומים" שעוסק באלבום הראשון של להקת המכשפות. אבל לא רק באמנים ויוצרים אחרים פרלמוטר הספיקה לגעת בחייה הקצרים. השירים שלה השפיעו על מעריצות רבות, והיא גם נהייתה לאייקון תרבותי בקרב הקהילה הלהט"בית. דמותה המורכבת והאניגמטית, הטון הציני והחצי-מחויך שבו היא מטיחה לך בפנים את האמת הכי מרה, הטקסטים האישיים עד כאב, שמלווים בגיטרות מרסקות – ומותה הפתאומי בטרם עת – הפכו אותה למיתוס עבור נערות ונשים רבות.
בשירים שכתבה וביצעה עם להקה המכשפות היא לא מפחדת לגעת בפחדים הכי עמוקים, "מבורות, מאנסים, מבחורות, מיחסים/ מחלומות, מיקיצה ומבדידות" ("נסיעה מהירה"), לבטא אותם, ולהתעמת איתם: "זה הפחד קרע בשמים חורים" ("קוצים של פחד"). היא שרה על ערפל היומיום ותהומות הנפש; על תחושות של ריק, חוסר תוחלת ודיכאון, על להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך, על כל הדברים שרובנו הרגשנו מתישהו ברמה כזו או אחרת, אבל לא בהכרח ידענו איך לבטא.
בעבר היו שורפים "מכשפות" על המוקד; נשים עצמאיות וחזקות שפחדו מהן ורצו להשתיק – אבל ענבל פרלמוטר, יפעת נץ ויעל כהן בעצם עשו ריקליימינג למושג הזה, והן לקחו את העוצמה שלהן – כ-3 נשים יוצרות, מוזיקאיות – והשתמשו בה כדי להעביר מסר על נפש האדם, עם החברה, וגם על מקומן של הנשים בתוכה. כך למשל, בשיר "המכשפות" הן שרות: "תריסר מכשפות סגולות/ מתעופפות בחזרה לארון./ בואנה נשים בתולות/ לחגיגות יומכן האחרון." בשירים שלהן הן צוללות לאפלה של היער, של האגדות, הפיות והשדונים, ועם רפרנסים לאלימות ולאונס, הן מערערות על אקסיומות ועל סדרים קיימים, ומנפצות מיתוסים עתיקים. ב"ריקוד האלים" הן שרות: "האלים חוגגים אבל ונוס בוכה". נכתב בשנות ה-90, אמנם, אבל כמה זה רלוונטי לנו גם כיום.
כחלק מהעיסוק גם בחברתי ובפוליטי, בשיר "חמדת אבות 2", שנכתב לאחר רצח רבין והוא אחד משירי המחאה הטובים ביותר שנכתבו כאן, היא שרה: "בראש מורכן נמשיך לסבול, או שנצעק בקול גדול: אי אפשר לקנות גן עדן בדם". בכל כך מעט מילים היא מצליחה לדייק את הכעס והמחאה שלה. השיר מופיע ב"הקלטות אחרונות", אוסף של סקיצות שיוצרות אלבום מושלם, אבל לא שלם – כי היא נהרגה בטרם הספיקה לסיים את העבודה עליו – ומכילות חומרים גולמיים מנפשה של היוצרת המוכשרת הזאת. להקת אלג'יר שרה ב"דם על הים": "השירים ניבאו את עצמם/ הם חזו את מה שקרה/ השאירו דם על הים", ובאופן מצמרר ונבואי ממש, הרבה שירים באלבום הבלתי גמור הזה עוסקים במוות. כך למשל, בשיר "מעכבת", היא שרה על מוות בתאונת דרכים: "מרחוק שומעת המולה/ מתקרבת מכונית כחולה/ רק עוד צעד ואז הצלילה". בשיר "סיגריות לייט" היא שרה על מוות אלים בהתאבדות, ובשיר "חלום" היא גם מפלרטטת עם החידלון ומשאלת המוות.
יחד עם זאת, חשוב לציין שהמוזיקה שלה היא לא רק אפלה ומדכאת. היא עוטפת את הטקסטים שלה באירוניה ובהומור (לא פעם הומור שחור), במיוחד באמצעות הלחנים והעיבודים של השירים, שמאחוריהם כמעט ואפשר לשמוע את חצי-החיוך המסתורי הזה שלה: "כי העתיד נראה לי הרבה יותר מגניב/ רוצה לנסוע ברכבת התחתית של תל אביב" ("זהירות מהמרווח"), ב"בתוך הטינופת" היא מתייחסת באירוניה למפעל הציוני, ו"בסיגריות לייט" היא מצטטת את האמרגנית המפורסמת מירי בן יוסף ז"ל, שהיתה אומרת "זה שיר דרעק". בשיר אחד קצר היא מסוגלת להכניס הומור דק לצד מוות ואפלה; ואולי בכלל לא חייבת להיות פה סתירה. כי הרבה פעמים ככה זה גם בחיים עצמם. והשירים שלה, במיוחד הטקסטים הגולמיים, החשופים והערומים של "הקלטות אחרונות", חושפים צוהר לנפשה המורכבת; היא שרה על החלומות ועל הסיוטים, על אהבת החיים והתקווה לעתיד אל מול הבדידות, תחושת המלכוד, ההרס העצמי ומשאלת המוות. וברקע מהדהד סיפורה האישי, ההתמכרות לסמים, המוות בטרם עת – כל החומרים שמהם עשוי מיתוס. אבל השירים שלה ושל להקת המכשפות עומדים בפני עצמם: הם שירים מצוינים מבחינה לירית ומוזיקלית, ופרלמוטר היתה יוצרת מוכשרת ופורצת דרך, גם מבלי שילבישו עליה מיתוס כלשהו.
ב-26 שנותיה היא אמנם הספיקה לא מעט, אבל ניתן רק לדמיין מה היתה יכולה להוסיף וליצור ב-20 השנה שחלפו מאז מותה. כגודל הכישרון שהיה לה כך גם גודל ההחמצה, והחלל שמותה השאיר בנפשן של אלו שאהבו אותה, בקרב המעריצות שלה, וברוק הישראלי בכלל, הוא עצום ובלתי ניתן למילוי. וזה אולי גם מה שמייחד אותה, שהופך אותה ליוצרת כל כך חד פעמית, ובתורו גם מחזק את המיתוס שנוצר לאחר מותה, בתאונה שנסיבותיה לא התבררו עד הסוף עד היום. והואקום שמותה הותיר ברוק הישראלי, במיוחד בצד הנשי שלו, עדיין מורגש, גם 20 שנה אחרי. קשה למצוא נחמה במוות של אישה כל כך צעירה, שעוד יכלה להספיק לאהוב, לחיות וליצור. מלבד, אולי, השירים שהשאירה אחריה, שיש בהם איזשהו נצח.
בתמונה: עטיפת האלבום "הקלטות אחרונות", במהדורה השנייה שלו מ-2011. צילום: מאיה צ'לצ'ינסקי.
