Reading Time: 4 minutes

 

לציון יום האישה הבינלאומי 2020, מארח בית העיר בתל אביב תערוכה והשקת כתב-עת חדש על טהרת היצירה הנשית. התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית כתב-העת והחזון של 'קמה' – כתב-עת עצמאי חדש שנוצר על-ידי מיכל סבר וקורל דביר, המוקדש כולו לאמנות והגות נשית-ישראלית-עכשווית. גליון הביכורים של 'קמה' עוסק בשאלה מי היא ״אלה" ומנסה לפענח את הצורך שלנו באלות, למצוא את האלות שבנינו, ואולי אפילו ליצור מיתוס חדש. העבודות המוצגות בתערוכה מפרשות וממחישות רעיונות העולים בגליון הראשון ועוסקים באידאת ״האלה״ ושברה.

לכבוד פתיחת התערוכה שתתקיים מחר (5/3/2020) ביקשנו מחלק מהאמניות המשתתפות בתערוכה לספר לנו קצת על עצמן, על תהליכי העבודה ועל הבחירה לקחת חלק בתערוכה נשית.

קיאן, מתוך ״חדר משלי ״ 2019. תמר קרוון

 

שגית זלוף נמיר – צלמת אמנית, אוצרת ומרצה לצילום.

המצלמה עבורי היא כלי מחקר שמאפשר התבוננות מעמיקה על תהליכים שקורים במציאות, תוך כדי הפיכתם לדימוי. דימוי מחובר למציאות אך בו זמנית מרוחק ממנה. מושאי הצילום שלי הינם הגוף, האוביקטים שאני מפסלת, אני וילדיי. אני רואה בגוף זירה פוליטית, המביאה לידי ביטוי סוגיות של זהות, מגדר, תרבות ויחסי כוחות.

מי היא אלה? או – ספרי לנו על העבודה שאת מציגה בתערוכה ועל תהליך היצירה שלה.

בתערוכה אני מציגה את עבודת הוידאו "אשה יושבת". עבודה אישית, אך יחד עם זאת אוניברסלית, וגם ארס פואטית. שם העבודה בא להצביע בהתרסה על השמות הגנריים אותם נהוג היה לתת ליצירות אמנות בהן צוירו או פוסלו נשים. המבט המשטיח הפטריארכלי מקבל כאן טוויסט. בעבודה אני נוקטת פעולה מול מצלמה. אני מתיישבת מול המצלמה להצטלם ל"דיוקן עצמי" בו אני יושבת על כיסא ומתבוננת במבט ישיר למצלמה, כאילו ממתינה ל"רגע המכריע" של הדיוקן העצמי. ה"שיבוש" בו נקטתי הוא להצטלם בוידאו ולא בסטילס, כשביתי בת הכמעט שנתיים יושבת בחיקי. הפעולה המושהית דורשת סבלנות וריכוז, מה שמאתגר את ביתי שלאחר שניות ספורות מאבדת סבלנות ומנסה לחמוק מאחיזתי. אני ממשיכה בפעולת ההצטלמות, בתפקיד האמנית, כשביתי רואה מולה את תפקידי כאם. היא מנסה למשוך את תשומת ליבי בכל דרך אפשרית. בשלב מסויים משראתה שאין מענה מצידי, היא עוטה על עצמה ייצוג של אם חלופית בעצמה, ופונה לעגלת הצעצוע הריקה שלה.

אני רואה בעבודה יצירה משותפת לי, לשירה ביתי וליד המקרה. שלושתנו חברנו יחד ליצירה אחת. לא יכולתי לדעת כיצד תתפתח הפעולה, ואפשרתי למציאות להיות חלק מהיצירה. הטריגר לעבודה נבע מהדיאלוג הפנימי שלי בין תפקידיי המרובים, במקרה הזה, תפקידי כאם ותפקידי כאמנית. שני התפקידים חיים בסימביוזה שלא אחת מתערערת לכדי דיסוננס. המסרים הסותרים והכפולים, שאלות של מוסר וגבולות, כל אלו מוצאים את דרכם לתוך העשייה האמנותית שלי.

שגית זלוף נמיר מתוך ״אישה יושבת״

 

יש דבר כזה אמנות נשית?

יש דבר כזה אמנות שעיסוקה הוא מגדר. זו הגדרה מדויקת יותר בעיניי.

למה בחרת להשתתף בתערוכה נשית? מהו הצורך מבחינתך בקיומה של תערוכה לאמניות בלבד?

אסתכן בתשובה שעלולה להישמע מתחכמת: למה לא?

אני מאמינה שאמנות היא מראה של החברה והתרבות. ככזו, כל תמה רלוונטית בעיניי, על אחת כמה וכמה כשמדובר בתמה תלוית זמן ומקום. היכולת להבחין במגמות שונות המתקיימות בחברה או בתרבות, ולמצוא את הביטוי של מגמה מסויימת בעולם האמנות- זה אחד ממהלכי האוצרות. תערוכה לאמניות בלבד היא מהלך אמיץ ומבורך, על מנת לבחון תהליכים והקשרים, בדיוק כשם שתערוכה למגזרים אחרים יכולה להיות מעניינת לא פחות. חשוב לזכור שמדובר בתערוכה בלבד, המאפשרת בחינה של תהליכים והקשרים, ומהלך שכזה לא מהווה בשום אופן איום על מגזר אחר. אם יש מהלך נשי מובהק בתרבות, אך מתבקש בעיניי לבחון זאת בעולם האמנות המקומי.

 

רותם לבל – צלמת אופנה, בת 26, עוסקת בתחום באופן מקצועי מזה שש שנים. זוכת פרס צלמ\ת השנה לשנת 2019 בטקס פרסי האופנה הישראלי. בשנת 2017 הוציאה לאור את ספר הצילום 'Tell Me Your Dreams'.

מי היא אלה? או – ספרי לנו על העבודה שאת מציגה בתערוכה ועל תהליך היצירה שלה.

בעמידה מול השאלה מי היא אלה, כיצד היא נראית ואיך אני כצלמת אופנה תופסת אותה, בחרתי לחזור לאחד מאידאלי היופי הראשונים, האמנות היוונית הקלאסית.

הדוגמנית המצולמות עברה עיבוד דיגטלי מסיבי, והפכה מאדם לאלה או דמות על-אנושית בעידן המודרני, הונצחה כפסל, במטרה להעניק לה מימד מוחשי ואור אנושי כפי שהיה נהוג באותה עת.

הבחירה להעמיד אלה מומצאת לצד דמות מפלצתית (מדוזה), העמדתן כשתי שוות, מדגימה את התווך הרגשי הרחב שלנו כבנות אנוש.

מדוזה, רותם לבל

יש דבר כזה אמנות נשית?

על אף התחושה של ניפוץ חומות המגדר בשנים האחרונות, במיוחד בשיח האמנות, אני עדיין תופסת את הנשים כנבדלות בתוך המערך האנושי.

במיוחד בתעשיית האופנה ובתחום הצילום, בעולם שנשלט על ידי גברים ומחפיץ נשים, התבנית אליה אנחנו גודלות ומחונכות דווקא מעניקה לנו בעיניי תכונות שמטיבות עם תהליך היצירה, בין אם זה רגישות גדולה, מחשבה או אכפתיות. דווקא מתוך המקומות אליהם נדחסנו בעל כורחנו אני מרגישה שאנחנו מנצלות את המיטב שבנו וצומחות.

למה בחרת להשתתף בתערוכה נשית? מהו הצורך מבחינתך בקיומה של תערוכה לאמניות בלבד?

יצירה ועבודה עם נשים היא חלק בלתי נפרד ממי שאני כיוצרת, לכן השתתפות בתערוכה נשית היא טבעית לחלוטין.

 

רונית פורת – אמנית צלמת, עובדת עם דימויים וארכיונים, בונה קולאז׳ים. חברת אינדי – הגלריה השיתופית לצילום.

מי היא אלה? או – ספרי לנו על העבודה שאת מציגה בתערוכה ועל תהליך היצירה שלה.

בתערוכה אני מציגה מספר עבודות מתערוכות שונות שמתעסקות בגילוי והסתרה, בשליטה וחוסר שליטה ובעיקר בשבריריות של הזמן אל מול הדימוי הצילומי.

אני יוצרת קולאז'ים צילומיים עדינים המבוססים ברובם על דימויי רדי־מייד של מקורות חזותיים וחומרים ארכיונים שבאמצעותם אני בוחנת ייצוגים היסטוריים בתרבות ובאמנות.

רונית פורת , ללא כותרת, 2019

יש דבר כזה אמנות נשית?

שאלה מאוד קשה, אני לא יודעת אבל כן חושבת שאם אז היא לא שייכת רק לנשים אלא מייצגת קו מסוים שיכול להקרא אמנות נשית ומצד שני אני מתנגדת גם לזה.

למה בחרת להשתתף בתערוכה נשית? מהו הצורך מבחינתך בקיומה של תערוכה לאמניות בלבד?

האמת שכמה שבועות לפני שקורל ומיכל פנו אלי הכרזתי שאני לא מעוניינת להשתתף בתערוכות שהן רק לנשים ובכל פלטפורמה אחרת שמתמקדת בנשים. אני חושבת שהתיקון צריך להתבצע מערכתית ולכוון לשיוויון ולא שבכל יום האשה נקבל כתבות ותערוכות מיוחדות כי אז לא עשינו כלום, אבל לא יכולתי לסרב לפנייתן של מגזין קמה ולתערוכה. אני מאמינה בעשיה ובהמשכיות – שני הדברים שקורל ומיכל מדברות עליהן ולכן חשבתי שזה חשוב מאוד להשתתף ולא לסרב להצעה שלהן ולהיות חלק בזה.

 

התערוכה מציגה עד לתאריך 7/6/2020 בימים שני-חמישי בשעות 9:00-17:00 ובימי שישי-שבת וחג בשעות 10:00-14:00.

האמניות המשתתפות בתערוכה (לפי סדר הא'-ב'): חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון. אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי.

תמונה ראשית: שגית זלוף נמיר מתוך ״אישה יושבת".

 

 

 

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

Evan L'Roy/The Texas Tribune

מדברות הפלות

Reading Time: 29 minutes נשים מדברות על הפלות שעברו, על הקושי, על הצורך בהפלה, על מה שצריך להשתנות במנגנונים ועל החוויה המורכבת של בחירה (או אי בחירה) בהפלה

קראי עוד »
A 'pro-life' activist holds a sign during a demonstration in front of the US Supreme Court on June 29, 2020 in Washington, DC [Alex Wong/Getty Images/AFP]

כשהפלה לא חוקית, נשים מתות

Reading Time: 3 minutes בשנת 1973 נקבע בארה"ב פסק דין תקדימי, הידוע בכינוי "רו נגד וויד", שהתיר הפלות חוקיות על בסיס הזכות לפרטיות, בהתבססות על התיקון ה14 לחוקה. עד לפסיקה זו, נשים שידן לא הייתה משגת ולא יכלו לנסוע מחוץ למדינתן, עברו הפלה לא חוקית, לא בטוחה, שסיכנה את חייהן וחיבלה בעתידן. נשים רבות שילמו על כך בחייהן והמצב היה חייב להשתנות. בסופ"ש האחרון, אחרי עשורים של מסע שמרני בבית הנבחרים ובבית המשפט, הפך ביהמ"ש העליון בארה"ב את ההחלטה הזו על פיה

קראי עוד »
תמונה: ©Zuma Press/Alamy

"כידוע, אנחנו רק רוצות להפיל כל היום"

Reading Time: 3 minutes בסוף השבוע האחרון הפך בית המשפט העליון בארה"ב את ההחלטה המתירה הפלות בכל מדינות ארה"ב. מעתה, כל מדינה תחליט האם לאסור או להתיר הפלות בעצמה. נשים בארה"ב נשענו במשך כמעט חמישים שנה על הפסיקה שהתירה הפלות. מקבלי ההחלטות מעולם לא טרחו לעגן את החקיקה (שהתקבלה במשפט "רו נגד וויד") וכך, החקיקה הרופפת, שנשענה על שיווי משקל פוליטי עדין, קרסה באחת. האם זה יכול לקרות גם כאן?

קראי עוד »